מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שירים / הווארד אלטמן. מאנגלית: טל ניצן

הווארד אלטמן (Howard Altmann)  הוא משורר אמריקאי־יהודי, יליד
מונטריאול. פרסם שלושה קובצי שירה, האחרון בהם, "בעוד שלג קל
מוסיף לנשור" (2019), הוא מהדורה דו־לשונית, אנגלית־פורטוגזית.
הוא כתב גם מחזות וספרי ילדים, ולימד שירה בכלא לנשים בניו יורק.
המשורר ג'ון אשברי כתב על שירתו: "אלטמן חוקר את השמיים, האת
האור, את העולם, על כוונותיהם. אם, לעיתים נדירות, הוא מקבל
תשובות מרגיעות, הוא יחפש משהו טוב יותר: 'כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל
לְנַחֵם / הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.' השירים הללו
חיוניים כמו כוס מים."

רסיסים

גֶּבֶר זָקֵן בְּכוֹבַע חָדָשׁ
וְגַאֲוָתוֹ אוֹזֶלֶת וְהוֹלֶכֶת.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת
אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד.
הָרוּחַ הִיא הַטּוֹבָה בְּעֵטֵינוּ
וְהִיא נוֹשֶׁבֶת שִׁירָה מִתּוֹךְ הַמַּיִם.

אֲנִי מְחַכֶּה יָמִים וְשָׁבוּעוֹת כְּדֵי לַחְדֹּר
אֶל רֶגֶשׁ שֶׁנִּזְקְקוּ שָׁנִים לְהוֹתִירוֹ מֵאָחוֹר.
הָאוֹקְיָנוֹס מוֹסִיף לְהַשְׁלִיךְ שְׁאֵלוֹת
שֶׁכָּל הַתְּשׁוּבוֹת עֲלֵיהֶן יְדוּעוֹת לוֹ.
נֵר מֵאִיר חֶדֶר
וּמְעַמְעֵם אֶת הַכּוֹכָבִים.

כְּשֶׁכָּל מָה שֶׁנִּחֵם חָדַל לְנַחֵם
הַבְּדִידוּת מוֹצֵאת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָאֶחָד הַמֻּכָּר לָהּ.

אֲנִי מִתְכַּוֵּץ מִפְּנֵי הָאוֹר
וּפוֹנֶה אֶל הֶחָלָל.
גֶּבֶר זָקֵן בְּכוֹבַע חָדָשׁ
עוֹטֶה חִיּוּךְ בַּחֹשֶׁךְ.

היסטוריה
I
זוֹהִי בּוּדָפֵּשְׁט
וְאוֹרוֹ שֶׁל דֵּצֶמְבֶּר
אוֹבֵד בָּאַפְלוּלִית
שֶׁל עְַרפֶל הַבֹּקֶר
וְהַזִּכָּרוֹן מְנַסֶּה לְהָרִים אֶת כָּבְדּוֹ
מִן הַדָּנוּבָּה אֶל הָאָפִיק
שֶׁדִּלְּלָה הַהִיסְטוְֹריָה.
הָעֲרָפֶל עָיַף מִהְיוֹת
מֵעַל לַכֹּל.
בּוֹא אַחֲרַי, הוּא אוֹמֵר,
אֵין צֹרֶךְ שֶׁנִּתְחַיֵּב
לָאָרֶץ אוֹ לַאֲנָשֶׁיהָ.
נוּכַל לְהִתְעַלֵּס עִם הָאֲדָמָה
וְלִנְטֹשׁ אֶת מִטָּתָהּ בְּגַפֵּנוּ.
נוּכַל לְהִתְגַּלְגֵּל עַל מַצֵּבוֹת
וְאִישׁ לֹא יֵדַע
אֶת שְׁמוֹת הַמֵּתִים.
נוּכַל לְהָאֵט אֶת תְּנוּעַת הַסּוּסִים
וּלְהָשִׁיב אֶת פַּחֲדָם
אֶל הזַּמְַן.
כֻּלָּנוּ גּוֹלִים.

