מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שלושה סיבובים ביום / מורן לוי מוזס

מתוך המדור כתיבה בימי קורונה, פרסום ביכורים. 

 

היא מרגישה שהנה סוף סוף זה קרה – לה ולכלבה שלה יש את אותם החיים. כמוה היא עוברת מהספה לכורסה לכיסא במטבח. נשכבת על הרצפה אפילו, ומצטמצמת על קבוצת מרצפות שבהן נוגעת השמש. שבהן נוגע החוץ. מטה אוזן כשאחד השכנים פותח את דלת ביתו. לאן יש לו ללכת?
מזדקפת כשהוא יורד במדרגות. בכלל מותר לו לצאת? מתקרבת לדלת למשמע צעדיו המתרחקים. האם הוא יצליח לחזור?
הכלבה מזכירה לה – גם אנחנו צריכות כבר לרדת. בשביל זה אנחנו חיות עכשיו הרי, בשביל שלושה סיבובים ביום. אז הן נקשרות זו לזו ונפתחות לרחוב, והשכן מחכה להן שם. מעשן. למה לא לעשן בעצם? היא מתפתה לבקש ממנו סיגריה. לא חדשה מהחפיסה, את הסיגריה שלו.
בוא נסתכן קצת, מה יש. אבל היא לא מבקשת, והוא לא מציע, רק לוקח צעד אחורה ומניד לעברה חצי ראש.
הן ממשיכות ללכת, והיא חושבת – המדרכה הזאת רחבה בשביל שתינו, רחבה מדי, וגם הכבישים חסרים. הלוואי שתחלוף מכונית, הלוואי שייסע כאן אוטובוס, הלוואי שתבלום פה משאית זבל ותחסום את כל התנועה. מולן מופיעים אימא וילד, והכלבה שלה לא מהססת. רצה לקראתם. מושיטה כפות. מניחה את הראש ומתלטפת. וגם היא רוצה לרוץ איתה, להושיט, להניח, להילטף. לא להסס כל כך –
כל החנויות סגורות, היא מבחינה. הנה המקום שבו פיתחה תמונות לאלבום שמעולם לא סידרה, המספרה שבה הרסו לה את הפוני, חנות הנעליים שאף פעם לא מחזיקה את המידה שהיא צריכה. רק המאפייה עוד ממשיכה לשלוח אליה ריחות של שגרה.

היא קושרת את הכלבה בכניסה ותוהה אם בזמנים כאלה לא מוטב שתקשור גם את עצמה. תצביע למוכר – הנה, את הבורקס הזה אני רוצה וגם את הבגט, תזרוק אליו שטרות, והוא יבעט לעברה שקית. ובכל זאת היא נכנסת, ועוברת בין המדפים המתרוקנים, ונוגעת בגרגירי שומשום נפולים, ונזכרת – אסור לגעת. אבל צובטת גם את אחת הלחמניות. ואז גורפת קופסה של אלפחורס וקופסה של פאדג' שוקולד וקופסה של כדורי קוקוס ותמרים, וזה לא משנה שהיא בכלל טיפוס של מלוח. היא לוקחת את הקופסאות וניגשת לשלם, רק כדי לראות שעוד ניתן לקנות עוגיות בעולם הזה, שמשהו עדיין תקין.