מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

המורה לספרות / ריקי כהן

יום אחרי שאימא חזרה הביתה מאשפוז שני בשלוותה, הגיעה לכיתה מורה חדשה לספרות.
נילי יפה, המורה הקבועה, יצאה לחופשת לידה, ואחרי שבועיים של מורות מחליפות מתחלפות, נכנסה אל הכיתה חיותה. היא הייתה אישה גבוהה, דקה וכפופה, בעלת עור חיוור, כמעט בגוון החלב. שערה הקצר התקרזל סביב פניה. היא לבשה מכנסי באגי כחולים וחולצה מכופתרת בצבע בז'. הדרך שבה נכנסה, ואיך שהגוף שלה דיבר הבהירו: המורה הזו תתקשה לרתק שלושים וחמישה מתבגרים. והייתה גם בעיה עם הקול שלה, שמעו מייד, הקול הרך והפריך, כמו פעייה דקה, שהפיק גרונה, שנשמע כמו הגרסה הקולית לענן נמוג. איך תצעק עלינו בקול הזה?

בבית ישנה אימא שעות ארוכות. כשהתעוררה לזמנים קצרים בהתה בנו בעיניים כבויות. זה מהכדורים שנתנו לה, אמר אבא, היא צריכה להתרגל אליהם. כשלא ישנה, ישבה על הספה החומה הדהויה ועישנה בדממה מופתית.
חודשיים במחלקה הסגורה ועוד שלושה שבועות ויום במחלקת יום, אז התכנסה ועדת הרופאים הבכירים והחליטה: משתחררת. אבא שניסה להתנגד להם מחה בתוקף, התווכח, הזכיר מה קרה בפעם הקודמת שהם שחררו אותה, "עד עכשיו אני משלם בגללכם על מה שעשתה, היא תהרוס אותי", הטיח בהם, אבל לבסוף הובס והיא שבה. לפחות הגוף שלה.
על אף חום יוני הנוגש, היא שכבה במיטה ימים על שעות, מכוסה בשמיכת הפוך העבה עם הנוצות האמיתיות, שקיבלו במתנה לחתונה. מעשנת וצוללת אל מצב תעתוע מציאות, הלום התרופות שלקחה פעמיים ביום. אם אחזור הביתה ואמצא אותה ככה, אלך אל החדר ולא נצטרך לדבר, ניחמתי את עצמי, החדר שלי יהיה הממלכה הפרטית שלי, אקח את הארוחות לשם, אסתגר עם טלפון החוגה שאמשוך מחדרם עם מאריך, הרדיו טייפ והספרים, ואבצר לי את ממלכת השפיות. הדלת תהיה נעולה בפני האינשפיות שלה, והיא לא תיכנס לעולם.
"לפחות היא לא צורחת שכל המושב שומע", אמר אבא בטון של הקלה. הוא היה מגיע בערב, חולץ נעלי עבודה גבוהות ומרובבות בוץ ומרים את רגליו על שולחן הסלון זרוע המאפרות שלה. "אולי תעשי קצת סדר, עד שהיא תרגיש יותר טוב. קצת, לא אמרתי תנקי יסודי, ספונג'ה". גער בי. "שיהיה יותר נורמלי כאן. ואת יודעת, את בת חמש עשרה. לא יקרה כלום אם תכיני משהו קל לאכול".
ראיתי אותה נופלת אל התרדמה ומתעוררת, בוהה ארוכות בקיר מולה, מתרוממת בחלוק הכחול עם הפרחים האדומים אל השירותים וחוזרת להשתרע על המיטה, מבקשת, אני רוצה כוס מים, קולה כשל ילדה, כמו החזירה המחלה את הקול שלה לימי הילדות, כשעוד לא באה עליה הפורענות.
לפני הפורענות הזו לבשה בגדים אחרים ואהבה להסתובב בהם בכל מיני מקומות. הייתה לה חליפת קורדרוי בצבע כאמל, הדוקה ומחטבת, והייתה חצאית המשי הירוקה עם הפרחים הסגולים, אפודת הבוקלה הסגולה עם החגורה, ומגפיים חומים גבוהים עד הברך. ביחס שלה לבגדים, במיוחד חדשים, הייתה השתוקקות, ערגה, כמעט קדושה. פעם אחת תפסה אותי עומדת מול המראה בחדרה, לבושה בחצאית המשי שגדולה עליי בכמה מידות וכורכת אותה בשרוך פן תיפול. כשראיתי אותה עומדת בפתח החדר נבהלתי כל כך, אבל במקום לכעוס היא צחקה. ממש צחקה. ואחר כך חיבקה אותי. לעיתים נדירות ראיתיה צוחקת.

