מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

טוב ליבם של זרים / אילה בן פורת

הגשם הוא גם רע וגם טוב.
רע זה ברור: קר. רטוב. אנשים ממהרים. רוצים להגיע הביתה.
טוב, כי מי שכבר טרח ועצר, נותן יותר.
אבל זה לא כזה פשוט, והוא כבר עומד הרבה זמן וקופא מקור. לאנשים קל יותר להתעלם ממנו כשמטרייה פרושה להם מעל הראש וגשם מקיף אותם כמו מסך שקוף מכל הצדדים. כשהוא עוצר אותם ושואל ״סליחה, איפה יש פה בית אבות?״ הם ממשיכים ללכת כאילו לא שמעו אותו.
קר לו באמת. זאת לא הצגה. כל מה שהוא לובש זה ז׳קט דק שקצת גדול עליו, וחולצה מתחת. בדרך כלל שרה כועסת עליו כשהוא יוצא ככה כי הדבר האחרון שהם צריכים זה להיות חולים. זה יקר מדי. עדיף להיזהר. אבל אם הוא ילבש סוודר זה ייראה פחות טוב, ובכל מקרה כשהוא יצא מהבית שרה אפילו לא הרימה את הראש שלה מהכרית. גם אתמול היא לא יצאה מהמיטה. וגם שלשום. היא פשוט שוכבת שם, מכווצת כמו ילדה, עם הפנים לקיר, בלי לזוז ובלי לדבר. אפילו לכנסייה, בשבת, היא לא רצתה ללכת. היא מפחידה אותו כשהיא ככה. בדרך כלל זה עובר אחרי כמה ימים, אבל תמיד יש את החשש שזה לא יעבור והיא פשוט תמשיך לשכב; בליטה קטנה מכוסה בשמיכה בקצה המיטה, שהולכת וקטנה מיום ליום. הוא מפחד שבסוף היא פשוט תיעלם. הוא לא רוצה לחשוב על זה וקופץ מרגל לרגל בשביל להתחמם, אבל זה לא עוזר. אף אחד לא עוצר. יכול להיות שהוא צריך להחליף מקום. אבל גם להחליף מקום זה עניין מסובך. הוא צריך להיות זהיר ולא לעמוד באותו המקום פעמיים. כבר קרה לו פעם שמישהו התחיל לצעוק עליו כי הוא זיהה אותו.
הוא כל הזמן חייב לשאול את עצמו מה הם רואים כשהם מסתכלים עליו, כי אם הם לא יראו את הדבר הנכון הם לא ייתנו כלום. התשובה הפשוטה היא שחור. הם רואים שחור. אבל הוא יודע שזו לא כל התשובה, כי שחור זה רק צבע, והרי אם כולם היו פה בצבע שלו, כמו בבית, אף אחד לא היה שם לב לזה בכלל. אז התשובה האמיתית היא שמה שהם רואים זה מישהו שהוא לא כמוהם; זר. וזה כבר מסביר יותר. זה מסביר למשל למה כשהם מרימים את הראש ורואים אותו התגובה הראשונה שלהם היא להתכווץ. כולם מגיבים ככה, גם אלה שלא נעים להם וישר מנסים להסתיר את זה. אלה שבקול רם לא יגידו שחור ובטח שלא כושי, אלא אריתריאי או סודני, ולפעמים אפילו פליט או מבקש מקלט. גם הם מתכווצים. זה לא דבר שאפשר להסתיר. זה משהו גופני. לפעמים נדמה לו שהוא יכול להריח את זה. אומרים שכלבים יכולים להריח ריח של פחד בזיעה של אנשים. גם הוא יכול. הוא מריח את הפחד שלהם. שרה חושבת שהוא מגזים. שלא כולם כאלה. יש גם הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור, ככה היא אומרת לו. הוא חושב שהיא תמימה. הוא לא מבין איך היא יכולה להמשיך לחשוב ככה אחרי כל מה שהיא עברה. אבל ככה היא. הוא יודע שאפילו אם היא הייתה עומדת שם עכשיו