מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

הרעשים / עידן אלמוג

 

בעוד כמה שעות אחיה יותר מהוריי. הידיעה הזו העציבה והפחידה אותי כמעט באותה המידה. כשהייתי בן שנתיים אימצו אותי, וכשהיו בני חמישים מתו שניהם בתאונת דרכים בדרך לטיול זוגי בצפון. נהג משאית לקח לא טוב את אחד הסיבובים ונכנס בהם מהצד. אבי נהרג במקום ואימי נפצעה קשה ונפטרה כמה ימים לאחר מכן. אלוהים, איך שהשנים עוברות. בזמן האחרון אני יותר ויותר מתגעגע אליהם, פתאום חמישים כבר לא נראה לי מבוגר כל-כך.

הבטתי בשעון. המטופלת איחרה. זו הייתה אמורה להיות פגישתנו הראשונה. היא התקשרה אתמול והייתה מין דחיפות בקולה שגייסה אותי למצוא עבורה שעה בהקדם. עכשיו שאיחרה תהיתי אם לא התאמצתי מדי לחינם.
בזמן שחיכיתי מצאתי את עצמי בוהה בתעודות הממוסגרות על הקיר. "דוקטור". "פסיכולוג קליני מומחה". עבדתי עבורן כל-כך קשה, ובזמן האחרון המילים בהן נראו לי קצרות וחסרות משמעות. המקצוע הזה הוא כמו רכבת הרים לפעמים. היו פעמים שחשבתי להשכיר את החדר ופשוט לעזוב ולנסוע לראות עולם. בפעמים אחרות הרגשתי ששנים עשר המטרים פה הם העולם כולו. בחדרון הצנוע הזה גיליתי עם המטופלים דברים רבים כל-כך על אודות העולם, אמיתות שככל הנראה כבר היו שם בחוץ, אבל הרגישו כמו תגליות חדשות. למשל: שקשר אנושי הוא רצף נקודות אינסופי, ושלפעמים מה שחשוב זה לאו דווקא כל נקודה בפני עצמה אלא מה קורה או לא קורה ברווחים ביניהן. למשל: שבלי קשר למצב הקליני של האדם יש איזו מנה מסוימת של טוב לב בסיסי. היו מטופלים שהתמודדו עם מצבים קשים ביותר ועדיין מצאו בתוכם את היכולת להכיר תודה למאמצים שהשקעתי בהם. לעומת זאת, מטופלים אחרים שמצבם האובייקטיבי השתפר לכל הדעות המשיכו להיצמד בעיקשות לקמצנותם, כולל אחד שאפילו כשהתעטשתי במרץ באחד החורפים, לא זיכה אותי אף פעם במילה "לבריאות".
בעיקר למדתי מידה של צניעות. שהפסיכולוגיה היא רק חלק מהתמונה הכוללת, לצד הגנטיקה, הביוגרפיה, האינטליגנציה ולא פחות חשוב המזל הטוב… פסיכולוגים לא מאוד אהבו את המחשבה הלא רציונלית הזו, אבל בזכות המטופלים למדתי להאמין שאולי ליקום בכל זאת הייתה איזו דרך מסתורית לעזור לפעמים, לכוון, להשגיח. בשנים עשר המטרים האלו היינו מגלי ארצות, משרטטי מפות, מהנדסי בניין, וכשהיה צריך להפשיל שרוולים גם שרברבים ושיפוצניקים, עובדים בתוך עננת אבק סימבולי, פותחים סתימות ומחדשים הגנות. יחד למדנו על הכימיה, הכלכלה והביולוגיה. שוחחנו על פוליטיקה ועל משפחות, על פנטזיות וחלומות ולא מעט על הקשר בינינו. שעות ארוכות, סיזיפיות, שבהדרגה התמצקו למאסה קריטית שאפשר לפסוע בה בבטחה ולפחות לדעת מה ידוע ומה פחות.

