מֹאזְנַיִם

לינקים / אשכול נבו

כמה שעות אחרי הישיבה שבה המבטים שלהם הצטלבו, היא שולחת לו למייל לינק לשיר של קייט בוש. בתגובה הוא שולח לה לינק לשיר של ברוס ספרינגסטין. אז היא שולחת לו לינק לקטע מהסרט "לפני הזריחה". אז הוא שולח לה לינק לקטע מהסרט "לפני השקיעה". היא מצליחה להתאפק יממה ואז שולחת לו לינק לשיר של לורן היל. אחרי שתי דקות הוא שולח לה לינק להוראות הליכה בשביל. היא חושבת מה עכשיו. הוא חושב מה עכשיו.

היא לא שולחת לו לינק. היא שולחת לו מילים. היא כותבת הלוואי. אבל אנחנו לא יכולים.

הוא שולח לה לינק לקליפ ישן, סטינג, לבוש בלבן, רוקד בין נרות, מודה שהוא כרוך סביב אצבעה, מקווה שהיא תהיה כרוכה סביב אצבעו. היא מתכוונת לא לענות לו, מה הטעם, אבל אחרי כמה ימים נשברת ושולחת לו לינק לשיר שפרסמה לפני שנים בשם בדוי ברשת. הוא רואה כמה הנפש שלה יפה מבעד לשיר. וכותב לה את זה. היא נרעדת מבפנים וכותבת, תודה. ומבקשת שישלח לה משהו שלו. אם יש. הוא שולח לה לינק לסיפור שפרסם לאחרונה בשם בדוי ברשת. היא רואה כמה הוא בודד מבעד לסיפור. וכותבת לו את זה. הוא נרעד מבפנים ושולח לה שוב לינק להוראות הליכה באותו השביל. היא חושבת מה עכשיו. הוא חושב מה עכשיו. הם ממש על הסף.

היא לא שולחת לו לינק. היא שולחת לו מילים. היא כותבת הלוואי. אבל אנחנו באמת-באמת לא יכולים.

הוא לא עונה לה כמה ימים. וזה משגע אותה. היא בודקת את התיבה שלה כל כמה דקות. היא בודקת את התיבה שלה לפני שהיא הולכת לישון ואיך שהיא קמה בבוקר. היא אומרת לעצמה, כל מה שיש בינינו זה מילים. אבל זה לא עוזר. הלב שלה לא קונה את זה. בסוף הוא שולח לה לינק להרצאת טד. מרגיז אותה שהוא שולח לה הרצאה. מה הוא נהיה לה דידקטי. ובכל זאת היא לוחצת על הלינק. סופרת אמריקאית מדברת על זה שהרעיונות שלנו הם לא באמת שלנו. כל יוצר הוא בעצם רק צינור שדרכו עוברים רעיונות שקיימים בכל מקרה ביקום. היא חושבת לעצמה שההרצאה מעניינת, אבל היא לא מבינה מה הוא ניסה להגיד לה בזה. כל האנלוגיות שהיא מנסה לעשות בין ההרצאה של הסופרת האמריקאית למצב שלהם, קורסות לתוך עצמן. מרוב תסכול היא מתחילה פתאום לבכות. בכי שמפתיע אותה מאוד.

אחרי שהיא נרגעת היא כותבת לו: אני לא מבינה מה ניסית להגיד לי בזה ששלחת לי דווקא את ההרצאה הזו. הוא רוצה לענות לה כעבור חמישה ימים, אבל עונה לה כעבור חמש דקות. הוא כותב לה "אשמח להסביר בעל פה" ומצרף לינק להוראות הליכה בשביל. תמיד אותו שביל. היא חושבת לעצמה: איזה עקשן. הוא חושב לעצמו: מה עכשיו.

היא בודקת אם נעלי הטיולים שלה עדיין במצב סביר. מאז שעשתה את הקמינו של סנטיאגו-דה-קומפסטלה לפני כמה שנים עם הבת הגדולה שלה, כמתנת בת מצווה, לא השתמשה בהן. הנעליים במצב מצוין. כלומר אין לה תירוצים. אז היא שולחת לו לינק לשיר ההוא של קייט בוש, וכותבת: בסדר. אבל אני אצטרך לחזור הביתה עד ארבע. ומשתהה עוד רגע, עם האצבע על העכבר, הסמן מוכן על ה-send-