השערורייה עם המורה החדשה לספרות צצה בשיעור השלישי. היא נכנסה לכיתה בחיישנות, החולצה הסגולה עם כריות הכתפיים הבליטה את הניגוד לעורה הצחור. דקות ארוכות התאמצה להסות אותנו. הקול הנסוג מפציר ושב: שקט, אני רוצה להתחיל. ואז הכריזה, למי ששכח, אני חיותה. היום נתחיל ללמוד סיפור חדש שאני אוהבת במיוחד, אבל לפני כן, אחלק לכם את העבודות על הסיפור הקודם. היא פסעה גמלונית בין הטורים והגישה אותן בחיוך נבוך, המשקפיים במסגרת השחורה נראו עבים יותר מקרוב, עור פניה נראה דק וכמעט שקוף. רחלי נור קיבלה ראשונה, היא הביטה בעמוד הראשון ואז הסתכלה ישר אליי, כמו ידעה שאני צופה בה. שפתיה שנפערו ונטרקו אמרו ללא קול – מאה. לחייה האדמומיות, מכוסות פצעונים, האדימו עוד יותר. גופה של חיותה היה מתוח ונוקשה כשהגיעה אליי, ועיניה חמקו ממני כשפלטה, יפה מאוד, בנימה של התנצלות רפה, ומסרה לי את הדפים המהודקים, עם הכתב המשתלח והצפוף, ועליהם הציון בעט אדום, 90.
היא שבה אל שולחנה, פזורת דעת ויגעה, אספה ערמת ניירות מהודקת וביקשה לחלק את הסיפור החדש, בדמי ימיה, ש"י עגנון.
מכל עבר נשמעו קריאות מחאה. "סיפורים לחינוך ממלכתי דתי", גיחך נוריאל. עברו חודשים רבים מאז נהג לשבת איתי בהפסקה הגדולה מאחורי אולם הספורט, על סלע גדול שלא הוזז משם בשיפוצים. פעמיים הבאתי לו ספר להשאלה, כי פלט דבר כזה או אחר על ספר שקרא. בשתיהן הכניס את הספר מתחת לחולצת הטרנינג כי הביך אותו שיתפסו אותו עם הספר ביד. בפעם האחרונה שישבנו שם, הוצאתי מהכיס דף ושאלתי אם הוא רוצה לקרוא משהו. אני זוכרת שהרגליים שלי התנדנדו בכוח מעל הסלע וכששמתי לב היה מאוחר מדי. הוא לקח אתו את הסיפור ודחף לכיס הג'ינס. אחר כך שתקנו קצת והפעמון צלצל לחזור. מאז לא נפגשנו בכלל.
"מי יתחיל לקרוא בקול לכולנו?" רק רחלי הצביעה. חיותה התיישבה על הכיסא שלה, הביטה סביבה ואמרה, בבקשה תתחילי. "בדמי ימיה מתה אמי", פתחה רחלי, דקלמה בקול השנוא בחגיגיות מטעימה, "כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה". פתאום התנחשל סביבה רחש והיא הפסיקה לקרוא והביטה במורה, סמוקה ונדהמת. הרמתי את עיניי מהדף. חיותה ישבה בכיסאה כשגופה שמוט ברפיון על כיסא המורה הנוקשה, ראשה מוטה מעט לשמאל ועיניה עצומות לגמרי.
"יא", צעק מוטי, "תראו! המורה מתה!"
רחש הומה התגבר ופשט בכיתה, צחקוקים, קריאות. זה נמשך רגעים ספורים עד שהתעוררה. ברגע הראשון נראתה מבולבלת, כילדה נבוכה. אבל אז התעשתה, וניסתה במהירות ובחרון להשתלט על המהומה הרועשת, "רחלי, תמשיכי לקרוא, מי שיפריע עף ליצחקי".
"מהשיעמום גם אני הייתי נרדם", גיחך איתן. "צא החוצה", זעפה, עלבונה התמקם במעלה פניה, אדמומיות על חיוורון עיקש.
"מה אהבתי את קולה. פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא. ילדות הייתה בי", קולה של רחלי התרכך.
עיניה של המורה שייטו כה וכה ונפלו עליי, נדמה היה שהיא רואה דרכי כששאלה, תזכירי לי את שמך? תמשיכי בבקשה לקרוא מכאן. תודה רחלי."
"נו? הכיתה מחכה," היא נזפה. "וירא את אמי ויחשוב כי אחות רחמניה היא, כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה". המשכתי לקרוא, מכנית, ואני מדקלמת אבל ליבי ומחשבותיי אינם עם הכתוב, כי אם עם המורה הזו שנרדמה לה, אולי לא ישנה טוב בלילה. אולי יש לה תינוקת. המורה הקודמת, נילי, חיבבה אותי ואהבה לתת לי לקרוא תשובות שכתבתי במבחנים. אף פעם לא נתנה לי פחות מ-90. ומי יודע איך זו.