ורואה איך הם עוברים בלי לעצור, איך הם מורידים את המבט כדי לא לראות את השחור הרטוב שעומד בפינה ומנסה לשאול אותם משהו, היא לא הייתה מסכימה אתו. חוץ מזה, אם היא הייתה שם עכשיו היא לא הייתה נותנת לו לעמוד ככה, בקור, בלי סוודר, אפילו שזה חלק מהדרישות של התפקיד. כן, זה מה שזה. כמו שחקן. שחקן שמשחק תפקיד. התפקיד של השחור הבוכה. שרה מתרגזת כשהיא שומעת אותו אומר את זה. היא שונאת שהוא מדבר ככה. לפעמים כשהם מתווכחים והוא רוצה לעצבן אותה בכוונה הוא לא קורא לזה השחור הבוכה, אלא הכושי הבוכה. וזה ממש מחרפן אותה. ״הכושי הבוכה, הכושי הבוכה,״ הוא מזמזם לעצמו עכשיו בשקט ומשפשף את כפות הידיים בשביל להתחמם. הוא יקרא לזה איך שבא לו, היא לא יכולה לקבוע לו. לפני שהוא יצא הוא הכין לה כוס תה עם סוכר ושם ליד המיטה. הוא מקווה שכשהוא יחזור הוא יראה שהיא שתתה ממנה. כבר שלושה ימים היא לא אוכלת ולא שותה שום דבר. מה הוא יעשה אם הוא יראה שהיא לא נגעה בכוס? הוא לא יודע. הוא לא רוצה לחשוב על זה.
אנשים ממשיכים ללכת במהירות. הם חוצים את השדרה לשני הכיוונים והשיניים שלו נוקשות. אם הם היו מסתכלים עליו עכשיו, מה הם היו רואים? שחור עם שיניים נוקשות. אבל יש משהו שהם לא יודעים. הם לא יודעים שגם הוא רואה אותם: גושים לבנבנים ובצקיים עם צעיפים צבעוניים ועיניים קטנות ורעות.
אישה עם עגלה של תינוק עטופה בכיסוי מפלסטיק שקוף מתקרבת והוא עושה צעד קדימה. ״סליחה גברת, אולי את יודעת איפה פה הבית אבות?״ הוא שואל, אבל היא לא עוצרת, רק מנענעת את הראש שלה כדי לסמן שהיא לא יודעת ומגבירה את קצב ההליכה. בכל פעם הוא חוזר על אותה טעות כי תמיד נדמה לו שנשים עם תינוקות יעצרו יותר. שהלב שלהן רך יותר. אבל זה לא נכון. אולי אפילו ההפך. אולי הצורך לגונן על התינוקות שלהן ממישהו זר שלא דומה להן ולמשפחה שלהן, הוא שגורם להן ללכת אפילו יותר מהר – אולי הוא מסוכן, השחור הזה? אולי הוא רוצה לתקוף אותן ואת התינוק שלהן? מהר. מהר. להתרחק.
זה נראה פשוט מה שהוא עושה, אבל זה לא. זה עניין של דיוק. של מינונים. של תשומת לב לפרטים. קודם כול, הוא אף פעם לא מבקש כסף. זה הדבר הראשון שהוא למד. מי שמבקש כסף – אנשים בורחים ממנו ולא חשוב מה הצבע שלו. אז הוא לא מבקש. במקום זה הוא שואל את מי שמתקרב אם אולי הוא יודע איפה פה יש בית אבות. רוב האנשים פשוט אומרים לא וממשיכים ללכת, אבל לפעמים נוצר קשר עין ומישהו עונה לו ומתחיל להגיד שהוא מצטער אבל הוא לא מכיר, או לא יודע, או לא מהסביבה, וזה הרגע שהוא מתחיל לבכות. אף פעם אי אפשר לדעת מי יעצור אבל בגדול הוא מעדיף נשים כי למרות שהן עוצרות פחות מגברים, בממוצע הן נותנות יותר. כנראה שהמראה של גבר בוכה, לא משנה באיזה צבע, מרגש אותן. וזה כל העניין – להפעיל את הרגש. ההיגיון פה לא חשוב בכלל. זה הדבר השני שהוא למד.
