מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

עתיד / דרור בורשטיין

"ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש" (ברכות כז ע"א)

היה בירושלים תרנגול שידע את העתיד. לא את העתיד הרחוק אלא את שֶיקרה מחר. היו באים אליו בשאלות כמו כמה גשם או אם למכור חמור או אם להתחתן. היו באים ומשלמים למזכירו על פי התעריף, ושואלים קצר: האתחתן מחר? והוא היה אומר. וכך הציל רבים מהפסדים ואף ממוות. היה אומר להישאר בבית, לא לרדת בספינה. או דווקא למהר לרדת, שנח הים מזעפו ובא מועד למתוח מפרשׂים. חתן היה שואל אותו: האתחתן מחר? והוא היה אומר: לא תתחתן. וביטלו הכול שעות ספורות לפני חופה וקידושין, גם הכלה הבינה שמול מילת התרנגול אין עצה ואין תבונה.
היה תמיד תור ארוך לפני החצר שלו. היו מביאים לו מנחת זירעונים עשירה ומֵי מעיין ולמזכיר שלו זהב. המזכיר הלך והתעשר והתרנגול העלה בשר. הוא תפח לגודל של ברבור, ואז לגודל של יען צעיר נטול רגליים ארוכות. ויום אחד מת המזכיר. התרנגול ידע את זה מראש אך לא אמר מילה. אם לא נשאל, לא היה אומר. המזכיר לא השאיר כל צוואה. התרנגול ירש אותו.
עברו שנים. בוקר אחד הגיע איש צבא להיוועץ בו, האעלה להילחם? שאל. האם אכבוש? האם אחיה מחר? התרנגול הרהר קצת וענה: אל תילחם. כי לא תכבוש. כי מות תמות. כי לא תחיה. איש הצבא רגז. זה לא היה המענה שהוא ציפה לו. והוא יצא לקרב, כנגד הנבואה המפורשת, ונהרג אחרי כמה דקות. כל הצבא נסוג.
בשבועות שלאחר מכן באו שוב קצינים בכירים לשאול בעצת התרנגול. בקרב ההוא ניגפו, אך יש תמיד קרבות עתידיים במגירה הגדושה להתפקע במערכות ומלחמות. מתישהו חייב גם גלגלֵנו לעלות, ידנו האוחזת חרב על העליונה תהיה ביום מן הימים. אך לא. התרנגול מנע מהם כל יציאה לקרב בימים ובשבועות הבאים ובשנים הבאות. ומי שיצא למרות הנבואה ניגף מייד. כדומן על פני השדה תהיה, אמר בעל הכרבולת לאלוף ולקצין. באותן שנים הוא כבר תפח לגודל של חמור, והונו היה כשל בנק. הן לא היו לו הוצאות. את מזונו ואת מימיו היו נותנים לו חסידיו.
נועצו חכמי הצבא והחליטו שחייבים להיפטר ממנו. שכּל עוד הוא ימלוך בחצרו הם לא יוכלו להתקדם. הייתה איזו גבעה, בעצם הר ממש, שהם רצו לכבוש, שכּן מהגבעה – ההר – אפשר היה לראות את הגבעות שהגבעה הסתירה ליושבי המקומות הנמוכים.
הם טפלו עליו את האשמה שהוא שלח את המצביא ההוא, זה הראשון, למות בקרב. אמרו, רצחת בדם קר, שמענו באוזנינו שיעצת לו לצאת. אך מה היה המניע? תמה התרנגול. אמרו שהוא, כלומר התרנגול, חמד את אשת הקצין וכך זמם לתפוס אותה אחרי שבעלה ייפול חלל. לזה הוא לא ידע מה להשיב.
ונועצו מה דין רוצח בנבואה. דנוהו לסקילה. השופט, שהקצינים מינו אישית, גזר: אתה תוּצא מחר להירגם באבנים. האם אתה רוצה לומר דבר מה להגנתך? התרנגול הרהר קצת וידע: הוא לא ימות מחר. אבל לא שאלו אותו, לכן הוא לא אמר את זה. שוטרים שהשופט מינה אישית לקחוהו למרתף המעצר.

למחרת בבוקר עוררוהו. מזמן כבר לא היה קורא בעלות השחר כדרך התרנגולים. אבל באותו בוקר התעורר לשמע אחיו הרחוקים אשר מגזע השׂכוויים בירושלים. הסוקלים כבר המתינו בחצר העתיקה ואבנים בידיהם. התרנגול היה גדול כסוס. כולם היו כבר ערוכים לקרב. הוא לא הבין מדוע חמושים כל כך הם נגד תרנגול אחד. ואז הבין, אחרי שיסיימו כאן הם יֵצאו להילחם כדי לכבוש את ההר.
היה שם מין גרדום והוא נגרר אליו. הקצין שהאשים אותו היה צריך לרגום אותו ראשון. כך נהגו אז.
יש גרסאות שונות ביחס לשאלה כיצד נמלט. מקור אחד ידוע מספר על סוס אשר דהר אל הגרדום, אסף את הנביא, וטס משם בדהרה. יש אומרים שהוא פשוט עף היישר למעלה ועלה. אבל שום תרנגול, אפילו הוא יודע עתידות, אינו יכול לרכוב על סוס שמשקלו כמשקלו, ובטח לא לעוף אחרי שנים של אכילה גסה. לא, זה קרה אחרת לגמרי. ניגש אליו התליין כדי לקשור לו את עיניו ושאל אותו: נו, מה תגיד, מחר אתה תהיה עוד חי? התרנגול – היה נדמה לפתע שהוא הצטמק, חזר להיות עוף לא גדול שבכף-יד אדם נושא הביתה בחיקו – הופתע מהשאלה אבל אמר שכּן, שהוא רואה בוודאות שגם מחר הוא חי. אז מה יקרה אם נהרוג אותך עכשיו, תמהו. למבוכתו הוא לא ידע. הוא רק אמר להם שיהרגו אותו אם הם רוצים, אבל הוא בלי ספק יודע שמחר הוא עוד יחיה. איני יודע לשקר ביחס לעתיד, אמר בהתנצלות.
רגע ארוך עמדו שם כל החיילים החמושים בנשק ובאבנים. הם לא ידעו מה לעשות. הם האמינו לו. כולם ידעו שהוא צודק תמיד.
הקצין שהאשים אותו שמט את אבן הרגימה הראשונה. כך עשו גם האחרים. הניחו אותו שם על הבימה, מוקף באבנים חדות. פנו לצאת למלחמה. אילו היו שואלים אותו היה אומר להם. אבל איש לא שאל אותו. הוא לא יצא מהחצר שלו עשרים שנה, ולא ידע איפה הוא נמצא וכמה הוא רחוק. הוא ירד בקושי במדרגות של הגרדום והחל לחפש, אבוד לגמרי, את הדרך לביתו. השמש עלתה על ההרים.