באותם ימים דיברו הכול במושב במחלתה של אימי, והסיפורים רדפו אחרינו לכל מקום, בפנים ובחוץ, חצאי אמיתות, בדותות איומות ומשפילות. היו השאלות הקבועות, "אז איפה אימא עכשיו? היא עדיין שמה במוסד? מה בדיוק המחלה שלה?"
היה לי טקס קבוע שהחזיק אותי. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת בעיני רוחי דמות אימא חדשה, נורמלית וחיונית, או בעלת טירוף מקובל בעיני הבריות. כזאת שמנקה בהגזמה וללא הרף, מתרוצצת בבית, יורה הוראות, נוזפת בי שלא הורדתי את הכלים מהשולחן, אפילו מפליקה. כמו השכנה ציפורה, קצוצת השיער המחומצן מהבית שמולנו, דקת גזרה, תזזיתית, הבית שלה תמיד מצוחצח כאילו חיכה לאורחים או שכנות רכלניות בכל שעה ביום. שני ילדיה הקטנים, הצרחנים, שעליהם שמרתי כשיצאה עם בעלה לבלות בעיר, הקפידו להוציא אותה מדעתה מדי יום, מרחו שוקולד על הספות, הסתובבו עם ארטיקים מטפטפים בכל הבית, והיא שואגת עליהם, עכשיו שטפתי! אבל עכשיו שטפתי יסודי! ורצה אחרי הקטן, חובטת בעכוזו. ופעם ראיתי אותה ממררת בבכי בגינה שמאחורי ביתם, וכשהבחינה בי נופפה בידה, לכי. או השכנה סילביה, אימא של אילנית שהייתה חברתי המזדמנת למשחק, אישה גבוהה ושדופה, אלגנטית ומופנמת שדיברה בקול חרישי כל כך, שהיה בו גוון נסתר של כאב תדיר, כאילו מישהו בפנים היסה אותה כל הזמן. סילביה זו השגיחה בי בזמן ששיחקתי עם הבת שלה, כמו חוששת שאעביר לבתה קורטוב ממה שדבק בי בבית, "הבעיה שקוראים יותר מדי ספרים, שוכחים מהחיים האמיתיים", היא אמרה עליי לבת שלה, "אל תלמדי ממנה" .
אחר כך הלבשתי עליה דמויות דמיונית, נשים מהטלוויזיה, זרות מהרחוב – החלפתי אותן בדמותה לכמה רגעים, ואז פתחתי את העיניים והיא עדיין הייתה שם. לפעמים הביטה בי חזרה, עיניה הכבויות כוסו יגון בוער והיא אילמת. נהגתי להביט בה כשהייתה מעווה את פיה בתנועות שנראו לא רצוניות, בלי לדבר. היא הייתה יושבת על הספה, שותקת שעות, מעשנת, ופתאום זה היה מתחיל, ההעוויות המחרידות ההן, שעוררו בי אימה ומחנק. זה נראה כאילו רצתה לצעוק משהו והקול אינו בוקע, כמו התאמצה לשאוג את העיצבון הנורא שתקוע לה בגרון ונאבק בה, לפלוט אותו החוצה על העולם, על הקירות ועליי.

