מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

החפצה והנפשה בקובץ הסיפורים "השמלה" של לאה איני / שירלי סלע לבבי*
 

"סיפורים מפוענחים דינם למות"

(מתוך הסיפור "אם לא בחייו…", לאה איני, "השמלה", כתר, 2019).

ספרה האחרון של לאה איני, "השמלה", הוא קובץ סיפורים השוטח תמונת עולם שלמה מעבר לאיכויותיהם הספציפיות של הסיפורים. בספר בוחנת איני את היחסים בין דברים לאנשים כשערך השימוש של הדברים, כלומר היותם אובייקט עבור סובייקט, הוא רק פרמטר אחד בהערכתם. היא מתארת יחסים הנעים בין הפטישיזציה של החפץ, כלומר טעינתו במשמעות עודפת, לבין היחס אליו כאל אקזמפלר פונקציונלי זניח הנועד לשימוש כלשהו. בין הקצוות הללו משתרע טווח שלם של יחסים שנעים בין ניכור מוחלט לתשוקה אל החפץ (בעברית, כידוע, המילה "חפץ" פירושה גם "תשוקה") ולהיטמעות בתוכו. הסיפורים של איני נעים כולם על הציר שבין הפיכת בני אדם לחפצים, הורדתם לדרגה של מוצרי צריכה בשוק, לבין הקוטב ההפוך שבו בני אדם מצליחים לתת יחס אנושי ליצורים שנמצאים על סף החיים או ליצור לעצמם עולם משלהם על ידי הנפשה, החייאה והאנשה של חפצים דוממים. בין הקוטב האחד לאחר נמצאים סיפורים המתארים גיבורות וגיבורים שנאבקים בניסיונות להחפיץ אותם או את היקרים להם, שמעניקים לחפצים משמעות משחררת, ושגואלים את המתים מסופיות המוות שלהם. ואכן, המוות, סף המוות וההתאבדות מככבים ביותר מסיפור אחד, כשמשמעות המוות נעה בין שחרור מחיים משעבדים לבין ההפיכה הסופית לחפץ דומם. ולבסוף, האלמנט המגדרי בסיפורים משפיע על כיוון ההחפצה: נשים תמיד נמצאות בצד הנמצא בסכנת החפצה. הן אלה שנאבקות בה, ומצד שני, הן אלה שזוכות לעיתים להפוך למחברות הסיפור שלהן, אופציה יצירתית שבעולם הפטריארכלי ניתנה רק לגברים.

הסיפורים הדנים בהחפצה פורשים את סוגיה וגווניה השונים. הסיפורים המתארים החפצה על רקע מגדרי מתרכזים בדמויות נשיות שגופן הופך לאובייקט תשוקה בכלכלה המגדרית הפטריארכלית, ועקב כך מקבל ערך כמוצר צריכה. בסיפור "השעון" נערה מתבגרת שקיבלה את המחזור החודשי שלה זוכה לקבל מאביה שעון במתנה. האירוע המשמח והמתנה המשמחת לכאורה מסמנים אותה כגוף מוליד, שדינו ליצור המשכיות למשפחת האב שרובה נספתה בשואה, בין אם היא מעוניינת בכך ובין אם לא. באופן לא מפתיע מרגישה הנערה שקבלת המחזור כמוה כסוג של אונס, חדירה של יד האב לגופה ומדידת הזמן שלה במושגים חיצוניים לה.
בסיפור "השמלה" מבקשת הגיבורה ליצור לעצמה שמלת כלולות שתהיה גם לטעמה וגם במסגרת התקציב שלה. היא מנסה להיחלץ מחיים בבית שבו היא אינה מקבלת הזדמנות להצליח ולא זוכה לסיוע כלכלי, וברור שהנישואין יכולים לשמש לה קרש קפיצה לעולם אחר. אבל בדרך להגשמת משאלתה, היא מוחפצת על ידי כל אחד מהאנשים שהיא נתקלת בהם: הספרית ומעצבת השמלות לעת מצוא מתאימה אותה למודל הכלה שבז'ורנלים, התופרת שהגיבורה פונה אליה באקט חתרני מסבירה לה שהגזרה שלה מתאימה לגמרי ללבישת שמלת הכלה הקלאסית, חמותה מבקשת שתתאים את עצמה למודל החתונה שלה עצמה לפני שנים, והוריה פשוט מתעלמים מרצונותיה ומעדיפים להחפיץ את גופה של רקדנית הבטן שבה הם צופים בטלוויזיה. אקט ההתאבדות שמסיים את הסיפור הוא, לכן, מסקנה לוגית לגמרי ממהלך העלילה, וכך הוא גם מעוצב: הגיבורה רוכשת סמרטוטי ריצפה כחומר הגלם לשמלה שלה (כי היא עצמה הפכה בידי כל מעצביה לסמרטוט חסר רצונות משלו), והיא כורכת על ראשה את שקית האריזה של הבד שקנתה. בכך היא הופכת את עצמה למוצר הארוז באריזת פלסטיק שהיא עצמה הפכה להיות.

