מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קפיאה / נעמה צאל 
מתוך נובלה בכתובים

לזכרה.


"אתם מרגישים את זה לבד, בכיתות שלכם. אני לא צריכה לספר לכם את זה. ההורמונים שלהם פשוט עולים על גדותיהם." המנחה הביטה מסביב לשולחן והקדישה מספר רגעים לכל אחד מן היושבים – היושבות, בעיקר, היו שם בעיקר מורות. "אי אפשר לעצור את זה וגם אסור לעצור את זה," היא אמרה. טליה השפילה את מבטה אל אחת החוברות שהיו מפוזרות על השולחן. המנהל, מר שושני, בחולצה בפסים לבנים וורודים וכרס משתפלת מן המכנסיים ישב לצד המנחה, הביט בה מלמטה, מתח את צווארו אליה והנהן נמרצות. המנחה עמדה, גבוהה מאוד, בחולצה מכופתרת מבד לבן רך (נשי, טליה תיארה לעצמה איך היא מודדת אותה מול המראה בחנות, בוחרת לקנות אותה לבסוף: ככה נראית אישה אסרטיבית, וגם נשית. אשת קריירה שאינה מוותרת על נשיותה). טליה הרימה לרגע את הראש ובדיוק אז המנחה הגיעה אליה, הביטה לה היישר אל תוך העיניים. היא חייכה בחזרה חיוך קלוש. המנחה דיברה עכשיו בלשון נקבה. "אתן הרי רואות את זה בכיתות שלכן," היא חייכה אל טליה חיוך רחב, הנהנה אליה, "ואתם רואים את זה במסדרונות שלכם," חזרה לפנות אל מר שושני שישב לצדה. "הסקס פשוט פורץ מהם. וזה טבעי. וזה נפלא. וצריך לעודד את זה. ואסור לעצור את זה. זה הגיל, זה הגיל – שפתאום זה פורץ. וזה פורח. ואסור למשטר את זה. אסור לעצור. זו זכות, זכות גדולה, שלכם, זכות גדולה כל כך להיות שם איתם, עם הנערים האלה, עם הנערות האלה, המלבלבות," היא הביטה בטליה ובאחת המורות הצעירות האחרות, לסירוגין – "בדיוק ברגעים האלה, שזה פורץ." היא חייכה. "ואני רואה שיש כאן גם כמה מורות צעירות," שושני הנהן נמרצות, התרומם קצת, החל לומר משהו – אבל המנחה המשיכה, "ובאמת זה מצוין שיש פה כוח צעיר כי זה מאפשר דיאלוג, חי, פורה, פורץ דרך, בלי מעצורים. והילדים האלה של היום, באמת, הם הרי כאלה מבוגרים קטנים," היא צחקה בקלילות, כמו בהיסח דעת, אבל יחד עם זה סימנה במבטה להצטרף אליה, והחלו להישמע צחוקים מסביב לשולחן, שהצטרפו לבסוף לנהמת הסכמה.
טליה הסתכלה מסביב. בעצם היא אף פעם לא הייתה בתוך חדר המורים. אבל בכל זאת נראה לה עכשיו ששום דבר בו לא השתנה. שולחנות עגולים מפוזרים בחלל, ועליהם מונחות ערֵמות דפים אקראיות; מאחורי דלת הכניסה, על מדף שיש כהה, עמדו קומקום חשמלי ישן, ולידו שלוש קופסאות פח שכתוב עליהן בכתב יד "קפה", "סוכר לבן" ו"תה". בתוך כוס חד פעמית עמדו כפיות פלסטיק צפופות. על הקירות היו תלויים לוחות שעם גדולים כמו אלו שהיו תלויים במסדרונות, שנראה לה הבוקר כשעברה שם בדרך לפגישה עם מר שושני, שלא הוחלפו עוד מתקופתה. רק שלושת המחשבים בפינה הימנית של חדר המורים נראו חדשים יחסית, כאילו הותקנו שם לא מזמן. ואולי גם אופי המודעות הצבעוניות שתלו על לוח השעם הגדול שמעליהם:
הדרכה חווייתית – סדנאות יצירה אקולוגיות
תיאטרון פלייבק – משחק החיים: הכשרה מקצועית והעשרה אישית
סדנאות אוניברסיטת בר-אילן להכשרות מורים: קואוצ'ינג.