אם להיות אמיתי, אז לא הכול היה נפלא. היו תקופות בהן תהיתי אם הייתי מאושר יותר לו עסקתי במשהו אחר, פחות מכביד. מאז שהוריי נהרגו ידעתי היטב איך מרגיש דיכאון וכמה מורכב יכול להיות האובדן. אני מניח שהאובדן היה קיים עוד משנות חיי המוקדמות, אולם לא באופן קונקרטי שהצלחתי לזכור. פה ושם, כמעט תמיד סביב תאריך יום ההולדת שלי, פנטזתי שיום אחד עוד אזכה לפגוש את הוריי הביולוגיים, ושאולי המטען הגנטי וההסברים לסיבה שנטשו אותי יגרמו לי להבין איזה משהו עמוק יותר בנוגע לעצמי. אבל רוב הזמן לא התעסקתי בזה. ילדותי הייתה בסך הכול די מאושרת. הוריי היו משכילים, אוהבים וחמים. הייתי עבורם מתנה שהגיעה אחרי שבע שנות המתנה ברשימות אינסופיות והקשר בינינו היה מצוין. לאחר התאונה התחלתי להרגיש יותר ויותר קושי בפגישות. חששתי שאולי כוס הצער שלי מלאה מכדי להכיל צער של אדם נוסף. כששקעתי למחשבות על כך תהיתי כמה מקצועות "קלים" כבר יש? פגשתי לאורך השנים אנשים ממגוון המקצועות הקיימים, פחות או יותר. כולם חוו עומס, כולם היו מתוסכלים בדרכם, מטיב העבודה, השעות, הלקוחות, מה לא. הייתה בדידות רבה בעבודה הפרטנית. לפעמים, אולי כדי להרגיע את עצמי, האמנתי שהבדידות הזו שחוויתי אינה שונה מזו של מנתח המוח, אנליסט המערכות או השופט, בבואם לקבל החלטות. צמתים רבים כל-כך של מה לומר, מה לא לומר, איך לומר, באיזה תזמון, באיזה טון. ידעתי שאחריות רבה מוטלת על כתפיי, ובה בעת שגם אם ארצה מאוד אינני יכול להציל אדם שאינו רוצה בכל מאודו להינצל, ושאם פנטזיית ההצלה תכריע אותי, מאמציי יהיו דומים לניסיונות כושלים לדחוף מכונית תקועה.

על אדן החלון החיצוני בחדר עמדו שלוש אדניות חומות שהיו תזכורת חיה לכך. בכל אחת מהן היה מקום לשלושה צמחים שטיפחתי באהבה גדולה במשך השנים, השקיתי, דישנתי ועקרתי עשבים שוטים. כשמטופל עזב את הטיפול בכעס, ויתור או מה לא, הצמחים האלו היו עבורי נחמה ומראה לכך שלחיים כוחות עוצמתיים משלהם. אף שחלק מהם נשתלו באותו זמן וקיבלו את אותם התנאים הסביבתיים, עדיין נוצרו ביניהם פערים גדולים – חלקם גדלו לתפארת, הסתפקו בשמש שניתנה להם ומימשו את הפוטנציאל שלהם, בעוד אחרים נאבקו בחיים, גדלו בקושי רב ובסופו של דבר נכנעו וקמלו. לא אשקר – מובן שהמשותף לכולם הייתי אני. בכל פעם שנאלצתי לעקור אחד מהם הציקה לי המחשבה שאולי גורלו היה שונה לו טופל בידיים אחרות, טובות יותר. הספק הזה היה מוכר לי מאז שאני זוכר את עצמי. מה היה קורה לו אני עצמי הייתי מתגלגל לאדנית אחרת?

הצצתי שוב בשעון. איחור של עשר דקות כבר. המילים במסגרות על הקיר, "דוקטור", "פסיכולוג קליני מומחה" אינן אומרות דבר כשאתה נאלץ בסופו של דבר להמתין. מרחוק, שמעתי את המעלית עוצרת בקומה וקול צעדים זריזים קרב. כשדפקה בדלת כבר הייתי מוכן לקראתה. היא הייתה נמוכה למדי, פניה קמוטים ושערה לבן. ובכל זאת כשפסעה לתוך החדר היה בהליכתה משהו נמרץ, חיוני.
פה? הצביעה על כורסה אחת מבין שתי הכורסאות הזהות.
כן, זה בסדר. בבקשה.
היא התיישבה ושקעה לתוך הכורסה.
אוי, זה לא נוח לי. יש אולי כיסא אחר?
תהיתי אם לפרש את אמירתה והחלטתי שזה מוקדם מדי. אולי באמת לא נוח לה.
יש לי את כיסא המחשב, זה יעזור?
כן, תודה לך. היא נחלצה מהכורסה ועברה אליו.
עיניה היו כחולות, כמו שלי. היה משהו שובבי במבטה.

