מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מגפה / אורה אחימאיר

מתוך מדור כתיבה בימי קורונה

בימים אלה של פחד ממחלה שאין לה תרופה נזכרתי בסיפורו של אבא על המגפה.

כאשר סיפר אמרתי לעצמי ששוב הוא מגזים, מספר הסיפורים שבו מתאווה להקהיל מאזינים, לכן הוא מפריז והופך מעשה רגיל לאירוע דרמטי. האומנם מחלה שמכלה המונים הייתה שם? ומדוע זה מפריע לי? מפני שכמוהו גם אני נוטה לספר בהגזמה כדי לשבות לב. יותר משאני אוהבת לשמוע סיפורים, אני שמחה לתאר דברים שמושכים את הדמיון. כמעט לכפות על הקורא להיכנס איתי לתוך מעשה שיופיו חשוב מהדיוק. לא פעם אני מתביישת בנטייה הלא מרוסנת שלי, לעגל מילים כדי להחליקן לאוזני המאזין.

הוא היה מנחש את מחשבתי, אולי נעלב, ואומר בלהט, היה אסון גדול, היה חורבן שכל חוכמת הרפואה, וכל הרופאים, הלחשים והקמעות ניגפו מפניו.

מגפת טיפוס הבהרות נחתה בעירם סאנוק שבגליציה כרעם ביום בהיר. בעשרות בתים לקו גברים, נערים וילדים בבת אחת בחום גבוה, כאבי ראש וצמרמורות ושני רופאי העיר שהתרוצצו בין המשפחות הניחו שנדבקו בשפעת. אבל מיום ליום גבר הסבל, וגדל מספר הבתים שנוגעו ובתוך כמה ימים החלו להתגלות על פני החולים כתמים אדומים והרופאים קבעו שמדובר במגפת טיפוס.

לייסורי החולים לא היה סוף, רבים פרכסו, הזו הזיות וקפאו בעווית מוות. עם בוקר באו קברנים ונשאו אותם.

אמרו שמגפה אינה פוגעת במי שלא מלאו ימיו ועל כן מי שעל פי גזֵרה של מעלה לא הגיע זמנו למות לא ייפגע. אבל עשר לוויות ויותר התקיימו מדי יום, רבות מהן של ילדים שעוד לא הספיקו לחטוא. פחד וייאוש מילאו את הלבבות.

בתקופה ההיא נשלח אבי שהיה כבן עשר לגור בבית סבו דוב-בער, שכינויו היה בעריש האדום בגלל פאותיו וזקנו הפרוע שצבעם בוער. בעריש היה מלמד תינוקות וכותב קמעות ולביתו נהרו אז רבים. פסקה הרתיעה מן המקובל האדמוני שהגיע לבית המדרש שלהם בליל סופה, כאיש מגורש, ושני ילדים יתומים מאם אוחזים במעילו. בין מבקשי הקמעות היו עניים ועשירים, חרדים ומשכילים, מי שבמשפחתו חלה מישהו הצטרך לכמה קמעות. אחד לרפואת החולה, אחד נגד מלאך המוות ואחד להגנה על שאר בני הבית. שולחנו היה מלא פתקים ופיסות קלף ואצבעותיו שהיו חומות מטבק השחירו מדיו. הייתה קופסת פח מחלידה בפינת השולחן, ולתוך סדק בדופן העליון שלה תחבו מטבעות או שטרות, ובעריש לא הרים את עיניו שנסתרו מתחת לגבות סתורות כדי לראות מי שילם. בראש מורכן היה שומע את הבקשות, טובל נוצה בקסת וכותב את אותיות הקסם שלו.

בעת כתיבת קמעות אסור לדבר, סיפר אבא. סבא בעריש היה טובל בנהר לפני עלות השחר וסבתא הייתה מורה באצבע על פיה להזכיר שעכשיו צריך לשתוק. אם תצא מילה מפיו, יחדל ממלאכתו, ילך, יטבול שוב ויתחיל מחדש.

