דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
הקול שלה הגיע אליי מבעד לרעש / יונתן שגיב
מתוך מסה בכתובים
מדור כתיבה בימי קורונה
היא שאלה אותי למה אני לא כותב
אמרתי לה שאני לא מצליח
היא שאלה למה אני לא מצליח
אמרתי לה שניסיתי. אבל כשאני כותב בעברית של אחרים, כאילו בעברית שאותה אני מכיר מספרים של אחרים, עברית רזה או מעוטרת, עברית של גוף שלישי, עברית של כל יודע, אני מרגיש כמו מתחזה.
אמרת עברית של אחרים, למה אתה לא מנסה לכתוב בקול שלך? היא שאלה.
אין בזה טעם, אמרתי.
אין בזה טעם לכתוב בקול של עצמך?
אין כזה דבר הקול של עצמך, עניתי, כמו שאין כזה דבר זהות שנובעת מעצמה. למצוא את הקול שלך, לדבר בקול האותנטי שלך, זה הכול סתם קלישאה, קונבנציה מלאכותית וריקה. אני מצטט לה דברים שקראתי ושמעתי, דברים שלמדתי והפנמתי, דברים שאני מאמין בהם, דברים שאולי לא. דברים שנוח לי לדבר אותם מתוך דברים של אחרים.
קלישאות לוכדות משהו מהעולם, היא השיבה, ייתכן שבאופן חלקי, אבל משהו.
אבל הספר שאת תלכי לקרוא הערב לפני השינה, הוא לא מדבר אלייך נכון? הוא דומם. להגיד שלטקסט יש קול, שהוא מדבר אלינו, זו השלכה שהקריאה שלנו בונה.
אבל השלכה היא לא דבר שגוי בהכרח והיא בכל מקרה מאוד משמעותית לנו. כשפרויד מתאר את המלנכולי, הוא אומנם כותב שהאדם המלנכולי חולה, שההאשמות שלו כלפי אחרים וכלפי עצמו הן מוגזמות, אבל הרבה פעמים הן נכונות, הן יוצאות לאור מפני שההדחקות שמגבילות אותנו בימים רגילים מתערערות, בגלל זה פרויד אומר שלמלנכולי יש קשר מיוחד אל האמת.
אז את אומרת שאני מלנכולי?
חשבתי שאנחנו מדברים על הקול.
אבל הקול הוא רק עוד טקסט, התעקשתי, לקרוא יצירה של סופר דרך איזה קול מדומיין שלו שאת לא באמת שומעת, שלא לדבר על לא מכירה אפילו, זו דרך אחת מאוד מגבילה לחשוב על ספר, בזמן שהאפשרויות והמשמעויות של הכתיבה הן אינסופיות.
הקול הוא הסימן הראשון של החיים, היא אמרה, תחשוב על הבכי שתינוק משמיע בזמן שהוא יוצא מתוך הרחם אל העולם.
מה? מה זה אומר בכלל? התעצבנתי, מיתר פקע בי, הנה הן כאן שוב, ידיהן החמדניות של הביולוגיה, הטבע והגוף מגששות כרגיל את דרכן כדי להשתלט על השיחה.
זה יכול לומר הרבה דברים, היא אמרה וסידרה את הצעיף שנפרש כגל על כתפיה, להישמע – זו תחושה אנושית בסיסית, מעבר למילים עצמן, מעבר לתוכן השפה, אולי אפילו יותר מהמבט. מחקרים הראו שעוברים מגיבים לקול של האם כבר ברחם. והצורך הזה בקול של האחר לא עוזב אותנו. יש סיבה לכך שאנחנו מזהים אנשים על פי הקול שלהם. יש סיבה למה חשוב לנו להשמיע קול. הקול הוא כמו טביעת אצבע. ייחודי לכל אדם. אתה רוצה להגיד לי ששום דבר מכל זה לא מהדהד בכתיבה? הרי אין דבר שלא מותיר סימן.