נעים פה עם התנור, אמרה. גם אני סובלת מאוד מקור. אחר-כך עצרה לרגע, ואז אמרה בקול רם, רציני, תשמע, כמו שאתה ודאי רואה, אני כבר לא צעירונת. יש לי איזה סיפור לספר ואני צריכה מישהו שיקשיב לי. הוא אולי יישמע לך מוזר, אבל אני חייבת להוציא את זה מהלב.

נזכרתי באחד המדריכים הראשונים שלי. "מוזר", הוא אמר, זו מילה שאומרים כשלא מבינים דבר מה. כשהדבר נעשה מובן הוא כבר לא מוזר לנו יותר.

חייתי חיים די ארוכים, היא אמרה. בשנה הבאה אהיה בת שבעים ושתיים. אני פונה אליך כי בשנים האחרונות, כמו שעון, קרה לי בכל שנה דבר מה איום. הרגשתי שמשהו רודף אותי. זה נעשה בלתי נסבל ממש. אימא שלי, כשאני הייתי בת חמש, הרגה את עצמה בבית שלנו. מצאתי אותה תלויה במקלחת. זה היה נורא. פשוט נורא. איכשהו שרדתי את זה והתחתנתי עם בחור מקסים. נהדר ממש. ואז הוא מת לי גם. היה לנו ילד אז, בן שנה. כשאהרון נפטר הייתי מדוכאת מאוד, ולא הצלחתי לטפל בו. והייתה לי אז איזו דודה שכל הזמן אמרה לי אולי זה לא סתם, אולי זה לא סתם. יש הרבה אנשים שמחפשים ילדים, והילד כל הזמן יזכיר לך את האובדן. אם תשחררי אותו יהיה לך עדיף. זה נשמע לי הזוי עכשיו, וביליתי הרבה שנים בלכעוס על עצת האחיתופל של הדודה הזו, אבל כך זה היה. מסרתי את הילד לאימוץ, ואיכשהו החיים התגלגלו. התחתנתי שוב, עם גבר שהיה טוב. יש לנו שלושה ילדים מקסימים וארבעה נכדים חמודים. איך אומרים, החיים לקחו אותי כמו נהר. עבדתי, נהניתי מהמשפחה שלי, אבל מלפני עשור בערך, בכל שנה בדיוק של שעון התחלתי לשמוע קרקושים כאלו באוזניים ביום שבו נולד הילד. כמו דפיקות בצינורות המטבח. הרעש שיגע אותי! כאילו מישהו עומד ממש לידי ונוקש בצינור. לא היה רופא אף אוזן וגרון שלא הלכתי אליו. כל הרופאים בארץ הכירו אותי! פיזיולוגית, הכול תקין. אני בעצמי עבדתי כרוקחת כל השנים אז סמכתי עליהם שהם באמת לא יודעים. בשלב מסוים התחלתי ללכת לנוירולוגים ולפסיכיאטרים. שמעת על תופעה שנקראת טִנטון מוזיקלי? זה מין משהו כזה בעור התוף שיכול להישמע כמו איזה קול, יש אנשים ששומעים מקהלה, או איזה זמזום כזה או צפצוף שמקשה מאוד, בעיקר בלילה. אבל טנטון כזה אמור להיות כל הזמן ואצלי זה היה רק פעם בשנה. עשר שנים! יכולתי לדעת מתי הוא יגיע עוד לפני שהרעש עצמו הגיע. בשלב מסוים מישהי שעבדה איתי פעם נתנה לי מספר של מתַקשרת מיפו. עכשיו תשמע, אני מסוג האנשים שתמיד בזו לכל התחום הזה. אף פעם לא חשבתי שמישהו מבחוץ יכול לדעת משהו על איך אתה מבפנים. "קריאה חמה וקרה", אתה מכיר?
כן, עניתי. יש מחקרים מאוד יפים שמראים שהרבה מהמתקשרים למיניהם משתמשים בתחבולות להוציא אינפורמציה ואז להעמיד פנים כאילו היא באה מהם. "קריאה קרה" מבוססת על דֵיג אינפורמציה באמצעות שאלות מגששות ו"קריאה חמה" שולפת פרטים בהסתמך על פרטים אובייקטיביים שהמתַקשר חשוף אליהם כמו פרטי לבוש, תעודת זהות וכו'.
היא המשיכה: אבל כשאדם בצרה, ואני הייתי בצרה צרורה, גם לשם פונים. היא הייתה צעירונת, ערבייה, והיה צריך פרוטקציה כדי לקבל אליה תור. איכשהו בסוף החברה עזרה לי ונכנסתי. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל בוא רק נגיד שלא הייתי צריכה להגיד לה כלום. כן? כל המחשבות שלי שאני אבוא ואספר ותוך כדי היא תנסה לעשות לי איזה מאמבו ג'אמבו פשוט התבדו. היא נתנה לי לשתות כוס קפה, וכשסיימתי בחנה אותה, הסתכלה קצת בתחתית ואמרה, הגעת אליי בגלל הילד, נכון? אחרי זה אמרה שבזמן האחרון הוא מרגיש נורא לבד, ושהוא מנסה ליצור איתי קשר דרך הרעשים האלה.