רחובות סאנוק באותם ימים היו ריקים ושקטים. מועקה עמדה באוויר והחנויות היו סגורות, בשוק לא נראו עגלות של כפריים, דוכני העץ היו מכוסים בד גס ונקשרו בחבלים. רק פעמוני הכנסייה בכיכר הגדולה הדהדו בקול גדול מתמיד.

את בניין בית הכנסת "יד חרוצים" הפכו לבית חולים, ובחצר עמדה חצובת ברזל ועליה חבית פח ובתוכה להבות. אנשים נשאו מן הבית בגדים וסדינים והשליכו אל האש מלבושים וכלי מיטה.

בימי המגפה אסרו על כל ההתקהלויות גם בבתי כנסת. כל אדם התפלל בביתו והשתדל לעורר רחמי שמיים. על כל דלת כמעט התנוססו פתקים וקמעות של בעריש האדום ואולי של אחרים. הם הוצמדו במסמר או בדבק חזק שמנע את טלטולם ברוח. נראו בהם אותיות מעוקמות, שרטוטים וצירופי אותיות של פסוקים ושמות מלאכים בשפת קיצור לא מובנת.

והייתה גם בושה גדולה, כל החולים היו יהודים, אף גוי לא נדבק. גויים נמנעו מחנויות ומבתי מרזח של יהודים שהלכו ונסגרו, וירקו בתיעוב אם עבר יהודי על פניהם. את ילדיהם הזהירו לא לגעת בחפץ או במטבע שהיו בידו של יהודי.

לא רק בושה, גם תדהמה גדולה נפלה עליהם. זכרים נפגעו במחלה, גברים, נערים וילדים, רק נשים ספורות חלו בה.

הרופאים אמרו שמחולל החולי הוא חיידק שמועבר על ידי בעלי חיים באמצעות קרציות, מין כיני גוף. אלה נצמדות בעיקר לבית השחי ולשער הערווה וצריך להקפיד להוציא אותן בשלמותן מפני שכל שריד שנשאר מוסיף להרעיל את החולה. לכן בית המרחץ שהוא מעין בריכה שבה שוהים הגברים יחד והבגדים נפשטים ונוגעים זה בזה, הוא כנראה מקור ההדבקה. הנשים הטובלות ביחידות ומי המקווה שלהן מוחלפים כמעט לא נפגעו. גם בעריש שטבל בנהר ולא במקווה לא נפגע. למקווה הלך רק בשיא החורף כשהנהר קפא לגמרי וגם בגרזן לא הצליח לחצוב חור בקרח לטבילתו. התברר שהרחצה הסגפנית שלו במי נהר הסאן מילטה אותו מהמחלה. כבלזאי אדוק הקפיד בכל בוקר להשכים לפני עלות השחר, לגשש את דרכו במקלו העבה משכונת היהודים אל הנהר בדרך חשוכה וחלקלקה, ולאחר שיצא מן המים התפלל, התנגב מעט ולבש את מעילו.

 

סוף דבר הוא שמגפת הטיפוס נעלמה בחטף כפי שהופיעה, אולי מפני שהטבילה כמעט חדלה. יהודי סאנוק קמו יום אחד לבוקר צח ולשמיים תכולים, פתחו חלונות לרווחה, תלשו קמע מפתח הבית ומיהרו לבית הכנסת להודות לבורא עולם על חסדיו.

היה ראוי לשאול את אבא על הקמעות והכוחות הנסתרים שהיו לסבא רבא בעריש, אבל אני שאלתי על מראהו. איך לא הוריש את שערו הבוער לאיש מאיתנו, אין ג'ינג'ים בין כל קרובינו. את טועה, היה אבא משיב, בין אלה שנספו בשואה היו כמה אדמונים. הקמעות שנשאו מילטו אותם ממגפה, לא ממשרפות ותאי גזים.