מֹאזְנַיִם

מדינת ישראל בהתהוותה בעיני נער האופניים / ד"ר רחלי אברהם-איתן

על ספרו החדש של אלי עמיר, "נער האופניים", עם עובד 2019

בספרו החדש של אלי עמיר, נער האופניים וכן בטרילוגיה שלו (תרנגול כפרות; יסמין ומפריח היונים) הגיבור הראשי, נורי, הינו גיבור אוטוביוגרפי, כמין אלטר אגו של המחבר.
לשם משפחתו, עמארי, התווספו שמות משפחה נוספים: פואד אליאס נאסח חלאסצ'י. אלה שמות ייחוסו של הסופר. השאלה מדוע בחר בשם נורי ומדוע העמיס שמות רבים על גיבור הספר מקבלת מענה בנער האופניים בשיחה בין האב ובין בנו נורי: "בני, השושלת שלנו שם, למה צריך חדשה?… למה רוצים נחליף שם שלנו?… סיפר שוב על צורף הזהב שממנו הכול התחיל, כי ליבו היה טהור כזהב שצרף, ונפשו הזכה זיכתה אותו בכינוי חלאסצ'י. 'זה מה אנחנו', אמר אביו… כשנולדת קראה לך אימא שלך פואד, ופירושו לב, אהבה, רומנטיקה, ואני קראתי לך אליאס, איליה, ליאהו, על שם אבא שלי והוספתי לך את השם נאסח, ישר, נבון, חכם, איש עצה ותושייה, ועל כל זה חלאסצ'י…" (עמ' 425). בשיחה עם הסופר מתברר כי פרטים אלו הם אוטוביוגרפיים, והספר משלים פרטים נוספים שלא נחשפו עד כה גם בקורות המשפחה: המתח בין האחים, המגורים בכפר העיוורים ותיאורים של מדינת ישראל בהתהוותה, מנקודת ראותו של הנער המשמש שליח ונמצא בקשר עם מדינאים כגון יצחק נבון, שהיה באותם ימים עוזרו האישי של בן-גוריון, ולימים נשיא המדינה. עם נבון היה בקשר הדוק במיוחד. עם כל המדינאים דאז הוא בא במגע מתוקף תפקידו ומתוקף החיבה שרחשו לו בפגישותיהם במזנון הכנסת. נורי הגיבור קורא עיתונים, עוקב אחר כל המהלכים המדיניים, משתתף בכנסים ובהפגנות ומדמיין את עצמו בתפקיד של מדינאי המשנה סדרי עולם.
כל אחד מפירושי שמו של נורי משתקף באישיותו המורכבת, בדרכי התמודדותו במעגלי אהבה, משפחה, חברה וקריירה בתחום המדיני.
ההתלבטות אם לעברת את שמו לוּותה בחששות רבים, שמא יהיה כמי שכורת את שורשיו לפני שהצמיח לו שורשים חדשים. "השמות העבריים נשמעו חלולים, ללא נשמה וללא טעם וריח" (עמ' 406). עניין השמות הוא מוטיב חוזר ביצירתו של אלי עמיר. בנער האופניים חשיבות השם ומהויותיו אינה קשורה רק בשמם של העולים ובני האדם באשר הם, אלא מתרחבת לצביון ולמהות שמעניקה הציונות במתן השמות למקומות ויישובים בארץ. כך למשל, בשיחתו של נורי עם בן ציון אשל, מזכיר האחרון את ועדת השמות הממשלתית. בן ציון מציין שבמתן השמות ליישובים המתחדשים, מחזירים להם את שמותיהם ההיסטוריים מהמקורות, ובעיקר מהתנ"ך… כמו הורים שקוראים לתינוקות על שם אבותיהם ואבות אבותיהם.