"המִתחַלֶה (מלינגר)" מציג היבט נוסף של ההחפצה בעולם המודרני: ההחפצה הבירוקרטית. מרקס כבר עמד על ההיבט הזה, וקפקא הפך אותו לתו ההיכר של יצירתו; החיים המודרניים מחפיצים את האדם בין השאר על ידי הפיכתו מאישיות ייחודית למספר, לאחד מההמון שניתן לאיתור על ידי הבירוקרטיה באמצעות מספרים סידוריים. בסיפור של איני המתחלה הקשיש, המגיע לחדר המיון בבית החולים כדי להיות פחות בודד, מזוהה בטעות כאילו הוא המסומם שבמיטה שלידו, ולכן נרצח על ידי ברון הסמים הטוען שרימה אותו. המעיל שהמטפל שלו שם על הכיסא שלידו הפך לסימן המסגיר שלו והוא, במובן מסוים, הורד לדרגת החפץ המסמן אותו. משמבחין ברון הסמים במעיל החשוד, הוא מזהה את האדם הלא נכון כיעד לכוונה הרצחנית שלו, וכך הופך המתחלה לחפץ פעמיים: בפעם הראשונה כשהוא מוחלף בגוף אחר, ובפעם השנייה כשגופו החי הופך לגוף מת.
עוד סיפור על החפצה קפקאית הוא "הספסל", שבו קצב ממתין במשך ימים בפתח משרדו של מנהל המחלקה הגינקולוגית. הוא מצפה לאישור המנהל לקבל את גוף עובר הנפל שילדה אשתו ולהביאו לקבורה, למרות הנהלים האוסרים על כך. ואכן, בעולם המודרני ההחפצה היא רבת פנים: מצד אחד, עד שאתה לא מגיע לדרגת בן אנוש מפותח דיו להיוולד, אתה לא ראוי ליחס של אדם שלם, ומצד שני, בני אדם בוגרים, כמו האב היושב על ספסל המחלקה, לא זוכים ליחס אנושי המכיר בצורך שלהם לממש את כמיהתם לבן, לפחות במותו.

לבסוף, היבט לא פחות חשוב של ההחפצה בעולם המודרני הוא השעבוד האנושי לטכנולוגיה. בהיבט הזה עוסק באופן מובהק הסיפור "Relive.com", המספר על משפחה שלמה המכורה לתענוגות ולסיפוקים באינטרנט. באופן צפוי יש לתענוגות האלה לא רק גוון מחפיץ, אלא גם גוון מגדרי: העולם שבו אנשים שקועים בתקשורות וירטואליות הוא גם עולם שמציע תענוגות מיניים וירטואליים שמחפיצים נשים והופכים אותן לכוכבות פורנו לעת מצוא. בעולם הזה כל הנשים במקום העבודה של אבי המשפחה לבושות בפורים כמו זונות, ובעלה של הגיבורה הופך אותה לכזו גם כן, תוך שהוא מצלם אותה מקיימת עימו יחסי מין כשהיא לבושה בבגדים המגרים אותו. באופן פרדוקסלי, הדרך שהיא מוצאת כדי להגיע לסיפוק בעולם הזה היא דרך שמאפשרת לה להיכנס לתוך נראטיב דמיוני משלה, אבל הנראטיב הזה הוא מתוכנת מראש, כמו גם הסיפוק שהיא מגיעה אליו בסוף. במובן הזה דומה הסיפור Relive.com לסיפור "פרקים בחייה של איריס לבבות". איריס לבבות, גרושה צעירה ושאפתנית, רוצה לצאת מדירתה המעופשת, שבה היא מורידה שיער בשעווה, ולהצליח בגדול באילת. בינתיים היא מדמיינת לעצמה עולמות אחרים דרך פורטלים שהיא קורעת לעצמה בתמונת המציאות העגומה שלה. השאפתנות והעבודה הקשה שלה אכן משתלמות בסוף, לכאורה. היא מצליחה להפוך למנהלת מכון היופי של מלון יוקרתי באילת. אבל ההצלחה שלה נובעת מכך שהיא משחקת לגמרי לפי כללי העולם המחפיץ אותה: היא שמחה לשכב עם מנהל המלון ולהפוך למאהבת שלו, היא מצייתת לתנאי ההעסקה הדרקוניים של מכון היופי, והעיקר: באקט אגבי, בלתי מורגש כמעט, היא הופכת את בתה התינוקת לחפץ מיותר לגמרי שנזרק מיד אל יד כדי שלא תפריע לאימה לעשות קריירה. בעולם המודרני, המכור לתענוגות הגוף, לחפצון ולהדוניזם, רופא העיניים שאליו פונה הגיבורה בסוף הסיפור מסוגל להגיד לאיריס לבבות, שטבעי שהיא סובלת מאובדן ראייה חלקי בכל פעם שהיא מבקרת את קבר הבת שלה, ומייד אחרי זה להתעניין בחבילת נופש בהנחה במלון היוקרתי.

