מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

12 דקות / יפעת טללייבסקי

סיפור ביכורים

אנחנו מבלים הרבה מדי זמן ביחד, "תחת ותחתונים," הוא אומר, אני כבר לא שואלת מה זה אומר. אנחנו עדיין עוצרים כדי לנהל שיחות קטנות שעוסקות בהרבה יותר מאשר ענייני חולין. הוא שוכב במיטה, ראשו השחור מבצבץ מתוך שמיכת הפוך שמקפלת אותו בתוכה. הוא מתפלא: "את מרגישה פחות אהובה?" אני מורחת קרם לילה על הפנים בתנועות סיבוביות. אני מאוד יפה היום, אני יודעת כי אני מבייצת. גם הוא יודע. תכננו לעשות אהבה. אני עוצרת את המריחה ומשקיעה מחשבה בשאלה שלו. אין כלום, הראש שלי ריק מהסתעפויות. "מה הכוונה?" אני שואלת. הוא רוטן אל תוך השמיכה, הרי אני זו שהתחילה בכלל. "את אמרת שאת מרגישה פחות אהובה, זה נכון?" פתאום המושג אהבה מאבד כל משמעות בעיניי. מה זה אומר ביומיום של החיים? נניח, האם לאהוב אותי משמעו לתת לי להימרח במיטה בבוקר כי אני שונאת לקום מוקדם, או שדווקא להפך, לאהוב אותי זה לבעוט אותי מהמיטה כדי שאני אלך להיות אמא לילדיי? האם לאהוב אותי זה לשפוט את העבר שלי אבל לאהוב אותי בכל זאת, או שלאהוב אותי זה לא לראות פגם בעבר שלי?
ומה זה אומר מבחינתי לאהוב אותו? את זה אני יודעת בוודאות, אבל הוא לא אוהב לשמוע את זה; לאהוב אותו זה לקחת אותו כמובן מאליו – כאילו שהוא רהיט בבית, כורסה שאני אוהבת, כל כך נוחה לי שהיא מעוצבת בצורה של התחת שלי, ואני לא אשליך אותה ולא אחליף אותה גם כשתתבלה לחלוטין.

פעם הוא לימד אותי תרגיל, זה היה באיחוד שלנו בפריז. על פיסת דשא ליד כביש רב נתיבים, הכביש סאן והדשא נראה כמו בן הזוג הדיכוטומי של אותו כביש, הפוך לו ומשלים אותו. בישיבה על הדשא ברגליים משוכלות, הוא אמר "תנסי לראות את אותה סיטואציה מינוס מרכיב." בפריז הורדנו חתיכות מהנוף וביטלנו אנשים שעברו בסביבה, אבל השארנו זה את זו. היום אני משתעשעת בתרגיל הזה בסביבה הביתית: אני יכולה לשכב על ספת התכלת שלנו, כפות רגליי מונחות על הירכיים שלו, הוא אוחז בהן, מעסה לסירוגין. ואז נניח במצמוץ בודד אני מעלימה אותו, כך שלא יישאר אף אחד לאחוז בכפות הרגליים שלי. במחשבה שנייה אפשר להעלים את הספה ושנינו נישאר רגע באוויר, הוא בתנוחת ישיבה ואני בשכיבה, כמו תרגיל קוסמות. ראינו משהו כזה אז בפריז, על הגשר, בחורים עם מראה הודי מרחפים באוויר.

בהמשך השיחה הוא יאמר לי, "את כבר לא מאוהבת בי." זו לא תהיה שאלה, אלא אמירה ספק נחרצת ספק מתריסה. אני אמורה להגיד – אתה טועה, אני מאוהבת בך אפילו יותר. אבל אני לא אגיד, כי זה לא נכון. כשהייתי מאוהבת בו חייתי בחרדה תהומית, תוהה איך אני עומדת לשלם על כל הטוב הזה.

