מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

כל החשבון עוד לא נגמר: על "אחרי הספירה" מאת דורית שילֹה* / שלומציון קינן

דורית שילֹה היא סופרת שסופרת. לא רק את הימים שבאים אחרי הספירה ונותנים את שמם לכותרת, אלא כל דבר שאפשר לחשב, למדוד,
לחבר, להחסיר, לחלק ולהשוות.
בסיפור הראשון בקובץ, שקודם כול ממקם אותנו בתוך מניין החודשים, בנובמבר, ואחר כך בתוך "אבא גוריו", אנחנו נזכרים שוויקטורין "חסרה מה שבורא את האישה בריאה שנייה: שמלות נאות ומכתבי אהבה". כלומר, חיסור, ואז הכפלה (של הבריאה) ואז החסרה כפולה – כי המספרת, כך אנחנו למדים, לא זו בלבד שמעולם לא קיבלה מכתבי אהבה, אלא שמבטו של גבר שנח עליה "בהינף עפעף, מניח אותה בערמת הנשים הלא ראויות". יש שני צדדים למשוואה: בצד אחד הראויים, ובצד השני שאינם ראויים; אלה שנבראו בריאה ראשונה, ואלה שנבראו בריאה שנייה, ואלה שנפלטו מהבריאה בכלל, אבל אין שום מאזן הרמוני. לא יין ולא יאנג.

אייזיק ניוטון, שהיה אדם מאוד דתי, מצא סדר מופתי ביקום כי הוא חיפש אותו. אבל דורית שילֹה היא אדם מאוד חילוני ולכן היא מחפשת אי־סדר. נדמה שהיא מחשבת וסופרת, כדי ליישב את המשוואות שלא נפתרות כי יש בהן רק חיסור ועוד חיסור. למשל, איך יכול להיות שיש מישהו שאין לו מקום בעולם, שהוא אחד או אחת יותר מדי? איזה מין חשבון הוא זה? כך, באותו סיפור, האנלוגיה המכוננת בין "אבא גוריו" לאביה של המספרת, מסתכם בחיבור וחיסור: חוץ מהעובדה שלשניהם קוראים אבא, "לשניהם שתי בנות, שניהם חיו את שנותיהם האחרונות ברעב מתמשך ומתו בסוף" – פלוס בנות, מינוס אוכל, מינוס חיים. וזה ממשיך בחיבור וחיסור אותיות: "כבר יותר מעשור היא מנסה לחבר את
האותיות למשמעות אחת ברורה: א׳, ב׳, ד׳, ולא הצליחה לצרף אליהן את ההא והתו הארורות שהפכו את אביה מאיש אבוד לאדם ללא רוח חיים".

לא הצליחה לצרף אליהן את ההא והתו. האם אדם אבוד שווה לאדם ללא רוח חיים? מה יותר ממה? מה פחות ממה? ואנחנו יודעים שברקע של כל זה יש אלוזיה אירונית ובכלל לא סמויה לרעיון הקבלי של הוספת אות או גריעת אות כדי ליצור משמעות בעולם, לעורר את הגולם לחיות או למות. אבל גם כאן, כמו במקרה של מכתבי האהבה, החיסור הכפול לא יוצר ערך חיובי, כי החשבון לא עובד. וכמה שלא תנסה לצרף את האותיות שפזורות בעלטה מתוך שובל המילים שהשאיר, לא יהיה פה חסד מיסטי, ולא דתי, הן לא יפיחו רוח באיש שאולי בצעירותו, כשאכל בעמידה, נשבו בו איזשהם חיים. בסיפור "סטפס" כבר אפשר להבין מה הפתרון האמיתי של האלגברה של שילֹה. גם סבתה הג׳ינג׳ית של המספרת, נאמר לנו: "השתמשה במילים כאילו היו החפצים האישיים שלה. הזיזה אותן ממקום למקום עד שקיבלה את מה שרצתה". בכתיבה, החוקים אחרים. שם – כמו שאמר המשורר הסופי כַּבִּיר – באפס, מתחיל כל הכיף. כל השאר זה סתם לספור. בכתיבה עצמה יש חשבון אחר לגמרי. כך, למשל, בסיפור "רחמים" יש משוואה לא אפשרית של חוסר עם חוסר. הנזיר וינסנט נמנע מתענוגות, וזו שכרוכה אחריו נמנעת מצאצאים. ובתוך שתי השלילות האלה של אנשים שנחסרים מהעולם, יש גם פה ושם עסקאות מחושבות: "עכשיו אני כבר לא אנמית". היא אומרת, "צבע תמורת רחם – עסקה משתלמת,לא?" אבל בדיוק בגלל שהספרות של שילֹה חילונית, ואין בה ניסים או בתולות שנכנסות להיריון, הגאולה מתרחשת מחוץ לכל ההרמוניה הגברית הזו. באלגברה אחרת של מילים. כי היא כותבת: "אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקיינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש גלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים". 

