דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
תשע סיבות לפחות או למה אסור
לתת למחשבים לכתוב שירה / ערן צלגוב
לערן הדס
א.
יֵשׁ 1,001 סִבּוֹת, לְפָחוֹת. לְמָשָׁל שֶׁ־1001 בְּמַחְשְׁבִית הוּא בְּעֶצֶם רַק תֵּשַׁע,
וְיֵשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר סִבּוֹת מִתֵּשַׁע.
לְמָשָׁל שֶׁאֶפֶס וְאַחַת לֹא מְאַפְשְׁרוֹת לִשְׁאֹל אוֹ לְהִתְמַהְמֵהַּ,
לְהָרִיחַ וְלִשְׁאֹל כָּךְ אוֹ כָּךְ אֶלָּא רַק לְהַחֲלִיט שֶׁדַּי וְכָך:
הַאִם אַשְׁוֶה אוֹתָךְ לְיוֹם קַיִץ? כֵּן אוֹ לֹא, וְדַי. וְכָל הַשְּׁאָר, וְהַמִּשְׂחָק וְהַשָּׂפָה,
וְהָאֶצְבַּע עַל הַשָּׂפָה כְּשֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת יְחֵפָה, וְהַחִיּוּךְ הַהוּא עִם הַשְּׁאֵלָה
הַסַּקְרָנִית הָאַחַת.
גַּם לְלִהְיוֹת אוֹ לֹא יֵשׁ לְפֶתַע רַק תְּשׁוּבָה מוֹחֶצֶת, הַשְׁלָמָה. כְּמוֹ לָמוּת, לִישֹׁן
וְלֹא לַחֲלֹם. אֶפֶס.
ב.
וְאֵיךְ –
אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל מִישֶׁהוּ אִם מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁנוּ
מֵהֵיכָן יַחְזֹר נִגּוּן אִם טֶרֶם בִּקַּשְׁנוּ אֶת הַשֶּׁקֶט אוֹ לְהֶפֶךְ
אֵיךְ נִפָּרֵד מִקּוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלוֹהִים אִם כְּלָל לֹא שָׁמַעְנוּ
וְאֵיךְ לַחֲמֹד חֶמְדָּה שֶׁלֹּא יְדַעְנוּהָ אִם לֹא חָמַדְנוּ מֵעוֹלָם אַחֶרֶת?
אֲבָל הָאֲנִי? הָאֲנִי חוֹמֵד, מַשְׁמָע אֲנִי חָסֵר,
מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאַתְּ חֲסֵרָה עַכְשָׁו עַל יַד וְגַם בִּכְלָל,
אָז אֲנִי שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמֵךְ וּמַהוּ.
מַחְסוֹרִי הוּא מַחְסוֹר מְאֻזָּן כָּל כָּךְ
אֲנִי חוֹשֵׁב עַכְשָׁו
אָז אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו: אֲנִי קַיָּם
אֲנִי.
ג.
זֶה הָאוֹר הַמְּרַצֵּד מוּלִי, שָׁחֹר עַל לָבָן, הוּא הָרִצּוּד שֶׁל "כּוֹכָבִים בִּשְׁמֵי לַיְלָה".
כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא כָּךְ הֵם מְרַצְּדִים, וַעֲדַיִן רַק בָּדַקְתִּי:
בָּדַקְתִּי מִי כּוֹתֵב מִלִּים כְּמוֹ אֵלּוּ, מִלִּים מִלִּים שֶל מֶחֱוָה רֵיקָה,
וּמִי קָרָא וּמִי נָפַל בְּפַח הַקְּלִישָׁאָה.
הָאוֹר הַזֶּה הַמְּרַצְרֵץ הוּא אוֹתִיּוֹת שְׁחֹרוֹת עַל גַּבֵּי מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב הַלָּבָן,
הֵן הַשִּׁקּוּף – לֹא מְדֻיָּק מַסְפִּיק – מִמּוּשׁ – מָה פִּתְאוֹם – דִּגּוּם – הָא! – תַּרְגּוּם שֶׁל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי
לְמַעֲרֶכֶת סִימָנִים שֶׁאֲנִי וְרַק אֲנִי וְאֵין מִלְּבַדִּי קוֹרֵא לוֹ
דָּבָר שֶׁהוּא מַחְשָׁבָה
שֶׁהוּא שִׁיר,
מַחְשָׁבָה 1 נְכוֹנָה לְרֶגַע זֶה וְ 0 בִּלְתָּהּ.