אני תמיד אומרת לו שלו הייתי רוצה משהו במידה שרציתי אותו, אי אפשר היה לעצור אותי.
כדי להשיג אותו למדתי לרוץ ולגנוב זמן; כשאת ממהרת, ואין לך אמצעים (את לא יכולה לקחת את האוטו, כי בעלך ירגיש) אז את רצה כאילו מישהו רודף אחרייך. המרחק בין הבית שלו לשלי די קצר, בהליכה שלווה, יד ביד, זה עשרים וחמש דקות. מדדנו זמנים בלילה הראשון שלנו יחד כשליווה אותי הביתה. זה עוד היה במסגרת היחסים הפתוחים, כשהותר לי על פי חוקי הבית לצאת לבלות עם אחר. בתנאי שכשאשוב אספר לגבר החוקי בדיוק מה קרה. הוא ישאל "איפה?" לא רק איפה גיאוגרפית, אלא גם איפה בגוף, איפה השפתיים של המאהב נחתו על פני מפת הגוף שלי. כמה זה היה נעים בסקאלה של 1–10. ובהמשך סאגת השוואות: "הוא מנשק יותר טוב ממני?" ו"מי מזיין יותר טוב". תכסיס מלוכלך, את רוצה להיות כנה, אחרת למה כל ההסדר הזה אם את נשאלת שאלה ובסוף צריכה לשקר. אבל איך תגידי לו שאת רק רוצה להיות כרוכה בתוך הגוף של המאהב.

עשרים וחמש דקות הליכה מתגמדות לשתים-עשרה דקות של ריצה בהולה. העצים לאורך הדרך, ללא תאורת רחוב הופכים עכשיו לכתם כהה שמלווה אותי, הלב מאיים להתפקע מהחזה, הגרון מתהדק מיובש, אני משוכנעת שאני במהירות של המכוניות שנוסעות לידי. דרך האינטרקום הוא מזמזם אותי פנימה. אני עומדת מולו והוא מחייך אליי, איך הוא שומר על נינוחות כזו, אני לא מסוגלת להפסיק לנוע. עם הרגל אני מפילה מטרייה בכניסה לדירה, הכתף שלי מזיזה תמונה מהמקום, אני חוזרת ליישר אותה. ברגעים של אי נחת אני לא מסוגלת לחשב את הפרישׂה של איברי הגוף שלי בחלל. הוא משועשע, עוקב אחרי במבט. שתים-עשרה דקות ריצה משם, ישנים הילדים שלי והבעל שלי יושב, צופה בחדשות וחושב עלי. המאהב כורך את הזרועות שלו סביב המותניים שלי. אני שואפת פנימה את הריח של העור שלו, ללא בישום וללא זיעה. אני מתעסקת בכפתור של המכנסיים שלו כדי להעניק לו מין אוראלי. זה יהיה קצר יותר מלהתפשט ולהזדיין. אני אספיק לחזור הביתה לתחזית.

התכנית להטמעת הפתיחות הייתה תכנית מורכבת מאוד וארוכת טווח. ראשית, בן הזוג יעלה את הנושא על השולחן בזמן ארוחת הערב. אני אתהה אחר כך אם הוא זיהה בי את הפוטנציאל למשחק תפקידים – פעם שולט פעם נשלט. עליי הוא יגיד – "את לגמרי הדומיננטית, תראי אותך." שנינו נביט עלי דרך המראה, כפותה בבגד חדש שקנה לי, לעצמי אני איראה כמו בת ים שנלכדה ברשת. אני ארגיש את עצמי מחוץ לגוף שלי, נדחפת לתוך פנטזיה של מישהו אחר. "זה יעשה לנו טוב," הוא יגיד, ואני אומר לעצמי – תיהני מזה, תמיד רצית חיים פרועים.