נזכיר כמובן את הגוף, אחד הגיבורים הראשיים של הספר, שגם הוא מכונה שמחסירה ומוסיפה, שכלכלת התשוקה שלה כל הזמן מקוצרת, שאין שום היגיון במתמטיקה שלה. ונזכיר את הזמן, שכמה שלא מודדים אותו, וסופרים אותו, הוא לא מתחבר: "כבר הגעתי לאמצע החיים", כך בסיפור "על הספה", "אם אמשיך זה כבר יהיה ברוורס, עם הגב לעתיד
והפנים לעבר". ויש גם חלוקה: כך מתחלקים בני המשפחה בסיפור "סטפס": "בבגרותם הצטרפו שלושת האחים השחורים לאצ"ל, ושלושת הג׳ינג׳ים להגנה". למה? כי אולי אם נחלק דברים לפי איזשהו סדר, אקראי ומופרך ככל שיהיה, נבנה מחדש סדר קיים שבו משפחה היא משפחה, ומין מזדמן הוא מין מזדמן, אבל, "כמה שלא אשתדל, לעולם לא
אוכל להיות חלק מהסיפור הזה", היא אומרת. שוב ושוב אנחנו מוטחים לתוך חוסר האפשרות המתמטית. לא להיות חלק, לא להיספר, זה גם מה שקורה בסיפור "אילו לוטה", שם המזכירה שהייתה לאשתו של שטפן צווייג מבינה שהיא בכלל לא נספרת במכתב ההתאבדות שלו: "ארבע שנים של אהבה ושל שירות ושל מסירות אינקץ, ולא זכיתי להיכלל
בקהל הידידים שהוא מברך". 
ומה קורה כשדברים כן נמסכים יחד למשהו שיכול להצטרף למשמעות ולהרמוניה? הסיפור "בון אנה" מלא בכל מיני טקסים של מדידות וספירות, שכמה שלא יימָדדו, לא ימלאו את הרווחים. אבל ברגע מסוים, מבין אנרי שהלפיתה שהוא חש היא לא של לב שכשל אלא של לב ששב לרצות, והרגע הזה, הקתרזיס הגדול, נגמר בהשתנה בדיוק בחצות, עם צלצול
פעמוני ראש השנה, כשהוא סוף סוף הצליח לכרוך פעולה בפעולה. סוף סוף הצליח לחבר משהו. אלה המקומות שבהם המשוואות נפתרות. לא בזיכוך דתי, כפי שאולי היינו מצפים מהגורל כשהוא מצרף דבר לדבר, אלא בפאתוס: אותה צניחה חדה מן הנשגב למגוחך. ומי שצירופי המספרים שלו נגמרים בחבטה, מי שלא כלול, שאין לו מקום בסיפור, מה
יעשה? ימציא ספירה אחרת. אולי לכן כותבת המספרת בסיפור "אחרי הספירה": "נדמה לי שהסִפְרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו מחדש". נראה שדורית שילֹה מתחילה מאחת, וממציאה אפשרות של אלגברה ספרותית אחרת, ובכך מצטרפת למודרניזם העברי, שגם בו "כל החשבון עוד לא נגמר".

* הוצאת פרדס 2020

להזמנת גיליון אוגוסט עם שליח או בדואר עד הבית