אישה מבוגרת מתקרבת. ביד אחת היא מחזיקה תיק שנראה כבד וביד השנייה מטרייה. הוא מתקרב אליה, ״סליחה גברת, סליחה, איפה פה זה הבית אבות?״ היא נעצרת, מופתעת, ומרימה את הראש. זה הרגע שלו והוא מייד מתחיל. הוא מרעיד את הסנטר ומשתנק, ״סלי… סליחה… ב… ב… אמת סליחה…״ הוא מתייפח. האישה מביטה בו במבט הזה שהוא מכיר כל כך טוב. תערובת של רחמים וחשדנות. ״אני מחפש את הבית אבות,״ הוא ממשיך לבכות והקול שלו מתרסק, ״גנבו לי את כל הכסף שלי… אל… אלף חמש מאות דולר… חמשת אלפים ש… שש מאות שקל…״ הסנטר והשפה שלו רועדים עכשיו מאוד והוא נושם נשימות קצרות וחדות ומדי פעם מכווץ את הסרעפת. הוא יודע איך זה נראה. הרבה זמן הוא התאמן לפני המראה עד שהצליח לעשות את זה כמו שצריך. זה נראה טוב מאוד. טבעי. בייחוד החלק של ההשתנקויות. עם הפנים העגולות שלו הוא נראה כמו ילד קטן שהלב שלו נשבר. רק דבר אחד יכול להסגיר אותו, הוא יודע, וזה שהעיניים שלו נשארות יבשות. בזה הוא לא מצליח לשלוט. הוא לא יכול לגרום לעיניים שלו לדמוע לפי הזמנה. אבל עכשיו זה לא משנה. הפנים שלו כל כך רטובות גם ככה, שלא רואים את זה. זה עוד יתרון של הגשם.
״ב… באתי מבית שאן לַמשרד הפנים ל… עשות חידוש… א… אשרה… ובלילה ישנתי ליד המשרד פנים וגנבו לי את כל הכסף…״ הוא נשבר ממש כשהוא אומר את זה, והשילוב של העברית הטובה שלו עם הבכי ועם המבטא האריתריאי עושה את העבודה. האישה מניחה את המטרייה על הרצפה, פותחת את התיק ומתחילה לפשפש. היא לא מסתכלת לו בעיניים. ״אמרתי במשטרה… שגנבו…״ הוא משתנק. הוא יודע שזה מרגיע אותם. שחור שהולך מיוזמתו למשטרה הוא כנראה לא כזה מסוכן. ״ונתנו לי נייר… ואמרו לי אתה… אתה צריך לשלם מאתיים שבעים שקל… ב… בשביל אשרה חדשה…״ האישה ממשיכה לחטט בתיק שלה ומוציאה ארנק שחור. היא עדיין לא מסתכלת לו בעיניים. היא גם לא תסתכל. הוא יודע. הוא מכיר את זה טוב מאוד. זה גם לא אכפת לו. היא מוציאה מהארנק שטר של עשרים שקל ומושיטה לו בשתיקה. ״תו… תודה רבה,״ הוא אומר, ״באמת תודה רבה, שאלוהים י… יברך אותך…״ אבל היא כבר מתרחקת משם והוא רואה רק את הגב שלה.