 

האפשרות המשחררת להפוך עצמים וחפצים לבעלי חיים ותודעה נידונה אצל איני בעיקר בהקשריה היצירתיים. זוהי האפשרות ליצור את המציאות יש מאין, אפשרות שניתנה רק לבורא עולם, ובמסורת הרומנטית גם לאדם. במסורת זו היצירה יש מאין היא נחלת האמן הגבר, נחלת היוצר הגאון המתחרה במעשי האל תוך הסתכנות בתוצאות הרות אסון. הגולם הקם על יוצרו הוא רק סכנה אחת של מעשה בריאה שמכונן בן אנוש. בסיפורים המיתולוגיים הדנים בהולדה בתרבות המערבית, הגבר מצליח לעיתים לעקוף את הגוף הנשי היולד באמצעות קשר ישיר עם האל. לחלופין, האישה מקבלת תפקיד של צינור להעברת הרוח האלוהית, כמו בדוגמה הפרדיגמטית של השילוש הקדוש בנצרות. בסיפור הילדים האיטלקי הידוע פינוקיו, ג'פטו יוצר את פינוקיו מעץ, והילד שנוצר מבובה אינו ילוד אישה. התפקיד שאישה יכולה לקבל בתפיסת המְחַבְּרוּת (authorship) המערבית הוא תפקיד של מוזה, של מקור השראה, של עוזרת או מנחה בדרך להארה. בתפיסת העולם המערבית אין לאישה מודלים נשיים של מחברות וכך היא יכולה להידמות לגבר וליצור יצירה שכלתנית, "גברית", כמו אתנה היולדת מתוך מוחה, או שהיא יכולה להסתפק בתפקיד המשני של המוזה.

 

אפשרויות ההנפשה שמציגה איני הן מגוונות, והן לא ניתנות רק לנשים. גיבור הסיפור "החווה הסינית", ניצול מלחמת יום כיפור הסובל מהלם קרב, משתמש בבובות חלונות הראווה שהוא מייצר כדי להחזיר לחיים את ממשלת ישראל בתקופת המלחמה ולעבד באמצעות הבובות הקמות לתחייה במוחו הקודח את הטראומה שנגרמה לו. בסיפור "הנאמן" מצליח הגיבור לשמר בחלל המציאות הנוכחית את הקיום הווירטואלי של ניצולי שואה עריריים שעל נכסיהם הוא מופקד. אבל בסיפורים אחרים אפשרויות ההנפשה ניתנות לנשים, ובמקרים אלה הן נעות בין חתרנות למרד גלוי במסורת המחברות המערבית. בסיפור "נחושת" מתוארת הנפשה חלקית: הגיבורה, נערה ממשפחה דלת אמצעים' מחפשת עבודה זמנית שתעסיק אותה בין סיום התיכון לבין גיוסה לצבא. כשהיא מוצאת עבודה כמוכרת בחנות לחפצי נחושת היא מבינה שהתפקיד שייעד לה המעסיק שלה הוא תפקיד נצלני, הן מבחינה כספית והן מבחינת הפונקציה שלה כתחליף המיני לאשתו. בתגובה היא רוכשת בכסף שעדיין לא הרוויחה כמה יצירות נחושת שמבטאות בעקיפין את המרד שלה: ריקוע נחושת של אישה אפרו-אמריקאית, צפצפה לרכב, ומאוחר יותר גם פסל של אלת הציד, ארטמיס. הפער העצום בין הנערה חסרת האמצעים וחסרת ההשפעה לבין הדימויים שהיא בוחרת מתוך מלאי היצירות בחנות מבטא את הפער בין הדיכוי שלה במציאות לבין שאיפותיה ויכולתה לחבר לעצמה סיפור משלה, ולבדות לעצמה זהות משוחררת.
בסיפור "הפסל" מורה רווקה שיוצאת לחופשה מנפישה את פסל אפולו שהיא רואה בכיכר בצרפת כדי לבדות לעצמה חיי אהבה עם מאהב נפלא, לפחות לכאורה. הסיפור "בגלל הסיפורים" הוא בין הבודדים שאני מכירה שבו אישה יוצרת את המרחב שלה כסופרת וכיוצרת בד בבד עם התייחסות לאימהות שלה, ולא באופן שמנוגד לה. בסיפור יוצאות אם ובת לסעוד בבית קפה שבחזיתו של בניין משרדים נטוש של ההסתדרות. הסעודה מתגלה אחר כך כתחבולה של האם להתגנב עם בתה אל תוך הבניין ולבדות שם לשתיהן מרחב של גילוי ופנטזיה.
הסיפורים "עוגה" ו"שבעה" מתארים נשים שמתאבלות על בעליהן המתים באופן לא רגיל; בשני המקרים הנשים נופחות סוג של חיים בבעל המת ולא מסתפקות בהיזכרות בו או בגעגועים אליו. ב"עוגה" משמש אפר הבעל המת להזנת אלמנתו החיה, וב"שבעה" מבצעת האלמנה הקשישה אקט מיני חלופי בעת השבעה על בעלה באמצעות כדורי החשק שנועדו לאישה אחרת.