אז זה כנראה מה שהם עוברים עכשיו. למנחה הזאת, שעמדה כעת ליד לוח שהועמד על כן ציור, מכוסה בווילון, היה שילוב משונה של התמחויות. בסוף החוברת שחולקה לכל אחד מהיושבים הופיעה תמונה שלה עם חיוך רחב, מאחוריה פרחים ומה שנראה בתוך מסגרת התמונה הקטנה כגינה אחורית גדולה ומטופחת של בית אמיד. אורנה באשי-אטלס, Msc: מאמנת זוגית, מומחית בקואוצ'ינג להדרכה זוגית, קואוצ'ינג להדרכה מינית (אישית, זוגית ומתבגרים). מנחת קבוצות (סמינרים, מרפאות לרפואה משלימה, תיכונים). עכשיו היא עצרה רגע את דיבורהּ, ניגשה קצת אחורה אל לוח מכוסה וילון שעמד על כן-ציירים (שושני העלה אותו מהסטודיו של תלמידי האמנות מלמטה); היא הביטה שוב סביבה, ולאחר מספר רגעים הסירה, באחת, בדרמטיות מסוימת, את הווילון. תחתיו נחשף לוח שהיו מצוירים עליו איברי הרבייה הגבריים. היא הצביעה על איבר המין הגברי שמעליו היה כתוב – בצבעי פסטל עדינים – "זין". מתחתיו היו מינוחים דיסקרטיים יותר לשאר האיברים.
היא הביטה סביב על הקהל, עדיין שותקת. הפעם היא לא חייכה. "תראו," היא אמרה לבסוף. "אני יודעת שמה שאני מציעה כאן הוא לא מובן מאליו, ולא מתאים לכל אחד. אבל הגישה שלי – הגישה שלנו, היא שצריך לדבר עם אנשים בשפה שלהם. במיוחד עם אנשים צעירים, שעוד לא התקלקלו. שעוד לא הפכו למנומסים." היא שתקה עוד רגע, ואז המשיכה: "אני יודעת שזה לא בהכרח קל. אבל צריך להכיר בזה – צריך להכיר בעובדה שזו המילה שהם משתמשים בה היום. והמטרה שלנו היא להגיע אליהם, ולדבר איתם בשפה שלהם, גם אם זה קשה לפעמים," היא הטתה את הראש לעבר מר שושני, "גם אם קל יותר להתחבא סביב מונחים "מקצועיים"", היא סימנה מירכאות כפולות בידיה.
טליה התכווצה קצת בכיסאה, השפילה שוב את ראשה אל השולחן; אל החוברות. היא הניחה שזו אמורה להיות נקודת השיא של ההרצאה; שאם התגובה עכשיו תענה על ציפיותיה של המנחה הם יהיו כבר קרובים לסיום. ובאמת, אחרי כמה רגעים דוממים נוספים, המנחה שבה לחייך. "אבל אתם יודעים, בסופו של דבר, מניסיוני, מוצאים גם שפה משותפת. נראה לכם שהם יודעים כבר הכול – אבל לא, יש לכם מה לתת להם, ואנחנו רואים איך במהלך כזה, שבו מדברים פשוט, בשפה שלהם, בלי מחסומים מלאכותיים, כמה זה גם בסופו של דבר מחזיר חזרה, אליכם, כמה זה מעצים את המורה עצמו, לדבר עם תלמיד ולראות שבכל זאת, יש לי מה לתת לנערות ולנערים האלה, המלבלבים. יש אינטרנט, יש הכול, אבל יש לנו כבר מחקרים, שאנחנו יכולים לסמוך עליהם, שיש יותר ויותר דברים שהילדים האלה – כן, הילדים. הנה. תראו. גם אני משתמשת לפעמים בשפה הישנה, כי כן, אנחנו רואים שהם בכל זאת, גם ילדים – ויש דברים שהם פשוט לא מוצאים את הזמן להתעכב עליהם. וכן, אלה דברים שבכל זאת חשוב להם לדעת. וכאן אתם נכנסים לתמונה." היא העבירה שוב את מבטה בין כל הנוכחים, בחיוך שטליה הניחה שהיא מכנה בינה לבינה חיוך אימהי, או חם, או נוסך ביטחון.
טליה התחילה לשרבט אופנוע על גב דף עבודה בנושא "משולש שווה שוקיים" שהיה מונח על השולחן. היא ניסתה להפוך את גוף המשולש לגוף של אופנוע גדול – זה היה משולש הפוך – היא חיברה למשולש ההפוך עוד שלושה משולשים שיצרו יחד חצי מעוין. היא התחילה לצייר את הידיות. אבל בסוף מה שיצא לה היה צב, עם דבשת מעוינת גדולה. הידית של האופנוע הפכה לראש הקטן של הצב שהיה מופנה הצידה אל עבר שרטוט אחר – שני משולשים מחוברים זה לזה בצירם.