בשיעור הספרות הבא זה התרחש שוב. היא נכנסה אל הכיתה ומייד דרשה לפתוח מחברות, וכשלא הצליחה להשתיק אותנו הכריזה, "בוחן פתע". הכול צעקו, לאאא! והיא חייכה חיוך רפה, "אז אבקש דממה". וכמו צייתה לפקודתה שלה, עמדה דוממת, פזורת דעת והחרישה לכמה שניות עד שהתעשתה וביקשה מגלית שישבה מאחוריי להמשיך מאיפה שעצרנו. גלית צייתה, קולה מתנגן, היא הדגישה מילים כמו "אמי כמו שכחה מכאובה", ושוב הצחוק הארסי הזה נשמע מקצה הכיתה. חיותה רכנה קדימה, אל השולחן, ראשה בין כפות ידיה, ומייד נפלה עליה אותה תנומה חטופה ושלמה, הבעתה מכונסת אל עולם אחר, מאובן וקפוא. שתיים–שלוש דקות שנמתחו לי במוח כמו שעה, ושוב הייתה איתנו. מתעלמת ממה שקרה עכשיו, מהסה את הרחש בעדינות, וממשיכה.

"מה נראה לך קורה עם החיותה הזו", הגיחה מולי רחלי בהפסקה במסדרון. "היא בטח עייפה מהעבודה, מהילדים שלה, מאיפה לי לדעת", הפטרתי.
רחלי, שבאה ממשפחה של אבא עובד בבנק ואימא במשרד ממשלתי וגרה בווילה במושב הצמוד לחוף מכמורת, שלבשה תמיד בגדים של טופר וראש אינדיאני ונעלי ריבוק, החזירה לי מבט ספקני ומלגלג. "לא נראה לי, משהו מוזר איתה", אמרה והביטה בי כאילו אמורות להיות לי תשובות. "נראה לך שיגישו אותך לבגרות מורחב בספרות?" היא שינתה נושא פתאום, עיניה בורקות כמו עלה בה רעיון.
"בטח", החזרתי לה, עצבנות בקולי. "למה את שואלת?"

בסוף השנה חיותה עזבה את בית הספר, למרות שהתרגלנו לתרדמות החטופות שלה וכבר הפסקנו להרעיש. פעם אחת תכננו שנהיה דוממים לחלוטין, כל הכיתה, ברגע שהיא נופלת לשינה שלה, ולא נוציא הגה. גלית הגתה את הרעיון. על איתן הוטל למדוד בשעון בתוך כמה זמן היא תתעורר. שלוש דקות ועשרים שניות, הכריז בעליזות, ואת המבט שהיה בעיניה לא אשכח אף פעם. עלבון מובס, נקי מזעם, והשלמה עם הדבר המשונה, הלא נורמלי, החיצוני, שנכפה עליה. נדמה לי שאפילו ידעה שכינו אותה, מאחורי הגב, התרדמנית.
במבחן הגדול על הסיפור היא נתנה לי 100 וכתבה בכתב "מצוין, כל הכבוד". הראיתי לרחלי בהבעה מעושה, מתאמצת, של אדישות, והיא אמרה, "היא אהבה אותך, התרדמנית, ראו את זה מהתחלה".

לא התקבלתי לחמש יחידות ספרות. למרות ההמלצה שלה. רכזת השכבה והמנהל הסבירו לי שמתאים לי יותר ללמוד במגמת מזכירות והנהלת חשבונות, בגלל שאר הציונים שלי באותה תקופה שבה אימא חזרה הביתה. ואבא שמח מאוד, "טוב שתלמדי מקצוע אמיתי".