החירות היצירתית הגדולה ביותר שמעניקה איני לאישה מתגלה בסיפור "ביאטריס". בסיפור זה משתמשת איני באלוזיה לדמות הספרותית בעלת אותו שם כדי להציע אפשרות של בריאת עולם חלופי. ביאטריצ'ה, אהובתו של דנטה אליגיירי, קיבלה ביצירתו תפקיד של מוזה, וב"קומדיה האלוהית" היא ממלאת תפקיד של מלווה ומנחה של הגיבור בדרך לגילוי משמעות החיים וטיב האלוהות. בסיפור "ביאטריס", לעומת זאת, ביאטריס היא גיבורה בפני עצמה. היא מספרת את עצמה ואת המציאות באופן אלטרנטיבי, וכשהגבר המאזין לה אינו משתף פעולה – היא נוקמת. יתר על כן, לסיפור האלטרנטיבי שלה עוצמה רבה כל כך, עד שהגיבור הגבר מבין שהאמת שלו גדולה ומחייבת מאמת החיים ה"אמיתיים"; הוא נכנס לסיפור של ביאטריס ומעניק לו תוקף בדיעבד.

אפשרויות השחרור הנשי בתמונת העולם הנפרשת בסיפורי איני נעות, אם כן, בין ציות למבט הגברי המחפיץ והשלמה עימו תוך הנאה מפירות שיתוף הפעולה הזה, חתירה תחתיו באמצעות יצירת סיפור חלופי, או השתלטות מוחלטת על הנראטיב ויצירת עולם שבו נשים נוטלות לעצמן את זכות המחברות (authorship).
בסיפורים המתוחכמים ביותר מבחינה צורנית, המשמעות המשחררת לא נפרשת באמצעות העלילה הגלויה אלא באמצעות רשת הדימויים שיוצרת המחברת עצמה, ושמובנת לדמויות באופן חלקי בלבד. המגמה הזאת קשורה גם לשימוש החוזר של איני בדימויים מעולם התפירה והחייטות; בעולם הדימויים של המיתולוגיה היוונית, התפירה והאריגה הן דימוי חלופי למחברות. זהו דימוי המשמש לתיאור היצירה הנשית: פנלופי הממתינה לאודיסאוס אורגת ופורמת את סיפור חייה, והמוירות, שליחותיו של אל המוות, סורגות את יריעת חייו של כל אדם, וכך קובעות את גורלו. האישה אינה יוצרת יצירה חד פעמית ובעלת ייחוד, ולכן דימוי האישה היוצרת נקשר לדימוי של בעלת מלאכה ולא של אמנית.