טליה ציירה בנקודת החיבור של שני המשולשים עיגול קטן. ראש. בתוך העיגול הקטן הוסיפה שתי עיניים גדולות, ופה חתום. זה נראה כמו עטלף. צב עם דבשת מעוינת גדולה הביט ימינה, בצוואר מתוח, אל עבר עטלף שהראש הקטן שלו בלט קדימה, מביט אל המביטים בציור בעיניים פעורות.
מר שושני נעמד לאט, החזיק את הגב, "זה היה פשוט מאיר עיניים." הוא לקח נשימה, הכרס שלו עלתה וירדה. "אני… מה אני אגיד. אני מודה מאוד, מקרב לב, אני מודה בשם כולנו לד"ר אטלס" – הוא פנה אליה – "היה עוד שם לפני כן, אני מצטער…"
החיוך שהיה קבוע על פניה של המנחה התרחב והיא אמרה בהינף יד, "אורנה, אורנה, בבקשה, רק אורנה." אבל אחרי הפוגה הוסיפה, "אבל זה נכון," היא התעכבה על המילים, "שיש עוד שם. השם הנוסף הוא באשי. והעובדה שבחרתי לחלוק את חיי עם אדם נוסף," היא אמרה, והביטה שוב סביבה, "איננה אומרת שעליי למחוק את זהותי הקודמת. הכול נמצא במקף הזה, כמו… כמו תל אביב-יפו; הכול נמצא במפגש, במקף, בגבול. בפגישה – שלא מוחקת אף אחד מן השניים, הנפרדים," היא אמרה, מדגישה את המילה האחרונה, "אבל גם מחוברים," הוסיפה; התעכבה על זה רגע. נראה שהיא חושבת על זה רק עכשיו. "והנפרדות הזו, בעצם, היא – היא גם זו שמאפשרת את החיבור." היא עצרה והרימה את ראשה מההרהור שבו הייתה נתונה לרגע, "החיבור – דרך המקף."
כמה טושים זוהרים היו מפוזרים על השולחן, וטליה הגיעה אליהם בזהירות – בלי למשוך תשומת לב מהמנחה שעכשיו התיישבה, נשענה אל מסעד הכיסא, לאחור, ונראתה מרוצה; טליה התחילה למלא את המשולשים, את כנפי העטלף, בצבע צהוב זוהר. אחר כך לקחה טוש ורוד; היא ניקדה בפנים כמה נקודות ורודות, בתוך הכנפיים הצהובות-זוהרות. היא התחילה לצייר שלושה עיגולים קטנים מעל ראשו של הצב, ובלון בצורת ענן של מחשבה של הצב שהביט בעטלף; הכנפיים שלו היו כבר זוהרות מדי – העטלף הפך בעצם לפרפר. היא הוסיפה לו שני מחושים. היא הפכה את שלושת העיגולים הקטנים לשני פסים רציפים של דיבור, וחשבה רגע, מה הצב יגיד לפרפר. בסוף הצב אמר לפרפר, "קח אותי איתך."
פתאום היא שמעה צחוק שקט משמאלה. היא הרימה את הראש וראתה במרחק שני כיסאות ממנה מישהו – היא לא הבחינה בו קודם, חשבה שהיו שם רק מורות – מציץ אל הציור שלה, וצוחק צחוק שקט, מהוסה. הוא נראה צעיר, כמו טליה, בערך בן גילה. או אולי מבוגר יותר בעצם; היה לו שיער שחור, קצת מתולתל; היא הצליחה להבחין מכאן בכמה פסי שערות שיבה בצדעיים. הוא הפסיק לצחוק, הציץ בחטף בפניה של טליה, וחזר להביט קדימה אל שושני והמנחה.
אחרי כמה רגעים הוא קם ואמר בקול שקט, "אני מצטער אבל אני צריך לזוז." שושני, מבולבל, הביט קדימה ואמר, "כן, בסדר, תודה לנמרוד," ואחרי שהבחור יצא שושני המשיך, "אנחנו נתייעץ איתך שוב, ואני שוב רוצה להגיד לך תודה רבה בשם כולנו."
שושני עמד עוד רגע, מבוהל, חכך שוב בדעתו, ואז נשם לרווחה והתיישב, אדום, מבטו מרפרף מסביב לשולחן, פוגש פתאום במבטה של טליה – עיניו מתרחבות, מביט אליה בעיניים נוצצות, מהנהן אליה, נמרצות, מרוגש.