אולי, שמעתי את השיניים שלי מתחככות זו בזו. למה היא לא מבינה שאף אחד לא מדבר ככה על כתיבה. שזה נאיבי, ילדותי, ששורה של הוגות והוגים היו מגחכים בהתנשאות על ההזדקקות שלה לבכי של תינוק מחורבן, לעוד מטאפורה, לעוד קלישאה. למה היא לא מבינה, למה היא מתעקשת כל הזמן לדבר על דברים מתים שקבורים באדמה. על הקול שדיבר ועל הבנים שצחקו, על ההשפלה והכאב, על איך שאפילו אלפי מיילים ושנות אור מאז ומשם, יש עדיין דברים שקולם מצטלצל כה עמוק וחשוב ודברים אחרים שצלילם נשמע מגוחך ועלוב, וקשה לדעת מה זה מה, וקשה לסמוך על האופן שבו אתה שומע דברים, על האופן שבו אתה אומר אותם, או אולי האוזניים שלי, ממש כמו הקול, פשוט יצאו גם הן מקולקלות.
אולי אתה צודק, הקול שלה הגיע אליי מבעד לרעש, אולי אני צודקת. אולי שנינו. אני לא באמת יכולה לדעת אבל בתוך האולי, ניסית בכל זאת לשבת ולכתוב בקול שלך? או בוא נגיד ככה, בקול או בקולות שמהדהדים לך קרוב ועכשיו בזמן הכתיבה?
אני מסתכל על החדר. על השולחן הגדול. על החלונות הסגורים והמבהיקים מאורה של שמש ביום של שלג שמפשיר. על השאון האדיר של העיר שנותר מאחור. על השקט הזר שרק מעצים את סבך הקולות שמתפתלים לי בראש. על שעון העץ המעוגל על השולחן שסופר לאחור את הדקות. אני מרגיש בתוך השתיקה את מבטה המרוכז, את עיניה החומות והגדולות שמשקלן כבד עליי. היא מסוג האנשים שחושבים לפני שהם מדברים, מסוג האנשים שלא פוחדים משתיקות, ובחורף הניו יורקי, היא תמיד לבשה צעיפים גדולים ואפורים, ראשה הקטן הגיח בקושי מתוך מערבולת הבד הרכה. אסופה בהם כבתוך קונכייה, היא תמיד נראתה כל כך בתוך הבית של עצמה, אפילו כשישבנו בחדר טיפול לבן בתוך מסדרון מלא משרדים של קולבים, דוגמניות וחברות אופנה. אהבתי אותה. לפעמים רציתי לשבור לה את הקונכייה.
ניסיתי את זה כמה פעמים, אמרתי בסוף, מדי פעם בלילה כשאני מסטול אני כותב את איך שאני מדבר, את איך שחברים שלי מדברים, את הדברים שאנחנו מדברים עליהם ואיך אחרים מדברים אלינו בגלל איך שאנחנו מדברים, ובלילה זה נראה לי טוב, בלילה זה נשמע לי טוב, אבל אז אני קם בבוקר.
ומה קורה כשאתה קם בבוקר?
אני קורא את זה מחדש. וזה נשמע לי נורא. זה נשמע מטומטם.
מטומטם?
לא יודע, נחות. שטחי. אידיוטי. כאילו ככה לא כותבים. זאת לא שפה ספרותית מספיק, חשובה מספיק, רצינית מספיק, כאילו, לא יודע, כאילו זאת לא שפה אמיתית של סופרים אמיתיים.
אבל מי קבע איך כותבים סופרים אמיתיים?
עיניה החומות והגדולות הביטו בי. הזווית השמאלית של פיה נעה מעלה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. משהו בהטעמה המעט משועשעת שלה את השאלה נפער בי כתהום מלטפת. הסטתי ממנה שוב את המבט. המחוגים המעוטרים של שעון העץ על השולחן נעו במעגל. איפשהו בתוכו עוד קול נשמע.