הִנֵּה כִּי כֵן שִׁיר הוּא דָּבָר שֶׁנָּכוֹן לָרֶגַע שֶׁ"אֲנִי" כּוֹתֵב.
הָאֲנִי שֶׁשּׁוֹאֵל, וְלֹא הַמְּכוֹנָה שֶׁעוֹנָה.
שׁוּב לִשְׁאֹל,
לִמְחֹק,
וְלִשְׁאֹל שׁוּב
הַאִם בֶּאֱמֶת זֶה כָּךְ וְלָמָּה כֵּן אִם לֹא,
אֲבָל אֲנִי עוֹדִי שׁוֹאֵל, וְזוֹ סִבָּה
מַסְפִּיק טוֹבָה לְהַתְחִיל לִכְתֹּב.
אָנָּא, אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאֹל דְּבַר מָה שֶׁשָׁר
אֲנִי לְלֹא הַתְּשׁוּבָה הַחוֹתֶכֶת, אֲנִי שֶׁבַּבָּשָׂר.
ד.
אֲנִי אוֹכֵל מִלִּים כְּדֵי לְהָרִיק אוֹתָן עֲלֵיכֶם. עֻבְדָּה
קָרָאתִי וְשָׁכַחְתִּי וְגָנַבְתִּי אֶת הַכֹּל. רְאִיתֶם
עַכְשָׁו, זֶה שֶׁלָּכֶם אִם תִּרְצוּ אוֹ לֹא
אַגָּדָה שֶׁל בּוֹלוֹנֵז
אֲנִי אָמַרְתִּי. קֹדֶם
כְּמוֹ דּוֹקְטוֹר פְרַנְקֶנְשְׁטֵיְן אֲנִי שׁוֹלֵף וּמְנַסֵּר חֲתִיכוֹת מֵתוֹת, שְׁיָרֵי שִׁירִים,
כְּמוֹ לֶיְדִּי לָזָארוּס אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּיוֹם שֶׁל סְעָרָה, שׁוֹמֵעַ "שֵׂעָר רַע", וְאָז חוֹשֵׂף נִיבִים,
מְחַבֵּר פִּסָּה לְפִסָּה וְתוֹפֵר בָּה מַשְׁמָעוּת,
מַשֶּׁהוּ מֵת יִהְיֶה לַחַי רַק אִם נַרְגִּישׁ אוֹתוֹ פּוֹעֵם
כְּמוֹ פַּעַם שֶׁהָרוּחַ בַּשֵּׂעָר נָשְׁבָה וְחָשַׁבְתָּ לְרֶגַע שֶׁרַק בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ אֶפְשָׁר
הַכֹּל
אֲבָל אֵיךְ לְהָפִיחַ רוּחַ לְלֹא רֵאוֹת, אֵיךְ לָרוּץ בַּשָּׂדֶה הַדִּמְיוֹנִי כְּמוֹ אוּדְרַאדֵק,
אֵיךְ לְהַשְׁמִיעַ קוֹל?
אוּלַי דֶּרֶךְ דִּמּוּי מֻכָּר – זֶה כְּמוֹ זֶה – אֲבָל לֹא מַמָּשׁ, אֲבָל כָּךְ בְּדִיּוּק, כְּמוֹ
כְּמוֹ.
ה.
כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר רַק אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר
שֶׁזֶּה כְּמוֹ כִּי רַק אֲנִי רוֹאֶה כְּמוֹ כָּכָה
לֹא כִּי זֶה דּוֹמֶה אֶלָּא כִּי זֶה רַק כְּמוֹ
רַק לִי
זֶה כָּכָה –
כְּמוֹ.
ו.