הוא דוחף את העשרים שקל לכיס של הז׳קט. קר לו כל כך שהוא בקושי מרגיש את האצבעות. מכונית שעוברת במהירות בכביש מאחוריו מתיזה מים קרים שפוגעים בו ומרטיבים לו את המכנסיים. הגשם מתחזק ונוזל לו על הראש ונכנס לתוך הצווארון בקילוח של מים קפואים. אם הוא לא היה מגלח את הראש ואת הפנים לפני שהוא יצא זה היה פחות נורא. בהתחלה, בתקופה הראשונה, הוא דווקא גידל שיער ולא התגלח. הוא הניח שאם הוא רוצה באמת להיראות כמו מישהו שישן כל הלילה על ספסל הוא צריך בגדים מקומטים והתחלה של זקן. אבל זה לא עבד. להפך – זה הרתיע אנשים. הוא הבין שזה לא עניין של אמינות. גם לא של היגיון. אם הוא רוצה שאנשים יעצרו, הוא צריך להיראות נקי ומגולח. כמה שפחות מסוכן. שרה דווקא אוהבת שיש לו קצת זיפים. לא יותר מדי. היא אומרת שכשהוא מגולח הוא נראה כמו ילד ולא כמו גבר. כשהוא הכיר אותה הוא עדיין עבד במסעדה, אז הוא היה יכול להרשות לעצמו להתגלח רק פעם בשבוע. הוא מקווה שהיא שותה את התה שהוא הכין לה. הוא מפחד שהיא תתייבש.
פתאום הוא חוטף מצב רוח רע. בבת אחת אין לו כוח לאנשים. אין לו כוח לשאול אותם איפה זה פה הבית אבות. אולי זה בגלל הקור. אולי בגלל משהו אחר. הוא ממשיך לקפוץ מרגל אחת לשנייה ומנסה לעטוף את עצמו בז׳קט, אבל זה לא עוזר; הוא דק מדי, ועכשיו הוא גם רטוב לגמרי. איש עם זקן מתקרב בהליכה מהירה וכשהוא עובר לידו הוא מאט והעיניים שלו מצטמצמות: יכול להיות שהוא כבר ראה אותו במקום אחר? יכול להיות שהוא נתן לו כסף?
הוא לוקח צעד אחורה וכבר מוכן להתרחק משם, אבל האיש לא נעצר אלא ממשיך ללכת.
אין לו כוח. הוא רוצה ללכת משם, אבל משהו עוצר אותו. הוא יודע מה זה המשהו. שרה. הוא מפחד לחזור הביתה. מפחד מהשתיקה שלה. מזה שהוא מדבר איתה והיא לא עונה לו. זה קורה לעיתים יותר ויותר קרובות. הוא זוכר כמה הוא נבהל בפעם הראשונה שזה קרה, למרות שזה לא לגמרי הפתיע אותו. הוא הרגיש שמשהו כזה אורב לה. הוא הבין את זה אחרי שהוא ראה בפעם הראשונה את הגב שלה, עם כל הסימנים עליו. הוא ידע מה זה. להרבה אנשים שעברו דרך מצרים יש סימנים כאלה, ולא רק על הגב. שרה לא הסכימה לספר על זה כלום אבל בלילות היא לעתים קרובות צועקת מתוך שינה. כשהוא מעיר אותה כל הגוף שלה מזיע ורועד והוא מחבק אותה עד שהיא נרגעת.
הוא מחליט לעשות עוד ניסיון אחד לפני שהוא חותך משם. מאז ששרה נכנסה למיטה הוא לא יצא מהבית ועכשיו הוא חייב להשיג קצת כסף. עשרים שקל זה לא מספיק לכלום. המקרר ריק והוא רוצה לבשל משהו טעים שיעשה ריח טוב בבית ואולי יגרום לה לרצות לאכול. אבל אף אחד לא עובר לידו. הוא מחכה. גבר עם כלב גדול מתקרב. הוא מתעלם ממנו. הוא לא אוהב כלבים. הגשם ממשיך לרדת ובחורה על אופניים עוצרת ליד מעבר החצייה. הוא מחליט לנסות. ״סליחה איפה זה פה הבית אבות?״ הוא שואל וישר מתחיל עם הבכי. אין לו זמן לעשות את זה בהדרגה כי הרמזור עוד רגע יתחלף והיא תיסע משם. הבחורה מרימה את הראש ומסתכלת עליו. העיניים שלה נהיות עגולות והיא יורדת מהאופניים ואז מושיטה את היד שלה ומניחה אותה על הזרוע שלו, ״מה קרה, חמוד? למה אתה בוכה?״ היא שואלת מזועזעת.