 

הסיפור "אחיות", הראשון בקובץ ואחד המורכבים שבו, יכול לשמש להדגמת הדברים. בסיפור זה הגיבורה אינה תופרת, אלא מעצבת אופנה. הבחירה במקצוע זה היא סמלית, והיא מעמידה אותה בצומת שבין היצירה הנשית הנחותה (תפירה) ליצירה הגברית הנעלה (יצירת הדגמים האופנתיים). בסיפור זה הופך דימוי הרשת (ובהשאלה – הסריג) לדימוי מכונן ויוצר משמעות בפני עצמו. הגיבורה, גבריאלה (האישה המנסה להיות גבר), היא מעצבת אופנה, שבורחת כל חייה מאחריות ומקשר מחייב לגבר, כיוון שאלה עלולים לקבע אותה ולגזול את חירותה. המחברת מדמה אותה לשפירית המבקשת לעוף, והיא עצמה רואה כל ניסיון למנוע זאת ממנה כרשת המבקשת ללוכדה, או כסיכה המבקשת לקבע אותה למקומה ובו בזמן להרוג אותה. זהו המקום שבו מתמצה ההיגיון של סיפורי הקובץ כולו: מה שנייח וחסר יכולת תנועה עצמאית – הוא מת. השכנות החדשות של גבריאלה, שתי אחיות מוזרות, מנסות, להרגשתה, ללכוד אותה ברשתן; הן מנסות לתת לה תפקיד משחרר ואחראי בחייהן שלהן, וזה בדיוק המקום שהיא מסרבת להיכנס אליו כי היא תופסת אותו כמקבע ולכן גם ממית. היא מנסה להימלט מאחיזת האחיות ולהימנע מהסתבכות ברשת הסיפור שלהן. בסיפור הזה, האחות הקטנה, המבקשת את עזרתה, מעודדת את אחותה הבכורה לצאת מחיים של שעבוד לגברים מנצלים ולאב מחפיץ. במקום זה היא דוחפת את אחותה להגשים את חלומה להיות ספרית עצמאית, כלומר, סוג של יוצרת בזכות עצמה. אבל כדי להגשים את החלום הזה זקוקה הספרית לעתיד ל"קורבנות" שיהיו מוכנות להעניק לה שליטה ברעמת שערן. גבריאלה אינה נענית לבקשה. בינתיים, בעת שהיא מתארחת כמעט בעל כורחה אצל משפחת האחיות לארוחת צהריים, היא נזכרת בסיבות שהביאו אותה לחזור מארגנטינה לישראל: האהוב שהציע לה אירוסין וכבל אותה אליו בטבעת נפגע קשה בתאונת דרכים, והיא ניצלה את הפרצה כדי לברוח מרשת היחסים שאיימה ללכוד אותה. היא חוזרת לישראל, מעדיפה מין לא מחייב ומעצבת דוגמאות סריגים של "משולשים, מעוינים, מלבנים וריבועים שהיא רישתה בעולם" (עמ' 15), כלומר, גם כאן מתגלה הדיכוטומיה של יוצר מול מוצר, יצירת חיים מול הריגה: גבריאלה יוצרת רשתות כדי שלא ליפול ברשת בעצמה.

ההכרה המשחררת אותה מתרחשת כשהיא מבינה שהיא חלק מרשת של יחסים, חלק מרשת של משמעות בין אם תרצה בכך ובין אם לא, או, כפי שאומרת לה דודתה: "לא כל אחד יכול להיות הגיבור בחיים שלו" (עמ' 17). ההכרה הזו מגיעה כשגבריאלה מבינה את הקשר העמוק בין הסיפור שלה לסיפור של האחיות, המנסות לגייס אותה לעזרה: "ההבנה שהן אחיות לנעלם בראשיתי מכפי שהסכימה להודות, שאף על פי כן תבע מהן עלומים, דמים, מצץ מהן חיים שלמים, כפולים ומשולשים, ההבנה הזאת פרמה את רשתה" (עמ' 31–32). גבריאלה, באופן מרומז לגמרי, מבינה שחייה נעים סביב העדר ראשוני: היא מסרבת ליצור קשר כי היא איבדה את הוריה שנעלמו (כנראה בתקופת הדיקטטורה בארגנטינה), ואחר כך גם את הארוס שהפך למת-למחצה. בו בזמן היא הנעלמת, המושיעה החסרה בסיפור של האחות הקטנה הפונה אליה לעזרה והמנסה לחלץ את אחותה הגדולה מחיים של זוטרות ושעבוד. העובדה שהרשת בנויה על נעלם היא מעין הערה ארס-פואטית מאחורי גבה של הגיבורה: משמעות, כפי שטענו ההוגים הפוסט-סטרוקטורליסטיים, בנויה על נעלם, על חסר. רק על בסיס חסר ראשוני יכולה להיבנות רשת של משמעויות. זו אולי ההערה הארס-פואטית העמוקה ביותר בספר, שבו נשים מנסות להפוך לגברים, ליצור כמו גברים, או כמו נשים, או, אחרת – למות.

"השמלה", לאה איני, כתר, 2019. לאה איני זכתה לאחרונה בפרס עגנון לשנת תש"ף