מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מחילה / תהילה סולטנה שפר

הם מזדחלים ברכביהם במעלה רחוב כובשי קטמון. אפילו השמש נגעלת ממגע קרניה בגופם. בוקר, והכבישים פקוקים בטינופת עשן. עיניהם הטרוטות נופלות עליי במבט סקרן. אני אוטמת את פניי למבטי הנהגים הבוהים ומאחלת להם ליפול תחת הגלגלים הסרוחים של מכוניותיהם, שתדבק לגופם הזוהמה בה הם מרעילים את אוויר הבוקר שלי. את האישה שעקפה אותי בתור לאוטובוס רציתי לשסף בעיניי. את האיש שנצמד אליי כשהנהג פנה בסיבוב חד רציתי לסרס. דמיינתי איך האשכים שלו מסתובבים באותה עוצמה וזווית והיד שלי נלחצה לחלון, מותירה טביעה נקמנית.

חיפשתי בספרים הקדושים נבואות נחמה, חזיונות על כיליון מין האדם. בשנת אלפיים התפללתי לביאה שנייה ולהתמוטטות הסדר הקיים. לא קרה דבר. חיכיתי בהתרגשות לסיום הקיום עם סוף מחזור המאיה. השעון לא עצר. מהמַהֲדִי לא ציפיתי לישועה מפני שכבר באלף הקודם הכזיב ונעלם, ולקָאָלִי נותרו עוד רסיסי עידן עד לחורבן.

אני צועדת יחפה על מדרכות ירושלים. העיר שורפת את עקביי. בטון יצוק על דִּמְעות הדורות, לא מצליח להשתיק באוזניי את רחשי המחילות. במחילות מתגלגלות תפילות הצדיקים. בירושלים של מטה הצדיקים קוראים בשפתם, ממרחק גלות בני-עמם. הם זועקים: "שמע!". הם מתייסרים: "אל רַּחְמַן אל רַּחִים… מַאלִכִּ יַוְםִ אל דַּין…". ומתענים: "אני מאמין". בירושלים של מעלה האנשים חירשים. רגליהם ממהרות לרמוס. ידיהם ממהרות לחמוס. הם כובשים את האדמה בצעדיהם ובדריסת מכוניותיהם. במבטיהם הטרודים בזוטות, הם מוסיפים נדבך אטימות לבטון. הם חותמים בסוליות נעליהם את הנבואות. מטביעים בדיבורי סרק את התפילות. עוקרים את קולות הצדיקים ומעקרים את קדושת העיר בעליבות החול.

האנשים אומרים: "במחילות טמונה הסיבה לקיום העיר". האנשים לא שומעים את צער המחילות על קיומם הסתמי. האנשים צועדים, רגליהם מונפות באוויר, אילמים ואלימים בטורים ארוכים, ובשפתותיהם מרחפות מילות הצדיקים, המצדיקות בעיניהם את אובדן הצדק והמוסר האנושי.

הפקידה בביטוח לאומי הסתכלה בי במבט הזה שיש לאנשים קטנים. לועסת את חזותי בעיניים מגחכות. מנסה להוריד ממני קומה עם מספרים עשרוניים וחובות. הרופא שעבר על בדיקות הדם שלי, בלי להרים מבט, חבט בי בחלוקו הלבן בכל פעם שליבו דפק. היד המקלידה במחשב טופפה על ראשי במקצב מתמשך: "עלובה, עלובה, עלובה, עלובה". ואז הוא פתח את הדלת וקרא: "נֶקְסְט".

אילו הם היו יודעים מי אני, הם היו פושטים את בגדיהם וצורחים. הם היו שורטים בבשרם ועיניהם היו מתגלגלות עד עיוורון. הם היו מעלים באש את משרדיהם הקטנים הצורבים ניקיון.