                                                                                                     *

הוא לוקח אותי למסיבה, יש לנו בייביסיטר לכמה שעות טובות. אני לובשת חצאית עם שסע עמוק, קוד לבוש; שחור. יש רחבה של האוס ויש רחבה של טראנס ובקומה השלישית הקטנה ביותר, רחבת ריקודים לחסידי האר נ' בי. אני על הרחבה, ואני מרגישה פחות רעיה ואם. הוא עומד בצד ליד הבר, מדבר עם אנשים, מצביע עליי עם הסנטר והם מתסכלים עליי ומחייכים, אני המופע המרכזי. הוא מכיר לי את כולם ולוחש לי, "שתדעי שהוא במחשבים – מליין, וההוא פרופסור." אני אמורה להתרשם. "יש מישהו שבא לך?" הוא לוחש לי בריח וודקה אוכמניות. עצם השאלה גורמת לי למחנק בגרון, אני לוגמת שמפניה מכוס גבוהה. הלילה אני מרגישה מאוד טוב ליד בעלי. הוא מפלס לי את הדרך ולא עוזב אותי לרגע.

אני מתיישבת על המדרגות שבכניסה לבניין שיכורה ומרוצה, מרימה אליו את הראש. "אני לא מסוגלת לעלות.. יש לי רצון למשוך את הזמן לפני שחוזרים הביתה. הוא מסתיר עם הראש את מנורת הרחוב.

"אני בטח אתאהב," המילים מתגלגלות מהלשון.
הוא מתכופף כדי לשמוע אותי, הריח של מעיל העור שלו מבחיל עכשיו, והאור מהמנורה מתגלה ומסנוור אותי."בסוף אני אתאהב," אני חוזרת בשקט.
הוא מתיישב לידי.
"אני יודע."
"ואז?"
"ואז יעבור לך."
"ואם לא?"
"יעבור. עבר לך בעבר."
הוא צודק כמובן. הייתי מאוהבת, כמה פעמים. בחרתי בקפידה כאלה שאי אפשר יהיה לברוח איתם. שסובלים מאותו תסביך כמו שלי, נאמנים ובוגדניים בו זמנית.

                                                                                                *

אני שוחה במסלול של הזקנים. בזמן שאני צולחת בריכה אחת הוא חולף על פני שלוש פעמים. התנועות שלו חותכות את המים והוא מוקף בועות שבא לי לסלק כדי להיטיב ולראות את הגוף שלו. בבקרים שאני מגיעה לבריכה יש לי פיק ברכיים אמיתי כשאני רואה אותו עומד לקפוץ ראש למים. המותניים שלו צרים, צרים משלי. הגוף שלו רזה ובנוי ושחום וחלק. אני מודעת מאוד לעצמי ברגעים האלה, שמחה על הבגד ים השלם שמסתיר צלקת של ניתוח קיסרי ומחזיק את הציצים במקומם. הוא מזנק למים והלב שלי איתו. השיחות שלנו קצרות, הוא מסתכל עליי כאילו אני פלא, עוקב בעניין אחר התנועות שלי.

אנחנו שוחים זה לצד זו, הוא מאט בשבילי ואני מגבירה בשבילו, מדי פעם היד שלו נוגעת קלות ביד שלי, כף רגל בכף רגל.
הבריכה פתוחה לשחייה לילית, אני משאירה את הילדים עם בעלי. כשאני מגיעה הוא כבר בתוך המים צף על הגב, אני עוצרת להסתכל עליו כך – יפה ולא מודע לנוכחות שלי הוא פוקח עיניים, מבחין בי ומחייך, חום מתפשט בי מהמרכז החוצה אל קצות הגפיים. אני מסמנת לו עם היד שאני כבר באה ומזדרזת למלתחות, מתערבבת בין נשים חצי עירומות מפטפטות, פושטת את השמלה ומסדרת את הבגד ים ככה ששום דבר לא יברח. אני רועדת את הדרך אל הבריכה וקופצת ראש כמו שהוא לימד אותי. כשאני עולה מעל המים הוא לא בשדה הראייה שלי, הוא שוחה מתחתיי, מתחכך ברגליים שלי. השומר גוער בנו שהגיע הזמן לעזוב, אנחנו צפים ראש לרגליים בבריכה. הלוואי שייעלם השומר הזה ותישאר רק הבריכה. אני מסתכלת על השעון, השעה אחת-עשרה בלילה. כבר הודעתי לבעלי שהערב אחזור מאוחר.

