מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שרון קנטור / שוטטות

הופיע במדור כתיבה בימי קורונה

אני אוהבת להוציא את עצמי לטיול קטן, כמו כלב. להוציא את הכלב שבתוכי. בתקופה שבה גרתי ליד פארק הירקון סיגלתי לי הליכת טיול מתריסה, הידוס שלֵו עם ידיים אחוזות בשיפולי הגב כנגד הרצים והמתעמלים והמונים את זמנם ותזמונם ואת קצב הלמות ליבם במקום את תשוקותיו. הפארק עבר תהליך של השמשה, תכליתיזציה: אנשים שלא התאמנו או רצו, "עשו הליכה", פעולה שהיא שונה בתכלית, כמובן, מהליכה. בעמלנותם הבלתי נלאית וברצון התמידי שלהם לשפר את ביצועי גופם הם הופכים את המרחב הציבורי לחדר כושר. הם חשים שלמהירותם, להישגיהם ולמאמציהם יש איזו קדימות, פיזית ורוחנית: השבילים החוצים את הפארק מיועדים, בפועל, אחד לאופניים והשני לאצנים, ומי שרוצה כך סתם ללכת – או אפילו להלך – הם רומזים לו בגופם שיתכבד ויֵרד לתלולית הדשא. ואם כבר הזכרנו: בכל עניין הריצה במרחב הציבורי יש איזה דבר לא מכובד: בגדי לייקרה כעורים, הזעה בציבור, התנשפות – מנהגים שאינם אירופיים ואינם לבנטיניים ובהחלט אינם השילוב המוצלח של השניים שהיה ההבטחה של תל אביב – אלא אמריקאיים במפגיע.

הקורונה זימנה לנו, אם כן, את חזרתה של השוטטות, או כלשון הממסד: "מותרים מאה מטר להתאווררות". נכון, רבים העדיפו לנצל דווקא את הסעיפים הנוגעים להוצאת כלב ועיסוק בספורט, אבל רבים לא פחות מצאו עצמם לפתע יוצאים את ביתם לשם שום דבר, למען יציאה בלבד. מתי בפעם האחרונה יצא מישהו סתם כך, להקיף את הבלוק, לבדוק את החידושים האחרונים כגון צבע הכביסה של השכנה או מניין העורבים על ראש הברוש, לקוות לאיזה הנהון של מכר רחוק? היחידים שזכו לטיולים מסוג זה בעשורים האחרונים היו הנרפים שבחברה, שמכורח היותם ספונים תדיר, הם זוכים לאותה "התאווררות" מכוונת – הלוא הם התינוקות והקשישים. אלו נדחפים על ידי הוריהם ואלו על ידי פיליפיניהם, כשהמטפלים נאלצים להאט צעדיהם מכובד העגלה או הכיסא ומתוקף העדינות והזהירות שיש לנקוט עם המטויל, והמטוילים בוהים, ולא בטלפון. לא נדע על מה הם חושבים, אך הם מתבוננים, או לפחות רואים, עדים. המטפלים זוכים לזמן טיול משם עצמם, אך נראה שהפיליפינים מפיקים ממנו יותר הנאה מההורים הצעירים, אולי משום זרותם: הם אוהבים להיפגש בחבורות, מחנים את הקשישים זה מול זה בשמש, עטופים בשמיכות, והם פורצים בפטפוט ובצחוק, לעיתים גם שעות ארוכות.

כל השאר לעולם לא יצאו את בתיהם ללא מטרה, או ליתר דיוק ללא פעילות משנעת גלגלי מסחר. הלוא אם תרצי לפגוש חבר תיאלצי לומר לו: "בא לקפה?" לא תוכלי בשום אופן לומר לו: "רד למטה, נלך קצת בשדרות ח"ן" או "בוא נשב לנו על מחצלת בבן ציון כמו הצעירים ונספוג קצת אוויר אגזוזים להנאתנו", שכן המחצלת באה עם הפרפה והפרפה עם המחצלת. וכך זזים האנשים מפעילות לפעילות, מסידור לארגון, מאירוע לאירוע, מחוויה לשעשוע, והמרחב כולו מסתדר סביב צורת חיים זו וכבר אינו מאפשר כיוף ללא קפה או התגודדות ללא מגדן. או שמא היה סדר הדברים הפוך? ראשית התארגן המרחב כקניון אאוט-דור ענק ואחר כך שינו האנשים את חייהם? קשה לומר. כבר במחצית הראשונה של המאה שעברה נזקקה וירג'יניה וולף לרכישת עיפרון כתירוץ בינה לבין עצמה לשוטטות[1].

(ועוד תצורה מדאיגה של תופעה זו היא חברים שחברותם עצמה הפכה זרה להם, בהדגימה עקלקלות את חזון "האינטרס העירום" של מרקס[2], מבקשים לעגן אותה ביוזמות ומיזמים שונים ולפתע כל פגישה יש לה מטרה ובה אתם מגדלים לכם, ביניכם, כמו גוזל, איזה אתר או פודקאסט או הוצאת ספר שירה, ומעייני שניכם נתונים לו וכך אינכם צריכים עוד לשים לב לאדם שמולכם והיא עלולה להסתיים בקביעת הפגישה שאחריה. וגם אם לא מדובר בעסק מניב, שכן רוב העסקים אינם מניבים, בטח לא בימינו, עדיין אתם מנהלים חברות עסקית, מיזמית, מונעת-מטרה ולא סתם מבטלים זמן זה בחברת זה, נגעלים מתפלות חייו של האחר שההכרה בה מחייבת הכרה בתפלות חייכם שלכם, שהיא גם יופיים.)

כעת ההתאווררות המוקצה לנו מזכירה יותר טיול בחצר הכלא, ומתחושת המאסר נגזרת גם התשוקה לנצל את הזכות. אבל אולי גם אחר כך נזכור את הסתמיות המיטיבה הזו: נגרור רגליים בדקות האחרונות לפני השקיעה, נוציא כיסא פלסטיק ופיסטוקים ללמטה; נאמין, שוב, שאדם יכול לשבת על ספסל ללא ספל; נתגודד בקרנות רחוב – לא בהכרח בשִכרות – נצביר מחדש את המרחב הציבורי.

 

 



[1] רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית. מאת: וירג'יניה וולף. מתוך: "לאהוב, לשוטט, להפליג", תשע נשמות 2017
[2] המניפסט הקומוניסטי – פרולטרים של כל הארצות התאחדו! התפרסם בפברואר 1848 בלונדון