״ג… גנבו לי את כל הכסף שלי… אלף חמש מאות דולר… חמשת אלפים ש… שש מאות שקל…״ הוא ממשיך ומכווץ את הסרעפת. היד שלה נשארת עליו ובמקום להתרחק היא מתקרבת וכמעט מחבקת אותו. אף פעם לא קרה לו דבר כזה והוא מבין שיש פה הזדמנות יוצאת דופן. ״אני מחפש את הבית אבות…״ הוא ממשיך לבכות, ״גנבו לי את כל הכסף שלי…״ השפתיים והסנטר רועדים עכשיו מאוד והוא נושם נשימות קצרות וחדות, ״א… אני מבית שאן… באתי לָמשרד-פנים ל… חדש… א… אשרה… ובלילה ישנתי ליד המשרד פנים וגנבו לי את כל הכסף…״ הוא נעצר ומשתנק לפני שהוא ממשיך, ״אמרתי במשטרה… שגנבו והם נ… נתנו לי נייר ובמשרד-פנים אמרו לי עכשיו אתה… אתה צריך לשלם מאתיים שבעים שקל… ב… בשביל אשרה חדשה…״
״אוי ואבוי!״ הבחורה אומרת ומנדנדת את הראש, ״זה נורא!״ יש לה כובע צמר, ומשקפי ראייה שהזגוגיות שלהם מלאות טיפות גשם, ומעיל אפור גדול.
״אני לא מפה… אני… אני מבית שאן…״ הוא אומר שוב ומרעיד את הסנטר והפה.
״אל תבכה, אני אעזור לך.״ הבחורה אומרת ומלטפת לו את הזרוע, ״אני אתן לך כסף, בוא נלך לכספומט.״
דבר כזה באמת עוד לא קרה לו. מישהו כבר נתן לו פעם שטר של מאה, אבל אף אחד לא קרא לו חמוד ולא ליטף לו את היד ולא לקח אותו לכספומט. הבחורה מגלגלת את האופניים ומתחילה ללכת. ״תודה… תו… תודה רבה… באמת…״ הוא אומר כשהם פונים שמאלה ומתחילים לרדת ברחוב הנביאים.
״איך קוראים לך?״ היא שואלת ומסתכלת עליו.
״סמואל,״ הוא אומר לה והלב שלו מתחיל לדפוק. הוא לא התכוון להגיד לה את השם האמיתי שלו. כשהוא השחור הבוכה יש לו שם אחר. אומנם אף אחד אף פעם לא שאל מהו, אבל יש לו אחד מוכן למקרה שמישהו בכל זאת ירצה לדעת. פתאום הוא נבהל. נדמה לו שמשהו פה לא מסתדר. שזו איזו מזימה נגדו. הוא מרגיש שדברים יוצאים משליטה ותכף משהו רע יקרה.
הם מגיעים לאבן גבירול ונעצרים. הבחורה מסתכלת שמאלה וימינה, ״נדמה לי שפה בפינה יש כספומט,״ היא אומרת ומצביעה על המדרכה ממול. הגשם מתחזק וקצת קשה לראות, אבל הוא לא רואה שם שום בנק והדאגה שלו מתגברת.
״שם יש,״ הוא אומר ומצביע על הלונדון מיניסטור כי הוא זוכר עוד מפעם, כשהוא עבד שם בניקיון, שיש שם אחד, ומייד ובבת אחת הוא מבין שהוא הרס הכול: הוא אמר שהוא מבית שאן אז מאיפה הוא יודע איפה יש כספומטים בתל אביב?
הוא כבר מוכן להסתובב ולברוח משם, אבל נראה שהבחורה לא שמה לב לטעות שלו.
״שם? לא נראה לי,״ היא אומרת, ״אין שם בנק. אבל פה בפינה אני כמעט בטוחה שיש.״ היא ממשיכה ללכת וחוצה את הכביש לכיוון שאול המלך, ״איך גנבו לך את הכסף?״ היא שואלת בלי לעצור.