הספר שזור בסיפור אהבת נעורים כובשת בין נורי, העולה החדש מעיראק, ובין מיכל הצברית, באנלוגיה למיזוג החברתי בין מזרח ומערב, על עליותיו ומורדותיו. בתרנגול כפרות הניגודים בין נורי לניצה הבלונדינית הבליטו את הפער והמרחק ביניהם, והקשר נכשל כמו גם הכישלון של קליטת העולים החדשים בקיבוץ. אפילו נורי, שעשה צעדים מרחיקי לכת להשתלבות בחברה, עזב בסופו של דבר את הקיבוץ. ברומן שלפנינו, נער האופניים – כל כובד האשמה של עזיבתו של נורי את הקיבוץ מוטלת על כתפי הוריו.
גם בקשר עם מיכל, כמו בקשר עם ניצה מתרנגול כפרות, חושש נורי שהיא תשבש את השם ותצחק עליו כמו כולם. "אך לא אחת כמוה תוותר, גלגלה את השם על לשונה פעמים אחדות עד שביטאה אותו כהלכה" (עמ' 427), והוא רואה בכך סימן טוב לעתיד והאנלוגיה למיזוג החברתי ברורה מאוד גם בעניין זה, השולי לכאורה. הדגשת הצלחת המיזוג על פני הקיטוב מסתמנת במקומות רבים בספר (וגם בסיום הפתוח בנושא הקשר הרומנטי בין מיכל הצברית ובינו). באחת משיחותיו עם יצחק נבון, עוזרו של בן-גוריון, בפגישותיהם במזנון הכנסת ציין נבון: "החברות שלך עם בתו של שיסלר היא מיזוג גלויות אמיתי, וברשותך אספר זאת לבן-גוריון, זה יגרום לו נחת רוח" (עמ' 386).
בתקופת מגוריו של נורי בחדר שהשכירה לו גברת וייסקופף, לאחר שאביו דחק בו לגור בירושלים וללמוד, וכן להעביר את המשפחה לירושלים (משימתו כבן בכור), נורי מתבונן בגברת וייסקופף ובבעלה הקשיש, ניצולי שואה מפולין, וכשהוא מאזין למזמוריו ולפיוטיו בערגה, הוא נזכר בעברו: "זמרתו של הקשיש ביקשה חמלה, ומתוך כך שבו ועלו בנורי פחדיו הישנים, אלה שנשא בליבו מאז הפרהוד בבגדאד. שבה והציפה אותו האימה המשתקת שחש כשאסרו את אביו ואת דודו… החזן ואשתו הטילו ספק ביהדותו, ולא הבינו, איך ייתכן שיהודי לא ידבר יידיש, ואילו הוריו ובני שבטו הטילו ספק ביהדותו של כל מי שבא מארצות הקור. לא הבדילו בין יידיש ליטבקית לפולנית לגליציאנית, כמו שדוברי היידיש לא הבדילו בין ערבית יהודית לערבית מוסלמית… ולמרות כל ההבדלים הללו הוא נפעם משירת החזן הקשיש כמו מפיוטי סבו שהיה רב וחזן" (עמ' 232).
כמעט בכל נושא מהלֵך עמיר בנתיבי המיזוג בין מזרח ומערב ומביא צדדים נוספים מצד מנהיגי האומה והפקידים הבכירים, שאיתם בא הנער נורי במגע במסגרת תפקידו כשליח, ולימים, כשיקבל קידום משמעותי בתפקידו כיועץ לשר לענייני ערבים. הוא בוחן את מנהיגי האומה והפקידים, כיצד הם מטפלים בבעיותיהם של העולים החדשים, גם מארצות מזרח אירופה. ברומן הזה במיוחד פותח עמיר את לב הקורא גם לכאבם של העולים האשכנזים. הוא מצביע בפיכחון גם על הקשיים של העולים ממזרח אירופה ועל יתרונם בכך שהשכילו להניח את הגלותיות מאחור, ובכך מוסבר סוד הצלחתם. "…הוריו ושכמותם הגיעו הנה שדופים כמו הפרות הרזות בארץ היאור, ולעולם לא ידעו לדבר עברית כהלכה. העברית של הנוטר היא לקט ופאה, משובשת ומעליבה כמו העברית המרוסקת של אביו, מבטאם נלעג, והם ימשיכו לדבר בשפות הגלות… אביו והנוטר לא יקראו לא את הוא הלך בשדות ולא את חרבת חזעה, ולא ידקלמו שירים מכוכבים בחוץ. הם גרים, שקועים בקשיי פרנסה ובעולם הישן" (עמ' 510-511). אך לא כל כובד האשמה רובץ על הוריו ושכמותם. יש עובדות בתהליך הקליטה שהקשו עליהם להתמזג ושיקעו אותם בבעיות הפרנסה. "בן-גוריון קובר אותם במעברות ובערי מסכנות בספר" (עמ' 511).