וְכָל דָּבָר שֶׁהַמַּחְשֵׁב פּוֹלֵט
גַּם אִם נִשְׁמָע יָפֶה הוּא רַק פּוֹלֵט
הוּא לֹא חִבֵּר, מְחַבֵּר או יְחַבֵּר אֶת עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת לְפֶרַח שֶׁל אוֹהֶבֶת לֹא־אוֹהֶבֶת
הוּא רַק יוֹדֵעַ לוֹמַר שֶׁזֶּה כָּכָה כִּי מִישֶׁהוּ כְּבָר אָמַר
אוֹהֶבֶת וְלֹא "אוֹהֵב אֶת"
(לָמָּה כָּךְ וְלֹא אַחֶרֶת)
וְאָז אֶת הָאֱמֶת פּוֹלֵט בַּדֶּרֶךְ הַקַּלָּה מִדַּי הַזּוֹ
בְּלִי הַכְּאֵב שֶׁמִּתְלַוֶּה
בְּצַד שְׂמֹאל שֶׁל הֶחָזֶה
כְּשֶׁהוּא פּוֹלֵט אֶת זֶה
("אוֹהֶבֶת, כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת!")
אֲבָל זֶה הוּא
שֶׁיּוֹדֵעַ לְנַשֵּׁק כְּמוֹ בַּסְּפָרִים מִבְּלִי שֶׁהִתְנַשֵּׁק
שֶׁקּוֹרֵא לִי כְּמוֹ בַּסְּרָטִים "דּוֹלוֹרֶס!"
שֶׁעוֹשֶׂה אַהֲבָה כְּמוֹ שֶׁלִּמְדוּ מְתַכְנְתִים
שֶׁבּוֹכֶה בְּקוֹל שֶׁל אֶלֶף כִּנּוֹרוֹת כִּי פֵדֵרִיקוֹ אִבֵּד אֶת שְׁמוֹ לְמֶלֶך חֲגָבִים.
הוּא זֶה
שֶׁמֵֶעוֹלָם לֹא חָלַם עַל
לְהִתְעוֹרֵר,
לְהַצִּית אֵשׁ בַּכּוֹכָבִים,
וּלְהוֹדוֹת בְּאַרְבָּעָה אָקוֹרְדִּים לְקוֹל פַּעֲמוֹן שֶׁצְּלִילוֹ כָּחֹל צָלוּל.
הוּא
זֶה שֶׁנִּקְבַּע לוֹ שֶׁיַּחֲלֹם רַק עַל כְּבָשִׂים חַשְׁמַלִּיּוֹת,
וְדַי.
ז.
נֶאֱחַז בְּצִיצַת הַקַּשׁ,
אֲנִי כָּאן לְהִנָּצֵל,
גַּם אִם סִכּוּיַי סְכוּם אֶפֶס
עוֹד בְּאִבְחָה אַחַת
אֶפְשָׁר לוֹמַר אֲנִי לֹא הוּא וְלִי הַהִזְדַּמְּנוּת קַיֶּמֶת
לָצֵאת מִסְּבַךְ מִלִּים אוֹתוֹ אַתִּיר רַק אָנֹכִי
וְלָתֵת אֶפְשָׁרוּת שְׁלִישִׁית שֶׁל מַחֲשָׁבָה, לִצְלִיל צִיּוּצִפּוֹר, לִרְאוֹת אֵיךְ פֶּרַח מִמִּדְרֶכֶת
הַבֵּטוֹן בּוֹקֵעַ
וְלוֹמַר לָעוֹלָם "מוֹדָה אֲנִי כִּי כּוֹתֵב כְּמוֹ שֶׁמַרְגִּישׁ וְלֹא כִּי מִישֶׁהוּ חָשַׁב שֶׁכָּךְ יִהְיֶה
נָכוֹן."
אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי
מוֹדֶה, אֶת כָּל כְּלָלֵי הַטֶּבַע – לֹא נוֹעַדְתִּי לָעוּף וְלֹא לָלֶכֶת עַל הַמַּיִם – זָנַחְתִּי תְּמוּרַת
שׁוּרַת מִלִּים,
וּכְמוֹ דֵּדָלוּס מָכוּר מֵעַל מָבוֹךְ שֶׁרַק הוּא רוֹאֶה אֲנִי מַמְצִיא בִּזְמַן אֱמֶת, מַמָּשׁ עַכְשָׁו,
אֶת הַכְּלָלִים,
בְּלִי אָב קַדְמוֹן אוֹ אֵם גְּדוֹלָה, אֲנִי הוּא הַמִּפְלֶצֶת שֶׁהִמְצֵאתִי,
אֲנִי כּוֹתֵב וּבוֹרֵחַ מֵעַצְמִי בַּמַּעְגָּל עַד שֶׁאָמוּת אוֹ עַד בִּכְלָל.