הוא עדיין מפחד שהיא תשים לב לטעות שלו ולכן קופץ על ההזדמנות להחליף נושא ומתחיל עוד פעם לבכות, ״י… ישנתי… על ספסל… ליד המשרד-פנים…״
״די… אל תבכה סמואל, הכול יהיה בסדר,״ היא אומרת והוא מתכווץ כשהוא שומע את השם שלו.
הם מגיעים לפינה ונעצרים. אין שם כלום. ״אוי, באמת אין פה בנק,״ הבחורה אומרת בצער, ״פעם היה פה סניף של בנק לאומי אבל כנראה סגרו אותו… לא נורא, שם, בכיוון הזה, אני יודעת שיש בנק,״ היא מצביעה צפונה, ״בוא נלך.״
הוא מהנהן והולך לידה. ״תגיד,״ היא שואלת, ״בשביל מה בעצם חיפשת בית אבות?״
״בבית אבות לפעמים יש עבודה… חיפשתי לעבוד יום… יומיים… בשביל קצת לעשות כסף…״ הוא לא אוהב את השיחה הזאת. נכון שיש לו תשובות מוכנות, אבל הוא בכל זאת מפחד להגיד משהו לא נכון ולהרוס הכול. אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יתגלגל.
״מאיפה אתה, מסודן?״ היא שואלת.
״מאריתריאה.״
״ויש לך איפה לישון?״
לזה הוא לא הכין תשובה מראש. הוא מנסה לחשוב מהר ולא להילחץ. אם הוא יגיד שאין לו אולי היא תרצה למצוא לו מקום לישון, ואם הוא יגיד שיש לו היא עלולה להבין שכל הסיפור שלו מומצא.
״אנשים טובים נתנו לי לישון…״ הוא מאלתר, ״באמת… באמת תודה רבה לך… שאלוהים יברך אותך…״
היא לא אומרת כלום והוא מנסה להבין אם זה סימן טוב או רע. כנראה רע. הוא הולך צעד מאחוריה. הוא לא רוצה שהיא תסתכל עליו.
״תראה, צדקת, באמת יש פה כספומט.״ הבחורה אומרת פתאום כשהם עוברים ליד הלונדון מיניסטור ושוב הוא נבהל, אבל כנראה שבלי סיבה כי היא מוציאה כרטיס מהארנק וניגשת למכשיר. כשהיא מקישה את הקוד הוא מתרחק משם כדי שהיא לא תחשוב שהוא מנסה להסתכל, אבל נראה שהיא בכלל לא שמה לב אליו. היא מקמטת את המצח בריכוז ומחכה. משהו לא בסדר. הכרטיס נפלט החוצה אבל שום כסף לא יוצא מהכספומט והלב שלו נופל. הבחורה לוקחת את הכרטיס ומחזירה לארנק. היא נראית מודאגת. היא מוציאה כרטיס אחר ומכניסה אותו ומקישה את הקוד. הגוף שלו רועד כשהוא מחכה לראות מה יקרה. פתאום היא מחייכת, ״או!״ היא אומרת ומסתובבת אליו, ״הכול בסדר. מזל שלפחות את הקוד של הכרטיס הזה אני זוכרת!״ הוא מחייך אליה בחזרה אבל היא כבר מפנה את הראש ואוספת את השטרות שהמכונה יורקת.
״סמואל,״ היא אומרת בשמחה, ״קח, יש פה שש מאות שקל.״
הוא לא זז.
״קח!״ היא מתקרבת אליו ומושיטה לו את השטרות.
״זה… זה המון כסף…״ הוא לוחש.
״זה בסדר.״ היא מחייכת, ״עכשיו אתה יכול גם לקנות לך משהו לאכול.״
היד שלו רועדת כשהוא לוקח את הכסף. באמת יש שם שש מאות שקל.
״אני אחזיר לך…״ הוא אומר ומרגיש דקירה משונה בעיניים.