טליה הייתה שוב מופתעת. היא התכוננה לפגוש הבוקר מצד שושני מבט מעורפל, אדיש, מזהה-לא מזהה, ולכן בדרכה לכאן, לפני כמה שעות, הכינה כמה שמות של תלמידים אחרים שלמדו איתה באותה השכבה, שהייתה יכולה לסמוך על כך שהנוכחות שלהם תיצרב בזיכרון. את חברתה הטובה, רוני, ועוד כמה בנות שהסתובבו איתן. אבל כשרק נכנסה אל מסדרון ההנהלה, המזכירה התרוממה מייד לכבודה, האיצה בה להיכנס; וכשהציצה בזהירות אל תוך החדר של שושני הוא הגיח פתאום מאחוריה – כאילו ארב לה מאחורי הדלת – ספק כפיים, ליווה אותה פנימה, ביקש ממנה לשבת, הגיש לה כוס מים שאחז בידו לכבודה, והתחיל מייד לדבר. טליה הייתה צריכה להיערך מחדש, כי היא התכוננה לשיחה אחרת לגמרי: לסוג השיחות האלה שלא הייתה מיומנת בהן; התחלה של דיבור אגבי, מסביב לנקודה, אזכור של כמה נושאים רלוונטיים, אקטואליים אולי, שקשורים בבני נוער בימינו; ואז התקרבות זהירה אל לב העניין.
אבל היא לא הייתה צריכה לומר כלום: שושני דיבר כמעט כל הפגישה. הוא מאושר. כך אמר. הוא מנסה להכניס עכשיו כמה שיותר מורים צעירים. זה מצוין: זה אומר לו משהו. הם עוברים עכשיו תהליך של חידוש. והנה עכשיו גם היא פתאום מגיעה. תלמידה לשעבר. זה אומר לו משהו. זה מסמן לו – זה מסמן לו שהם בכיוון הנכון. הוא מכניס עכשיו עוד ועוד צעירים – אבל בוגרת? מה בעצם – מה, בעצם, מנהל יכול עוד לבקש? לראות תלמידה שרוצה לחזור וללמד במקום שבו היא עצמה בילתה את השנים האלה, החשובות כל כך, המעצבות כל כך, של התיכון?
טליה לא ידעה מה לומר בתגובה לזה, כי כבר התרגלה לשתוק מול שושני שדיבר ארוכות, אבל הוא לקח רגע של הפסקה בדיבור והיא הבינה שהיא צריכה להגיב. איך יכול היה לזכור? בשנות שהותה בתיכון, עשר שנים קודם לכן, ידעה לחמוק ביעילות מכל חיכוך מיותר עם כל מי שהיה קשור בהנהלה ובצוות המורים. היא עמדה במטלותיה בדיוק בצורה שבה לא תמשוך תשומת לב – לא פחות מדי, אבל גם לא יותר מדי, כדי שלא יופנה אליה זרקור והיא תוכל להמשיך בשלה; לגבי מה ששושני כינה עכשיו "הכישרון שלה" – היא הניחה שהוא מתכוון אל כישרון הציור – שבכל זאת הופנתה אליו קצת תשומת לב, בעיקר מכיוונה של המחנכת שלה, יעל, שסיפרה עליה לסגנית המנהל, וביקשה ממנה לעזור בתפאורה של הצגות הסיום של מגמת התיאטרון או בציורים לספר המחזור. עכשיו הביט בה ולרגע שוב חשבה שהיא צריכה להגיב – אבל שושני חזר לדבר: הוא עוד יחשוב מה לעשות איתה. בשלב הזה הם יקראו לה כשמורה מודיע שהוא חולה. החלק השני של המשרה יהיה לשמור על התלמידים בזמן מבחנים, במיוחד בזמן מבחני הבגרות – רובם מתקיימים בקיץ אבל יש גם כמה עוד מעט, כבר בתחילת החורף – שם תמיד יש להם חוסרים. אבל הם יחשבו – הוא כבר יחשוב איך אפשר לנצל את הכישרונות שלה, הוא יתייעץ אולי עם שלומית, סגנית המנהל: האם היא זוכרת אותה? כן; הם כבר יחשבו איך להרחיב את המשרה שלה, זה מרגש אותו מאוד.
טליה הציצה אל המבואה שבה ישבה המזכירה, שם התגודדו עכשיו כמה מורות מוכרות – הן לא השתנו כמעט, כאילו קפאו בזמן; ורדה, המורה לתנ״ך, תחבה בעייפות חבילת דפים גדולה לתא שליד שולחן המזכירה, סיגריה לא דלוקה תחובה בזווית פיה. שושני ליווה פתאום את טליה החוצה – המזכירה קראה להם – הנה, מי היה מאמין, צריכים החלפה בעוד שעה, בדיוק מורה אחרת הודיעה שהיא חולה – סימנה לטליה על חבילת דפים גדולה שניצבה במרכז השולחן שלה – איזה צירוף מקרים – איזו הזדמנות! שושני טפח לטליה על הגב – הנה, נפלא, מי חשב שכל כך מהר היא עומדת להתחיל.