אלי עמיר מעריך מאוד את תרומת הקיבוץ לתהליך מיזוג הגלויות. יחד עם זאת הוא חש שהקיבוץ החל במלאכה אך לא השלים אותה. הצבא מוזכר כגוף שביכולתו להשלים את תהליך הקליטה, ולכן נורי תכנן להתגייס. הוא ראה בצבא את הדרך היחידה לעלות במדרגות ההתקבלות והשייכות. הוא חשב לא לנצל את ידיעותיו בערבית כדי לשרת בחיל מודיעין, אלא ללכת דווקא לצנחנים, שם יוכל לשמור על גאוותו ומעמדו בחברה הישראלית. הרהוריו אלו לוו בחששות: "האם יוכל אי-פעם להיות כמו יפי הבלורית והתואר? הרי מנהגיו זרים והווייתו ערבית, המוסיקה והשירה שלו משם." וכך בסופו של דבר הוא מחליט להיות מי שהוא ולא להפנות עורף לשורשי שייכותו.
בספר נער האופניים עולים אומנם גם נושאים שנדונו בטרילוגיה "מבגדד לישראל" (תרנגול כפרות; מפריח היונים ויסמין) – אך הפעם בדגש על הצד הלאומי. הוא מביא לידי השלמה תמונה לאומית ומדינית רחבה של הנהגת המדינה בעשורים הראשונים להתהוותה מנקודת מבטו של השליח. נורי, נער האופניים, מתחבב על מנהיגי המדינה ומתקדם יפה הודות לחריצותו, לאישיותו הצנועה ולחוכמתו. מנקודת מבטו נחשפים המנהיגים כבני אדם. נורי בקיא בענייני הבחירות ובאידיאולוגיה של המפלגות השונות, בפרט לקראת המהפך שיחול כשמנחם בגין יתפוס את מקומו של "הח'ליף", בן-גוריון. הנער השליח מאזין לכל המנהיגים הנואמים מעל הבמות, ומצטט אותם כהווייתם, כפי שהיה עד שמיעה וראייה להם. נקודת מבט זו של נער "תמים" תורמת לאותנטיות ולאמון שהקורא רוחש למסופר. ענייני המדינה המתרחשים מאחורי הקלעים ולפניהם מתועדים כפי ששמע אותם במו אוזניו. נורי מופתע ממראהו של "דוד מלך ישראל", הלוא הוא בן-גוריון (יש לזכור שבאותם ימים טלוויזיה הייתה מנת חלקם של בודדים): "כשעלה על הבמה איש גוץ ופרוע שיער ולבוש חאקי כמו פועל דחק", שאל את עצמו: "האם אינו יכול להרשות לעצמו חליפה ועניבה, ולמה המדינה לא דואגת לו?" (עמ' 251). נורי מצטט את בן-גוריון ואת תגובות המפגינים הצועקים "לחם, עבודה! לחם, עבודה!" הקורא מקבל תמונות חיות ומרתקות של מהלכים מדיניים בעת התרחשותם ולא דיווח יבש בדיעבד.