אני חוזרת לדירה בסוף יום. מנקה מעליי את הזוהמה שדבקה בבשר בקלחת מים רותחים. חמה ואוורירית אני יוצאת מהאמבטיה, כפות רגליים יחפות משוחות שמן, מרחפות מעל רצפה דביקה. אני נכנסת לחדרי וצלילי נגינת סיטאר עוטפים אותי בזוך. הילה נמסה מעורי לחלל החדר הדחוס ריח מרווה חרוכה. צלילות נושבת מכל תא בגופי, מַרְפָּה את חנק הווילונות. האגרטל על השולחן מותח את צווארו לחזות בי. הספה מרכינה את גבה בפניי, מרווחת חיקה תחתיי. כל הדברים אוחזים חִיל ורעדה, עוקבים בדריכות אחר מעשיי. אני מושיטה ידי ברוך ומלטפת את נאמנות חפציי. אני שומטת מעליי את בגדיי ונכנסת למיטה עירומה.

בלילה השותף שלי, סַמָּאֵל, מתעורר. אני שומעת אותו מושך את התריס בחדר הצמוד לחדרי. הוא טורק את הדלת, יוצא למסדרון ונכנס למטבח. הוא אוחז בסכין וחותך דבר מה בעוצמה. הוא פותח את המקרר וחובט כלים זה בזה ומכה בהם על השיש ועל השולחן וזורק אותם לכיור ברעש איום. אני מתעוררת, שבויה לקולות. עיניי כבדות ועצומות, מתחננות להירדם, אבל סמאל מרעיש את המטבח היטב. כשהוא מסיים להתקין את ארוחת האופל הוא נכנס לשירותים ומשחרר בתהודה דוחה את מה שקודם הכניס. במערומיי אני כבולה למיטה, חסרת אונים אני מתהפכת במיטתי מהצלילים הטורפים את שנתי. סמאל מרסק את דלת השירותים ומרעיד את קירות הבית. הוא נכנס למקלחת ומעיר פרץ מים אלים. עם מהלומות המים הוא מפיק עוד קולות מבחילים ואני מדמיינת בעיניי העצומות את נתזי הצואה על וילון האמבטיה. שנתי אבודה בשאול המגורים המשותפים ואני מייחלת לו שייטרף בין לסתות כלב בעל שלושה ראשים.

תריס מוגף והבית משתתק. חלומות בולעים אותי לתוך חשיכה. בחשֵכה אני נכנסת למטבח ומיישירה מבט לסמאל. העיניים שלו עִלָּבוֹן והזקן גיחוך רע. אני מרימה סיר ומחבת ורוקעת בהם מול פניו. אני מתקרבת עוד קצת ורוקעת שוב, משקפיו נשברים באחת. אני רוקעת ודם נדבק לטפלון, משחיר את הנירוסטה. מקרש החיתוך אני שולפת סכין, מושכת את ידו ופורשת את אצבעותיו בין קישואים. מהלומות חוצות את הלילה והוא מייבב. עכשיו הכול בסדר, אני חושבת, והחלום מתהפך.

גופי אחוז שינה, מכווץ בקור אשמורת ראשונה. זמזום פורץ את שנתי בבהלה. אני מכסה את ראשי בשמיכה ומתפללת לחזור לחשכה. גופי כבד, מחשבותיי קרעי לילה ויום. השינה אוחזת בי, ושוב זמזום היתושה. אני פונה אל תודעת האישה שבה, משוחחת איתה ממעמקי רחמי. קוראת לאלוהות האדמה, לקולות האם הקדמונית, לפָּאצַ'ה מאמא, להֶרָה, לשַׁאקְטי, לחווה וללילית. מבקשת מהן שילוו אותי בתפילתי. אל היתושה אני אומרת: "אני ואת אחת. אנחנו אחיות, חולקות דם. חום גופי הוא חום צאצאייך. זמזום זממך הוא שירה באוזניי. דוקרן פיך המוצץ את לשדי הוא נשיקת אהבה לוהטת חמלה. קחי את דמי, אם תרצי, רק עשי זאת מבלי להפריע שנתי".