II
כְּשֶׁהָיָה אִישׁ צָעִיר
בְּאוֹשְׁוִויץ
קָפַץ אָבִי מִחוּץ לַטּוּר
בַּעֲבוּר תַּפּוּחַ אֲדָמָה
וְחַיָּיו נִצְּלוּ הוֹדוֹת לְפַעֲמוֹן
שֶׁלֹּא צִלְצֵל.
כַּעֲבֹר שִׁשִּׁים שָׁנָה הוּא נִצָּב
עַל מְקוֹמוֹ
לְצַד קֶבֶר אִמּוֹ –
הַקֶּבֶר הַיְּחִידִי – הַמֵּכִיל
אֶת רַעֲבוֹנוֹ לְזִכָּרוֹן.
הַאֲכִילִי אוֹתִי! הַאֲכִילִי אוֹתִי! –
אֵין הוּא קוֹרֵא,
כְּפִי שֶׁהָאֲדָמָה אֵינָהּ קוֹרֵאת
אֶל 1944 מִן הָאָבִיב הַזֶּה,
וְהַסּוּסִים הֶחָגִים סְבִיב חוֹמוֹת
בֵּית־הֶעָלְמִין אֵינָם קוְֹראִים
לָעֲרָפֶל שֶׁיַּסְמִיךְ.
רַק קְהִלַּת צִפּוִֹרים
הַמְּרַחֶפֶת מִמַּעַל בְּלַהַג תַּלְמוּדִי
מִצְטַלְצֶלֶת בַּשֶּׁקֶט –
כְּפִי שֶׁזֶּרֶם נָהָר רָחוֹק
מִתְגַּלְגֵּל עַל גַּפָּיו
הַקְּפוּאִים שֶׁל הַחֹרֶף.
מָה הֵן לָמְדוּ
בְּטֶרֶם רפְרְפוּ מִחוּץ לְיֵשׁוּתָן
וּלְמָה דָּמוּ בִּמְעוֹפָן
וְהַאִם צִפּוִֹרים שָׁבוֹת
כְּדֵי לְהַבִּיעַ כָּבוֹד –
כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ בְּעֵינָן.
לְעוֹלָם לֹא רָחוֹק מִן הַבַּיִת.

השחפים

כָּאן, הֵיכָן שֶׁהַשְּׁחָפִים מְדַבְּרִים
עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי,
הָעֲשָׂבִים הַגְּבוֹהִים שֶׁטֶּרֶם גָּבְהוּ,
הַגֵּאוּת שֶׁפָּרְשָׁה לִמְנוּחָתָהּ,
רֶמֶז לְקַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹס הַמַּצִּיעַ
מַעֲבָר, אַצּוֹת שֶׁנִּקְרְעוּ
בְּשִׁנֵּי הַזְּמַן, שֶׁטָּבְעוּ
בְּלֹא יָם, חֲרִיצֵי הַחוֹל
הַמְּלוּחִים הַמְּעִידִים עַל סוֹף
הַיּוֹם, חָרְבוֹת סְלָעִים
הַמְּקַבְּלוֹת אֶל קִרְבָּן
אֶת הַזָּר – יָדִית
עֲפִיפוֹן, מָעוֹף שֶׁל בִּירָה,
דִּמְדּוּמִים דּוֹעֲכִים מוּאָרִים
בְּכִתְמֵי הַדְּיוֹ הָאֲדֻמִּים
שֶׁל הַסְּתָו, שֶׁל הַשִּׁנּוּי,
שֶׁל הַשִּׁנּוּי. כָּאן,
מָה שֶׁצּוֹנֵחַ בַּמֶּרְחָק
צוֹנֵחַ בִּפְנִים, הַלֵּב הַשּׁוֹקֵעַ
נוֹגֵהַּ עַל כָּל מָה שֶׁצָּף

 

 

וְעוֹלֶה – הַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ
וְהַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ דֵּי
רָחוֹק, הַלַּיְלָה הַנִּפְרָשׂ עַל הַכֹּל,
הִשְׁתַּתְּקוּת הַצִּפּוִֹרים, הַקּוֹלוֹת
הַנְּמוֹגִים, הַחֲשֵׁכָה
הַיּוֹרֶדֶת לְבַסּוֹף עַל הַמַּחְשָׁבָה,
הַמַּחְשָׁבָה. כָּאן, הָעוֹלָם
הַחוֹזֵר וְאוֹמֵר
לֹא! לֹא! לֹא! חוֹשֵׂף
אֶת כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת לְמַבָּט,
לְטִקְסֵי אֵינְסוֹפָם,
מְעַט חָלָל לָחוּג בּוֹ
זְמַן־מָה, חָלָל שֶׁמַּבָּעִים עַתִּיקִים
שֶׁל כּוֹכָבִים וּמֵטֵאוִֹרים יוּכְלוּ
לְהִתְנַגֵּשׁ בּוֹ וּלְהִתְרַבּוֹת,
וּלְהִתְרַבּוֹת. כָּאן, אָדָם
אֵינוֹ אָדָם אַף לֹא יֶלֶד,
רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר,
הלַּאֹ־נאֱֶמָר.