מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מתוך "על לא דבר"* / ליאת קפלן

נזיקין

עגלה מלאה וגדושה עומדת בחצר הסמוכה. עגלת גרירה גדולה, כזו
שרותמים לטנדר או למשאית קטנה. הַיָּצוּל שעון על שתי לבנים. שכניי
עזבו את הארץ, דירתם השכורה שופצה, עגלות אשפה רבות פונו בידי
פועלים דוברי ערבית. המטאפורה ניצבת בין עמודים תחת הבית כבר
כמה שבועות, עמוסה בספרים בעלי מראה מיושן ומאובק מרחוק, וארוזה
ביריעות פלסטיק מהוהות.
בערבו של היום שבו מנדלבליט הכריע כי ביבי נאשם בשוחד, מרמה
והפרת אמונים, מקס מתעקש להיכנס לחצר השכנה ואני נעתרת. חתולה
לא מוכרת מנמנמת על ערֵמת הספרים. אני מציצה בכריכות ספרים
שבולטים בצדדים: ספרי חוק ומשפט, רובם דיני נזיקין.
למחרת בטיול הבוקר מקס שוב מושך לשם ונובח. הוא מסתובב בחצר
ומשתין, אולי מרחרח עקבות כלבים אחרים. בחשש מה אני פותחת כמה
מן הספרים שכריכתם כה מוכרת, פד"י (פסקי דין של בית המשפט העליון)
משנות השישים והשבעים. מחפשת כרכים משבעים ושבע או שמונה. לא
מוצאת. כסטודנטית עבדתי, בין השאר, בהגהת פסקי דין של בית המשפט
העליון. לא אלו, אחרים, מאוחרים יותר. בחדר צר, מאובק ומלא בכרכים
כחולים אחידים, מורעבת, טעמתי משלל טעמי הדבש של העברית, ממכמני
התרבות המוכרים והנסתרים, המשוקעים בכל צו, תקדים, דיון ופסק דין.
אל מה שקבור בתחתית העגלה איני יכולה להגיע. אני שואלת לכמה
ימים את הכרך הקרוב ביותר, כרך ב' 1975 . הלב מתרחב למקרא שמות
כבוד השופטים: ברנזון, ויתקון, הנשיא אגרנט, י. כהן, מני, אלון, זוסמן,
חשין – ח. כהן! – "לפנים משורת הדין אמרנו לתת לאבות הזדמנות
אחרונה להשיב אליהם לב הבנים", הם כותבים )בג"צ 272/74 , מושב
עובדים כפר אז"ר).
לקראת סוף השבוע, עוד לפני שהשבתי את הכרך למקומו, נעלמה
העגלה. דיירים חדשים הגיעו.
* יראה אור בקרוב ב"ירח חסר"

בְּחִירוֹת בַּפֶּתַח
עַל עֶגְלַת פִּסְקֵי הַדִּין
חֲתוּלִים נצִִּים

*
כָּל הַקַּיִץ
דָּבְקָה נוֹצָה בַּחַלּוֹן
עַכְשָׁו רוּחַ סְתָו

*
רוּחַ מִזרְָחִית
עוֹרֵב מְחַטֵּט בִּגְוִיַּת דְּרוֹר
עוֹבְרִים וְשָׁבִים

*
סִיסִים
בְּמַעֲבֵה הַקִּיסוֹס
עָלֶה נָע

*
רְחוֹב צְרוּב שֶׁמֶשׁ
עוֹרֵב מַנִּיחַ צֵל אִטִּי
עלַ סַפסְָל

הביתה

יום־יום הוא מספר על המקום שלא ביקר בו שנים. נסענו לשם בשבת.
עשרים ושלוש דקות מביתם. לא תגידי לאן נוסעים? היא שואלת שוב
ושוב. הוא במושב הקדמי, ההליכון מקופל מאחור. על פי השלטים הוא
מזהה: אייל, הוא אומר, אייל. אִמא, במושב האחורי, מבקשת שאחליף
את המוזיקה לקלאסית. אזור התעשייה גדל סביב המשק כלולאת מֵבִּיוּס
ענקית. איש אינו נראה. שבת.
על גדר תיל גבוהה, במקום שבו עבר הגבול, יונקי דבש מתיישבים,
מתעופפים ושבים. בשמש נובמבר קלקיליה בהירה מתמיד. אבן שמישהו
השליך משם בשנות החמישים, בשגגה כנראה, פגעה בחבר משק שעבד
בשדה והרגה אותו. האם כך רוז'יק נהרג? אני לא שואלת את הוריי.
נוהגת בשבילי עפר במעלה הגבעה שבראשה הוקם הקיבוץ. אִמא
מתמוגגת מן המוזיקה לפסנתר של אלגר. המבנים פונו מזמן, גם
הכבישים שנסללו בידיים. אני מכוונת לחלקת גן עדן של הרקפות
שאינן פורחות עדיין. הוריי אינם מזהים דבר. משמאל למתבן המכונית
נכנסת לנתיב בין הרפתות. עגלים, הם מגדלים אותם לבשר, אומר
הרפתן לשעבר בצער. אני לא שואלת לְמָה גידלו את העגלים בשנות
החמישים. ריח מוכר מעיר את הביטוי: ריח הזבל ניחוח חציר. הם
אומרים אותו.
רוצים לצאת מן המכונית? לא, אין צורך. שאצלם עבורך את הפרות?
בבקשה. הפרות עומדות מול השקתות, גביהן אליי. אחת (קצת דומה
לציונה) מתקרבת אליי. אני מחככת את גב כף ידי בחוטמה הלח, כמו
פעם, ונזכרת בתצלום ישן, שוליו גזורים, של המלטה )העגל מגיח
מאחוריה של אִמו, בצד רפתן ודלי(. של ציונה? אני לא שואלת.

אֶת הַחַיִּים
לֹא הִכַּרְנוּ אוֹמֶרֶת אִמָּא
בְּלִי קֶשֶׁר לִכְלוּם

עוברים בשכונות החדשות של הקיבוץ. הכול זר. מתווכחים היכן הייתה
המכבסה הישנה. אין כאן דבר משלנו, אִמא אומרת. עוצרים בפתח בית
העלמין הקטן. רוצים לרדת? אין צורך. גם כאן אנחנו לא מכירים איש,
לבד מרוז'יק, אבא אומר. הם מחכים בזמן שאני מצלמת את הקבר ומבחינה
בנדנדות בקצה השדה. סמוך לשער הנעול מרוקנים את הקתטר של אבא.
למרכז המשק אי אפשר להיכנס עם מכונית. אני מצביעה על מבנה ישן:
כאן היה החדר שלכם? אני זוכרת נכון? הם לא מזהים. רוצים לרדת? בית
התינוקות שלי עוד שם, כנראה. נכנסתי אליו לפני כמה שנים. אין צורך.
המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ נעול. לא חשוב, אנחנו לא נזכרים שם,
אותנו מחקו. איך אתה יודע? מישהו אמר לי, לא זוכר מי. תרצו לרדת
להליכה קצרה? אין צורך. עכשיו ממש אפשר להגיד שאין כאן שום דבר
משלנו, אִמא אומרת, כמה נהדרת המוזיקה.

רוּחַ בֹּקֶר
בִּפְאַת בֵּית הַקְּבָרוֹת
זוּג נַדְנֵדוֹת

להזמנת גיליון אוגוסט עם שליח עד הבית או בדואר