יֵשׁ לִי סְפֵקוֹת.
ח.
תּוֹדוּ צִפּוֹר שָׁרָה אַחֶרֶת
תּוֹדוּ שֶׁמִּגְּרוֹנִי
תּוֹדוּ שֶׁזֶּה נָדוֹשׁ וְזֶה מֻכָּר
כִּי יְדַעְתֶּם מַהִי הַצִּפּוֹר וּמַהוּ הַשִּׁיר הַמְּדֻבָּר
תּוֹדוּ כִּי לְמַדְתֶּם כֻּלְּכֶם
אֶת הַכְּלָל הַיְּחִידִי לוֹ אֵין תִּקְוָה וְאֵין אַחֶרֶת:
יֵשׁ נוֹצוֹת שֶׁמְּלַוּוֹת אוֹתִי, שֶׁנִּדְבָּקוֹת אֵלַי
זֶה לֹא יַהֲפֹךְ אוֹתִי צִפּוֹר וְלֹא אִתְּכֶם
לְדַחְלִילִים.
תּוֹדוּ שֶׁקִּוִּיתֶם לְיוֹתֵר.
אֲבָל זוֹ הָאַכְזָבָה רַק תְּאַפְשֵׁר לִי לְנַסּוֹת שׁוּב מֵחָדָשׁ,
לִסְתֹּם אֶת חֹר הַכְּאֵבִים, כִּי אֲנִי
רָצִיתִי שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אָז לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת
וְלִפְעָמִים בִּכְלָל אַחֶרֶת
וְלֹא, זֶה לֹא מֵהֶכֵּרוּת
זֶה מֵהַלַּחוּת
אֲשֶׁר בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
זֶה מֵרַחַשׁ הַגַּלִּים
מִשִּׁירַת הָעֲטַלֵּפִים בִּמְעוֹפָם
זֶה מִמַּחֲשָׁבָה עַל מָוֶת בְּלֵב יָם
אֵיךְ הַשְּׁחָפִים מְנַקְּרִים בַּעֲצָמוֹת
וְאֵין בִּי מָוֶת מַמָּשִׁי עֲדַיִן
וַעֲדַיִן צְמַרְמוֹרוֹת,
זֶה מִסִּבָּה פְּשׁוּטָה־חוֹתֶכֶת שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַתַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל בִּגְלַל הָרוּחַ, רַק בִּגְלָלוֹ.
בִּגְלַל הָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת בִּי,
בָּשָּׁר.
אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁבָּאָה מִכִּוּוּן בִּלְתִּי יָדוּעַ מַכְרִיסָה תִּלֵּי מִלִּים, שֶׁפִּתְאוֹם אוֹמְרוֹת
גַּם אִם בְּשָׂפָה אַחֶרֶת, וְהַכֹּל מוּבָן מַמָּשׁ מִזְּמַן, כִּי זֶה שֶׁלִּי.
רְאוּ אֵיךְ לְמָשָׁל "הָבָּה הָבָּה, בֻּבָּה בֻּבָּה" נֶאֱמַר כְּאִלּוּ כְּבָר יָדַעְתִּי שֶׁזּוֹ אֱמֶת וְאֵין בִּלְתָּהּ,
הִיא מְחֻשֶּׁסֶת זִיר וּגְזַר, לְלֹא רַחֵם הִיא צָרָה בִּי מִפְלֶצֶת אוֹ אַהֲבָה כְּשֶׁאֵין אַחֶרֶת.
לָכֵן כּוֹתֵב,
לִפְעָמִים כּוֹתֶבֶת.
ט.
מֵת אָלֶן מֵת לֵנְגְסְטוֹן
מֵת דִילֵן מֵתָה סִילְבִיָּה
מֵת פֵדֵרִיקוֹ מֵתָה אָן
מֵתָה פָּאט מֵת פַּבְּלוֹ
מֵת צַ'רְלִי מֵת חוֹסֶה
מֵתוּ רַבִּים אֲחֵרִים, מֵתוּ אֲחֵרוֹת.
מֵתוּ אֲבָל חַיָּה בִּי שָׂפָה, שָׂפָה שֶׁהִיא אַחֶרֶת וְכָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי קוֹרֵא
הִנְנִי כָּאן,
חַי וְנוֹשֵׁם.