נורי משיג כרטיס כניסה לכנסת וזוכה לשמוע בהתרגשות את תגובות חברי הכנסת המגיבים לנאומו של בן-גוריון: "תפקידנו לשנות את היהודי הגלותי ולהפוך את עמנו לעם סגולה, מופת לגויים!" בן-גוריון קרא, וחברי הכנסת הרעימו קול וקראו קריאות ביניים, ביידיש, בפולנית, ברוסית, ובן-גוריון המשיך בשלו "כלהבה משתלחת" (עמ' 253).
הקורא של היום, ה"זוכה" לשלוש מערכות בחירות בזו אחר זו וחווה את מלחמות היהודים לפני בחירות, חש ביתר שאת, למקרא דברי המדינאים השונים בתקופה שלפני ההפיכה הפוליטית של בגין, ש"עולם כמנהגו נוהג". אין חדש תחת השמש, פרט ל"כלי המלחמה" שהשתכללו והבמות התקשורתיות החדשות: פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר ואחרות שהצטרפו אל הרדיו, הטלוויזיה ושלטי החוצות.
תמונה ניגודית בתכלית הניגוד לבן-גוריון מתאר אלי עמיר, מנקודת מבטו של הנער הסקרן, את מנחם בגין ההדור בלבושו ושערו הסרוק לאחור: "נאם בביטחון בקול עשיר ותקיף בעזרת נפנופי ידיים".
בעיני רוחו של הנער היו בן-גוריון ובגין משוררים של שני שבטים נצים בחצי האי ערב בימי אל-ג'הלייה, הַבַּעֲרוּת, זה רוצה להביס את זה בטרם תיקרא החרב להכריע ביניהם. הנער מתקשה להחליט מי מביניהם צודק. "לעת עתה נשען לאחור בכיסא האורח, ולרגע דמיין את עצמו עומד על הדוכן ונואם", וממשיך לשגות בדמיונות "אילו קראו לו לעלות לבמה, לא היה מדבר במלים גבוהות, אלא מספר על עזיז ובנותיו, על יתום וילדיו, על המשפחה שלו, שפקיד חסר מצפון רימה אותה. אולי יבוא יום ויהיה שר, ילבש חליפה ויענוב עניבה ויחבוש מגבעת לבד, ויעמדו לשירותו נהג ומכונית, והשוטרים יצדיעו לו בצאתו ממנה, והוא יישב אל שולחן הממשלה, והיו"ר יקרא בשמו ובתוארו להזמינו לדוכן, ושם יאמר: 'אדוני היו"ר, כנסת נכבדה'", זאת בשעה שבני משפחתו יושבים ביציע וצופים בו. במשרדו לא תהיה שרירות לב ועריצות, והוא יסייר ויראה במו עיניו את הנעשה במעברות, ביישובי הספר ובמושבי העולים, כמו שנהג לעשות הח'ליף הרון אל-רשיד בבגדאד". (עמ' 256.)
בספר העיון שלי: מבגדאד לישראל – עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר, יסמין מול מפריח היונים ותרנגול כפרות (עם עובד, 2011) דנתי בין היתר במדינת ישראל בהתהוותה לאחר מלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של נורי, יועצו האישי של לוי אשכול לענייני ערבים, כפי שהיא עולה בספר יסמין. ההשוואה בין נקודת מבטו של נורי הבוגר ביסמין לנקודת מבטו של נורי הנער בספר זה, היא נושא מרתק וראוי למאמר נפרד. התיאורים מנקודת מבטו של הנער עוצמתיים וכובשי לב בתמימותם המפוכחת ובאותנטיות שלהם, במסירת האמת הנאמרת מפי המדינאים השונים ללא סינון הדברים על ידי מחבר-העל, כביכול. נער האופניים מוסיף נדבך חשוב לספרות העברית בהדגישו תהליכים מדיניים, בציירו את פניהם האמיתיות של מנהיגי העבר, לא אלו המשתקפות במדיה התקשורתית, וכן את תהליך המיזוג החברתי מנקודת מבטו של נער האופניים, המשקף את תהליכי החיבור וההלחמה בחברה הישראלית, להבדיל מאלה השמים את הדגש על הקיטוב בחברה.