אני נרדמת ומתעוררת לקול זמזום. נרדמת ומתעוררת לרעשי תחילת יום. החשכה עוטפת ונמוגה עם שעטת מכוניות. רחוב כובשי קטמון מחבל לי בחלומות. השותף בחדר הצמוד מרים את התריס והולך למטבח. אני חולמת לרגע, ומתעוררת בחרדה מחשמלת מטריקת דלת השירותים. עיניי פקוחות, משלחות אש בתקרה המתקלפת מעל מיטתי.

איברים איברים אני מגלגלת את גופי לרצפה. כבדות ולאות אוחזים בי בבחילה מחוסר שינה. שפתיי ממלמלות תקוות קטנות לסוף העולם. אני מרכינה קומתי בפני האור המתפרץ מהתריס. המציאות אינה מוכנה לשתוק. צפירות וריבים מהרחוב נמזגים לי בראש. עורי הדק סופג את טרטור הקולות. הבחילה עולה וחונקת את ההכרה. על הקיר אני מזהה: היתושה.

היא מזמזמת שיר בוקר מלטף. זמזומי בס רוטטים במעמקי בטנה המלאה. צאצאים זעירים שוחים בדם שנמצץ מבשרי ומצטרפים לשירתה. קולה עולה ויורד כטיפוף קלידי עוגב, משוחרר מחרדת רעב. אני מאזינה למזמור האור, לצלילי הדבקות והשובע. מילות הפיוט פורטות על מיתרים רדומים בליבי. היא מזמזמת לעברי: "בואי, התקרבי". היא לוחשת: "יש מחילה באמתחתי". אני נעה לעברה. היא מתעופפת ונעלמת מאחורי פרגוד עץ. דלת ארון הספרים היא בינינו חוצץ. אני מרכינה ראש ומילות וידוי מתגלגלות מפי עם הכאת אגרוף בלב: "אווה מריה, חטאתי עוויתי. אווה מריה, עשי עימי חסד. חטאתי בדיבור, במחשבה ובמעשים. לא הבעתי חרטה, לא קיבלתי מחילה ואין לי את מי מלבד עצמי להאשים". היתושה מסתובבת לעברי, שולחת מחושיה לצדדים וכנפיה טלית משי בהיר. אני כורעת על ברכיי, מצחי נוגע בשטיח, פניי מכוסים. היתושה מזמזמת: "אני מתירה אותך מכל חרם ואיסור, אני מתירה אותך מחטאייך, מנדרייך ואסרייך, שבועותייך וחרמייך, מקונמייך וקונסייך וכנוייך, הכול מותרים. באדמה של מעלה ובאדמה של מטה, הטוב שעשית והרע שסבלת יקנו לך מחילה, כי לכל האדם בשגגה".

צל היתושה הולך וקטן עם אור היום הפולש מהחלון. רחוב כובשי קטמון שב לצפור ולדהור. רהיטים נגררים בסלון. צעדים עולים ויורדים במדרגות הבניין. בחוץ אוטובוס איטי מעורר צעקות ובלגן. בין מרצפות החדר ממהרת שיירת נמלים. רגליהן הדקות מכות בקצב אחיד. מנטרות עמומות מסתלסלות כאדים מאדמת המתים שתחת העיר. אני מאזינה לכל ולא מוצאת מחילה. אני מרימה מבטי אל היתושה. מחושיה הנשלחים לצדדים וגופה הדק כצלב על הקיר. אני מרימה ספר תפילה, ליבי מגביר קצבו, מוכן לפִינָלֶה. בתנופה אחת, בלהט אמונה, כשתפילות כל הדורות מכוונות מעשיי, אני מטיחה עצמי ביתושה. דם פוגש דם, אחות באחות, לרגע מתמזג הבשר ברוח ומירושלים של מטה עולה אנחת רווחה.

מחילות הצדיקים המלאות להתפקע בתפילות, קורסות תחת העיר וסדק זעיר נפער, פתח למחילה.