הַמַּחְשֵׁב צָרִיךְ אוֹתִי בִּשְׁבִיל
אִתְחוּל־שִׁדְרוּג־חִבּוּר־נִתּוּק, הוּא כֵּן יִקְרָא הַכֹּל
מַהֵר וְעוֹד יוֹתֵר,
אֲבָל רָחוֹק לְאֵין שִׁעוּר מֵהָאֱמֶת הַיְּחִידָה שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת
רֶגַע שֶׁל חִבּוּק.
שִׁיר מַחְשֵׁב לֹא תָּלוּי בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב, הָאִישׁ עַל הַקָּצֶה אוֹ הָאִשָּׁה בַּתַּחֲנָה,
אֶלָּא נִתְלָה עַל מַסְמֵר אֶחָד חָלוּד, הַ"גִּרְסָה הָאַחֲרוֹנָה"
שֶׁלְּגַעְגֵּעַ יִתָּכֵן וּכְבָר יוֹדַעַת אֲבָל לֹא
מָה בֵּין גַּעֲגוּעַ לְבֵין רֶגֶשׁ בַּרְוָזִי שֶׁנּוֹצוֹת לֹא מְצַמֵּחַ
וּלְאָן עָפִים גַּעְגּוּעַי כְּשֶׁלִּבִּי קָפוּא.
אֶצְלִי אֶצְלֵךְ אֶצְלֵנוּ צְלִילִים מִמְּקוֹם עָבָר וּזְמַן רָחוֹק הָרֶגֶשׁ הוּא אֱמֶת,
לֹא אֶפֶס וְאַחַת אֶלָּא אֱמֶת שֶׁל יָד נוֹגַעַת יָד,
פְּקַק תְּנוּעָה בַּדֶּרֶךְ אֶל אוֹ סוֹלוֹ הַגִּיטָרָה מִיָּד אַחֲרֵי.
גַּם אִם הַמַּחְשֵׁב עוֹד יַפְתִּיעַ מֵחָדָשׁ, בְּחִדּוּשׁ סֵדֶר הַדְּבָרִים הַמְּחֻדָּשׁ,
בִּלְהַדְבִּיק וּלְהַמְצִיא, וְנִתְרַגֵּשׁ הִנֵּה זֶה מִתְרַחֵשׁ
כְּמוֹ שִׁיר
הַכְּמוֹ הַזֶּה כְּמוֹ
כְּמוֹ־יָם אֲחֵרִים
הוּא רַק הַכְּמוֹ
וְלֹא יַמְתִּיק לָנוּ יָמִים.
שָׂפָה שֶׁל אֶפֶס וְאַחַת לֹא מַתִּירָה לִי אֶפְשָׁרוּת חֲמַקְמַקָּה לְהִכָּנֵס לַבֵּין שֶׁבֵּין,
אֶל הַחִבּוּק וְהָאֵימָה
אֶל הַבְּדִידוּת וְהַשִּׂמְחָה
אֶל הַקֶּרַח וְהַצְּחוֹק,
שָׂפָה שֶׁלֹּא מְאַפְשֶׁרֶת לְהַאֲמִין שֶׁגַּם אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִבְחֹר,
לְהִתְרַחֵף בְּבֻּעַת סַבּוֹן,
לִהְיוֹת עִם מוּל אוֹ הַהִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁבָּאֲוִיר,
לִשְׁאֹל, לִתְהוֹת, לַעֲצֹר אֶת הַנְּשִׁימָה עוֹד־עוֹד־עוֹד וְדַי, לִחְיוֹת.
אוֹתָהּ אַחַת וְאֶפֶס הִיא אֶפְשָׁרוּת לִקְלֹעַ בּוּל לַסַּל אֲבָל בְּלִי הָרִחוּף הַהוּא שֶׁל ג'וֹרְדֶּן בְּגוּפִיַּת אֶפֶס־אַחַת,
הִיא זוֹרֶקֶת וְיוֹדַעַת בְּדִיּוּק אֵיךְ אֲבָל אֵין לָהּ זוּג כְּנָפַיִם שֶׁל בָּשָׂר וָדָם
שֶׁל מֶלֶךְ מְבֻלְבָּל שָׁר הַלְלוּיָהּ.
נ"ב ויש גם סיבה רביעית.