אני עומדת מול הדלת, השעה ארבע בבוקר, איזו חיוניות יש לי בגוף, אני בוערת. חמש נשימות עמוקות ואני פותחת את הדלת. בעלי והילדים ישנים זה בתוך זה על הספה. אינסטינקטיבית אני מוצפת אשמה. ניגשת ובלי להוריד את התיק או הנעליים, מעבירה את הילדים לחדר שלהם. הוא מתיישר על הספה ומסמן לי לבוא לשבת לידו, הוא רוכן להסניף לי את הצוואר, השיער העבה שלו מדגדג לי את הפנים. שיער טוב יש לו. "הזדיינו," אני אומרת. "אני מריח." אני נושכת את השפתיים.

שלושה חודשים אני מתנהלת עם סטופר, מתי יש לי שעה פנויה לרוץ אליו, וכמה מההתרחשות אני אחלוק עם בעלי. חוקי הבית לא כוללים הנחיות בנוגע לאופי או היקף הפירוט, ועל מה שלא שואלים אותי אני לא עונה. אני עוצרת את הסיפור מייד אחרי האורגזמה שלי, ולא מספרת איך הנחתי את הלחי החמה שלי על החזה הפועם שלו ולחשתי לו שאני אוהבת אותו וקיוויתי שהוא בכלל לא שמע, אבל הוא ענה שהוא אוהב אותי יותר.
עד היום הוא אומר לי שהוא אוהב אותי יותר.

                                                                              *

בשלב השני הבעל יאמר לאישה, "את צריכה להירגע." אבל אחרי ששחררת את הסוסה מהאורווה, כבר לא תצליחי להכניע אותה. הוא אומר לי: "שני ורביעי ואת חוזרת עד שתיים."
אני רצה בכל הימים, בכל רגע שאפשר, אבל מספרת לו רק על ימי שני ורביעי. הוא מחפש אותי בנייד כל שעה עגולה, אני מתחמקת ומוצאת תירוצים.
אני עדה להשתלטות האלימה של תחושת הנחיתות שעוקרת מתוכו כל עשב רך. הוא מושיב אותי לשיחה, הוא נראה גדול ואני מרגישה קטנה. "את מעדיפה אותו על פני המשפחה שלנו, אני רוצה לחזור למה שהיה." אני מקשיבה, מהנהנת ואומרת "אני לא יכולה." הוא מתבלבל בין המילים להנהון, משוכנע שהסכמתי אתו. "יהיה בסדר, נעבור את זה."
אני חוזרת בשקט, "אני לא יכולה."
הוא מרים את הקול, והקול משדר ייאוש, "תחשבי על הילדים." אני חושבת על הילדים ואז אני חושבת על עצמי ועל מה יקרה לי אם אני אפסיק. "לא יכולה," אני חוזרת.
משהו בו נשבר, הוא תופס אותי מהשיער ומושך את הראש שלי אחורנית.
"זונה." הצוואר שלי מתוח, כמו גם שורשי השיער. "זה היה רעיון שלךָ," אני קולטת רגע מאוחר מדי את ההתגרות, היד הפנויה שלו נוחתת בחוזקה, צורבת את הלחי שלי. היד שאחזה בי מרפה, כל גופו שפוף עכשיו על הרצפה לידי.

                                                                                    *

"ההורים שלי רוצים שאסע לצרפת, יש לנו משפחה שם."
אנחנו יושבים על המיטה שלו עירומים אחרי שעשינו אהבה.