הרגשתי שאני שוקע בתוך הכורסה. עמוק, רחוק. אחזתי בידיות כאדם טובע.
ואת מאמינה לה? שאלתי.
היא אמרה לי בדיוק בן כמה הוא היום, והיא אמרה לי גם שאימא שלי רואה אותי מלמעלה ומאשימה את עצמה שבגלל מה שעשתה לא הרגשתי מסוגלת להתמודד עם הילד ומסרתי אותו.
היא התייפחה, ונראתה לרגע כמו ילדה.
אתה יודע מה הכי מוזר? שבאתי אליה סביב היום הולדת שלו, וכשהיא דיברה הרעשים פתאום פסקו. כאילו הם הקשיבו לה. היא גם נתנה לי הנחיה. היא אמרה, בעוד כמה זמן את תחפשי את הילד שלך ואת גם תמצאי אותו אבל בשום אופן את לא תוכלי להגיד לו שזה הוא וזו את. יש לו את הדרך שלו והוא צריך להבין אותה לבדו. אסור לך בשום אופן להפוך לדמות בחייו, רק לעוברת אורח, מלאך. את תבואי אליו ברגע שהוא יצטרך אותך, ותלכי.
מרחוק, שמעתי את הקול שלי שואל, איך הגעת אליי?
היית בספר הטלפונים, היא אמרה. אני אכולה כולי סרטן. הוא כבר די בכל מקום… כמו חבר שבא ללוות אותי. אני מניחה שלא אשרוד יותר מדי אבל הייתי חייבת לספר את הסיפור הזה למישהו.

כאב לי לשמוע.

שתקנו מעט ואז שאלתי: מצאת אותו?
כן, אמרה. היא נתנה לי את השם שלו, ואני מצאתי אותו. סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא הקשיב. אני לא יודעת אם הוא באמת הבין אבל אני מאמינה שכן.
והרעשים?
הם כבר לא מטרידים אותי, אמרה. יש בחיים כל-כך הרבה סבל. כל-כך הרבה החמצות. בכל פעם שהרמתי את הילדים שלי, שחיבקתי אותם, האשמתי את עצמי שאיפשהו בחוץ יש ילד שהיה יכול ליהנות מהחיבוק הזה ולא מקבל אותו. היום אני מבינה שהיה לי כל-כך הרבה חום לתת לו אבל הפחדים הכריעו אותי ולא הבנתי את זה אז. נראה לי שהטעות הייתה שכל הזמן חשבתי שהרעשים היו משהו שלילי שצריך להיפטר ממנו, כשבעצם ברגע שהצלחתי להקשיב למה שהם ניסו לומר לי, הם מאוד קידמו אותי בדרך שלי. כמו קול פנימי שהגיע להנחות אותי.
שתקנו יחד.
איך אנחנו עם הזמן? שאלה.
האמת שהוא נגמר, אמרתי. תרצי שנקבע שוב?
היא נעמדה. מבטינו הצטלבו לרגע. הרגשתי שאני יכול לשחות לעד בכחול שבעיניה.
פתאום, מהמקום שבו ישבתי היא נראתה גבוהה יותר משזכרתי.