״לא צריך,״ היא אומרת.
״תני לי את הטלפון שלך,״ הוא מבקש ומבין שכבר אין לו מושג מה הוא אומר או מה הוא עושה.
״לא צריך, אני לא רוצה שתחזיר לי,״ היא אומרת לו, ״באמת.״
״שאלוהים יברך אותך,״ הוא אומר לה והיא מהנהנת ועולה על האופניים, ״שיהיה לך המון בהצלחה, סמואל.״ היא אומרת, ואז מתרחקת ונוסעת משם.
הגשם שנחלש לרגע מתחזק שוב והוא מתחיל ללכת במהירות לכיוון ההפוך. הלב שלו דופק בכוח והוא עדיין מפחד שמשהו יקרה, שהיא תתחרט פתאום ותרצה את הכסף שלה בחזרה או שמשהו יותר גרוע יזנק עליו פתאום. הוא מחזיק חזק את הכסף, מפחד להכניס אותו לכיס של המכנסיים, שלא ילך לאיבוד. אנשים עוברים לידו אבל שום דבר לא רועד אצלו עכשיו, לא הסנטר שלו ולא הפה.
הוא הולך מהר ומנסה לא להתבלט, ולא מנגב את הדמעות שזולגות עכשיו ומתערבבות בגשם. אין לו עם מה. הז׳קט שלו רטוב לגמרי.

***
– סוף סוף הגעת, שעות לקח לך… מה זה? את רטובה לגמרי!
– כן, כל הדרך ירד גשם, אתה לא מאמין מה קרה לי עכשיו…
– מה?
– נתתי שש מאות שקל לאיזה אריתריאי אחד.
– מה?!
– הוא היה כזה מסכן, עצר אותי בדרך… סיפר שהוא מבית שאן ושגנבו לו את כל הכסף.
– לא, את לא אמיתית!
– מה יכולתי לעשות? הוא אמר שהוא בא לחדש את האשרה שלו וישן ליד משרד הפנים, בחוץ על ספסל, ומישהו גנב לו את כל הכסף – איזה אלף דולר…
– תגידי לי, את נורמלית? מה עובר עלייך?!
– אתה לא ראית אותו, תאמין לי שאם היית רואה איזה מסכן הוא היה… הוא כל כך בכה, שבר לי את הלב…
– את צוחקת עליי, נכון? זה לא ברור לך שהוא עשה עלייך סיבוב?! אני לא מאמין שפשוט הבאת לו שש מאות שקל!
– הוא לא עשה עליי שום סיבוב –
– הוא ועוד איך עשה עלייך סיבוב!!!
– הוא לא –
– את כזאת חסרת אחריות! למה רק שש מאות נתת לו? למה לא אלף? למה לא אלפיים??
– אני לא מבינה מה אתה מתעצבן… אפשר לחשוב מה קרה…
– ברור שאת לא מבינה – זה מה שכל כך מרגיז! זה תמיד אותו הדבר איתך, בדיוק כמו עם הקנס!
– תעשה לי טובה, אל תתחיל עוד פעם עם הקנס הזה.
– זה בול אותו דבר, בול!
– מה זה קשור בכלל?
– קשור מאוד! את הבטחת שתשלמי אותו, נכון? הבטחת או לא הבטחת?
– לא הספקתי! אמרתי לך, הייתי בכזה עומס… זה ברח לי מהראש.
– לפחות היית אומרת לי שלא שילמת! כמעט עיקלו לי את החשבון בגלל זה!
– בסדר, סליחה, אתה צודק…
– ובסוף גם שילמנו כפול! סתם! על כלום!
– אין לי כוח לריב איתך… באמת… אני הולכת להחליף בגדים, כולי רטובה. די… תפסיק לכעוס… אתה יודע מה? מזמן לא יצאנו… בוא נלך לאכול משהו, אני מתה מרעב. יאללה נו, תפסיק לעשות פרצוף כזה… אני שנייה מחליפה בגדים ונצא… אתה יודע מה בא לי? צ׳יקן טיקה.