"אה, יופי, תיסע." אני מחייכת בקושי, מסתכלת דרכו. כאן אני בעמדת נחיתות. אין לי משהו יותר טוב להציע לו.
אני אוספת את התחתונים שלי מהרצפה ומחפשת אחר פריטי לבוש נוספים.
"ומה איתנו?" הוא שואל עם הפנים היפות שלו, גבר צעיר נטול דאגות.
אני מתרתחת. "אין אותנו. נגמרה העונה."

בנמל התעופה אנחנו מתחבאים בפינה של אולם הנוסעים. אני מביטה לכל הכיוונים, כולם נראים לי מוכרים. "אני אתקשר כשיהיה לי מספר מקומי," הוא אומר. אני מצמידה את השפתיים שלי לשלו, קורי רוק נמתחים בינינו כשאנחנו מתרחקים מעט. אני מלווה אותו עד לאיש הביטחון, הוא שואל "מי טס?" ואני אומרת "הוא." הגב הרחב שלו מתרחק ואני ממשיכה להסתכל עליו עד שהדלתות נסגרות מאחוריו.

אנחנו הולכים יחד למטפלת זוגית, היא מומחית גדולה במערכות יחסים פתוחות. שנינו טרוטי עיניים, הפנים שלו עוטות זיפים של הזנחה, היא מרשה לי לעשן בחדר. "תקשיבו," היא אומרת, מצטדקת כמעט, "חבל שלא באתם קודם, הייתי עוזרת לכם לקבוע חוקים, בלי חוקים אי אפשר." היא משתעלת אל תוך כף היד שלה ומחליפה שיכול של הרגליים. "השאלה הראשונה היא אם שניכם באמת רוצים בזה? כי זה לא בשביל כולם."
בדרך הביתה הוא מניח כף יד מיוזעת על המכנסיים שלי, מקרקעית הבטן שלי עולה קול, "אני רוצה להתגרש."

השכן מקומה שתיים פותח לי את הדלת, הוא גם מהצפון במקור. "מה איתך ממי, בעלך סיפר שאתם מתגרשים." אני מהנהנת. הוא מניח יד על הכתף שלי, "שתדעי שאחרי הרבנות תיפתח לך הצ'אקרה."
שלושה חודשים אחר כך אנחנו יורדים במדרגות של הרבנות. בעלי לשעבר אומר לי "ביי" קצר ואנחנו פונים לכיוונים שונים, רבע שעה קודם לכן עמדנו זה מול זו והוא גירש אותי בדמעות. עכשיו הוא נוסע לפנות את הדברים שלו מהבית שלנו ואני מחכה לשיחה מפריז.

"הלו? נו?" יש דחיפות בקול שלו שגורמת לי להתרגש.
"סיימנו."
"אז את באה?"
"באה."

כשמישהי מספרת לי שהיא מתגרשת אני אומרת לה "מזל טוב." לפעמים היא מחייכת. אני לא מספרת לה על המחיר ששילמתי על כל ריצה וגניבה. על ה"מתנות" שהייתי צריכה להרעיף על בעלי כדי להרוויח זמן עם האחר. אני שוכחת לספר על הפעם שבה הוא ננעל איתי בשירותים, הצמיד אותי לקיר ואמר לי כמה הוא זקוק לי ואז כמה אפסית אני, כמה רעה, כמה אף אחד לא יאהב אותי כפי שהוא אוהב אותי – כמה שאני לא ראויה לאהבה. אני גם לא מספרת על הלילה שבו הוא עזב את הבית והייתי לבד מאי פעם, מרוקנת, מחשבון הבנק ועד הבטרייה שמפעילה אותי. אני מחזקת ומוסיפה: "סבב ב' זה הרבה יותר טוב." המתוחכמות צוחקות: "חבל שאי אפשר לדלג ישר ל-ב'."

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp