דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
שירי העם של ביאליק: הגלוי והנסתר* / אבנר הולצמן
* פרק ממאמר על שירי העם של ביאליק.
בקיץ 1910, ביושבו בדירת נופש בפרברי אודסה, נבעה מעטו של חיים נחמן ביאליק סדרה של שירי עם הומוריסטיים קלילים, ושמונה מהם שיגר לידידו אלתר דרויאנוב כדי שידפיסם בשבועון העולם שבעריכתו. במכתב שליווה את משלוח השירים הסביר:
עלי חביב עתה ביותר הז'נר העממי. לא ניסתה הלשון העברית באלה ויש בכך פיקנטיות מיוחדה: שירי עם בלשון שאינה מדוברת. וחבל על הקריאה המשובשת שלנו, שמביאה לידי משקל שירי זר לאוזן הקורא המדקדק. חסרון זה יעכב את השירים הללו מלהתפשט בארץ ישראל ומלהיעשות לשירי עם גמורים, לזמירות שבפה.
שירים אלה הצטרפו לחמישה "שירי עם" נוספים שביאליק פרסם כשנתיים לפני כן ("בין נהר פרת ונהר חידקל", "יש לי גן", "לא ביום ולא בלילה", "מנהג חדש בא למדינה", "תרזה יפה"), ויחד עם כמה שירים נוספים שנוספו עם השנים הם מרכיבים את חטיבת "מזמורים ופזמונות (מעין שירי עם)", הכלולים כחטיבה מיוחדת באסופות של שירתו הקנונית.
מתוך אותו מכתב לדרויאנוב ניתן ללמוד, שכחלק מתפיסתו הכוללת את דיוקנה הרצוי של התרבות העברית המתחדשת ראה ביאליק צורך בגיבושה של שירה עממית מושרת, שירת זמר, וביקש לתרום את תרומתו שלו לסוגה זו ואולי להראות כיצד אפשר ליטול מוטיבים עממיים משירת יידיש ולצקת אותם מחדש בלבוש עברי מלוטש.
החשש ממכשול ההברה האשכנזית התבדה עוד בחייו של ביאליק. שירי העם שלו נפוצו והתחבבו, ורובם הולחנו במהירות מפתיעה. הוא עצמו יכול היה להיווכח בכך בביקורו בארץ ישראל ב־1909, כאשר כמה משיריו המולחנים הושרו בנוכחותו. עדות על כך מצויה בסיפור "עצבים" של יוסף חיים ברנר, שנכתב ב־1910 ומתרחש באחת המושבות, קרוב לוודאי פתח תקווה: "…מאחד הבתים יצאה נערה אחת גלויית שיער ועברה על פנינו לרוחב הסמטה, כשהיא מזמזמת מילודיה ערבית קלה, נעימה ומטעימה את פסוקי 'שיר העם' משל המשורר: 'צפור זהב, עופי, חוגי, ובקשי לי בן־זוגי'…" מתברר שמחסום המבטא האשכנזי לא עיכב את היקלטותם של השירים עד ימינו, וכל דובר עברית ילידי מפזם כיום בלי קושי בנגינה אשכנזית שורות כמו "ובדקל בין עפאיו תשכן לה דוכיפת זהב", או בהתאמות להברה הישראלית הספרדית שורות כמו: "מדי שבת בא מחמדי מים זכים ישת מכדי".
אבל ההסבר הנסמך על דבריו של ביאליק הוא חלקי, "רשמי". מאחוריו מסתתרים תפקידים סמויים וצרכים קונקרטיים יותר, ששירי העם מילאו בעולמו של המשורר. הכוונה לאופן שבו שירי העם משמשים מעין שסתומים לפריקת לחץ, ערוצים שבהם ניתן לביאליק לפרוק אנרגיות "בלתי לגיטימיות" שאין מקומן בשירתו הקנונית, להשתעשע בחומרים, לומר דברים בוטים ומשולחי רסן במסווה הרך, הקונדסי והמשועשע או החסוד והצנוע של שירי העם. בהקשר זה שמור תפקיד חשוב לטיוטות שנותרו בעיזבונו, המגלות מבעים כה בוטים עד שלא נותרה למשורר ברירה אלא לגנוז אותן או להפיק מתוכן שירים כשרים יותר. ניתן לסמן ארבעה תפקידים עיקריים ששירי העם ממלאים:
תפקיד ראשון – פרודיה עצמית. ביאליק נטל מוטיבים וציורים משירתו הקנונית והגיש אותם בלבוש מבודח, קונדסי, תוך הלעגה מסוימת על הרצינות היתרה שבשירים אלה. זה למשל תפקידו של השיר "בהבטחות שווא": כמו בשיר "אחת, שתים" עומד כאן גבר ומתַנה את אכזבתו על כישלון או תרמית שהעכירו את חייו. עיקר העניין בשיר זה מצוי באופן שהוא משתעשע באחד הסמלים הבולטים בשירת ביאליק – הכוכבים. ניתן לראות בו מעין מקבילה פרודית לשיר "הכניסיני תחת כנפך", שדוברו מקונן "הכוכבים רימו אותי"; אך הוא אינו רומז רק אל שיר זה, משום שמיוצגות בו עוד כמה וכמה תכונות של הכוכבים הביאליקאיים: כוחם להעניק חסד, חסות והדרכה בשיר "לאחד העם" ("ואל תחת כוכבך היחידי נזעקנו כולנו"); נצנוציהם המתפרשים כרמזים טובים ב"עם דמדומי החמה" ("המה איי הזהב שכל כוכבי הליל רמזו לנו עליהם באור קרן רועדת"); תחושת ההזדהות הבלתי אמצעית עימם ב"כוכב נידח" ("כוכב נידח אחד זרח מאפלה, האר נא כוכבי דרכי האבלה", ב"ידעתי בליל ערפל" ("ידעתי בליל ערפל ככוכב אכבה פתאום ולא ידע כוכב את קבורתי) וב"לפני ארון הספרים" ("ואתם כוכבי אל נאמני רוחי ומפרשי לבי"); עפעפיהם המוזהבים המשַווים להם אופי ארוטי ולעיתים גם זנותי בשיר "היה ערב הקיץ" ("וכסרסורי עברה קורצים רומזים כוכבים"). כל ההיבטים האלה מופיעים כאן בגרסה הומוריסטית קלה, המשמרת רק הדים חיוורים מעושר ממדיו של סמל הכוכב בשירת ביאליק הקנונית. כך גם גיבור השיר עצמו, הממיר את חשבונותיו העמוקים והמיוסרים של הדובר הביאליקאי הטיפוסי בקובלנה בכיינית על אלה שהוליכוהו שולל, כביכול, ומסיר בכך מעליו כל אחריות בוגרת לחייו ולמעשיו.
דוגמה נוספת לפרודיה עצמית היא השיר הגנוז "שתי עינייך המאירות", הניתן להיקרא כפרודיה על השיר "העיניים הרעבות". כאן ושם מתרחש פירוק של אברי האישה, אבל גם ההבדל עמוק, משום שבניגוד לסבך הנפשי המורכב המתממש בעמידתו של הדובר ב"העיניים הרעבות" מול גוף האישה המפתה ודוחה אותו חליפות, הרי בשיר הגנוז גופה של האישה מוצג בגסות גברית מחוספסת ומלאה בוז.
תפקיד שני ששירי העם ממלאים הוא מתן פורקן וביטוי לאגרסיה חשופה, שנאה ושאט נפש שכמוהם לא נמצא בשירי העם שפורסמו. כזהו השיר הגנוז "למי אוצרות קורח", שהוא גרסת הצל המוקצנת של "למי אבן טובה". שניהם בנויים על אותו מוטיב, מונולוג של אב המתענה מחמת חוסר יכולתו להשיא את בנותיו הבוגרות. אבל אם בשיר שפורסם שלטת נימה של עצב, תסכול ורחמים, הרי השיר הגנוז עשוי כפרץ של שנאה תוקפנית. כל התסכול של אדם שחייו יורדים לטמיון מתפרץ במבעיו החריפים באופן שלוח רסן.
תפקיד שלישי של שירי העם הוא מתן פורקן להומור אנרכיסטי פרוע, המגיע לעיתים עד ניבול פה חריף. כזהו השיר הגנוז "אַי וַי", מהתלה גסה העשויה כמין מדרש על הפסוק "תפסת מרובה לא תפסת". ניכר כאן, אולי, משהו מניבול הפה של תלמידי ישיבה, שהופיע כבר בשירו הראשון והגנוז של ביאליק, "תענית ציבור לעצירת הצדיק". דוגמה חשובה יותר לשיר שהוא הילולת הומור, ואולי ראוי לתואר שיר הנונסנס הראשון בעברית, הוא "תאמר אהיה רב", המשלב הומור אנרכיסטי עם יסודות של פרודיה עצמית. בפרסומו הראשון הוצמדה לו כותרת המשנה: "זמר לבעלי עגלה", והוא אכן עיבוד של שיר־עם מוכר ביידיש המושמע מפיו של בעל עגלה לא יוצלח, שסוסו מקרטע וגלגלי עגלתו נתקעים, והוא מהרהר באפשרות למצוא לו עיסוק אחר. ביאליק שימר את זהותו של הדובר, אך צמצם את נוכחותו בשיר, ולעומת זאת הרחיב מאוד את רשימת המקצועות החלופיים. הרחבה זו מעצימה את אופיו הגרוטסקי ההיתולי של השיר ביחס למקורו העממי. אותו בעל עגלה כושל מונה את רשימת המקצועות ופוסל אותם בהנמקות הנעשות אבסורדיות יותר ויותר, משום שכמעט כל העיסוקים שהוסיף ביאליק הם בבחינת בדיחות פרועות, אם מעצם טיבן של פרנסות אלו (כגון זכייה בגורל או שוד דרכים או נישואים לצורך נדוניה), אם מחמת ההנמקה לפסילתן (הנמקה הומוריסטית: פחד מוות הפוסל את העיסוק בקברנות; אנאלפבתיות הפוסלת את העיסוק במלמדות), אם מחמת אלו ואלו יחדיו ("תאמר אהיה מינקת – / אין לי, אויה, דדים").
בצד השעשוע הטהור או הסאטירה על פרנסותיהם המפוקפקות של יהודים ועל אי־כשירותם לחיי מעשה, ניתן אולי לזהות בשיר גם רובד אוטוביוגרפי סמוי, וזאת לאור הדרך המבודחת אך המרירה שבה סיכם ביאליק את תולדות עיסוקיו השונים במכתבו לידידו בן־עמי מסתיו 1906: "זקני ז"ל התקין אותי לרבנות, נעשיתי סוחר, נתגלגלתי במלמד, נהפכתי למורה, שימשתי בקנטורא [משרד], חזרתי להוראה (ודרך אגב כתבתי שירים), הייתי למוכר גחלים, נתמניתי לרדקטור [עורך] (ודרך אגב כתבתי שירים), עכשיו הרי אני, ברוך השם, בעל דפוס ושותף ב'מוריה' – ועתה צא ומצא את ידיך ואת רגליך בכל אלה".
התפקיד הרביעי החבוי של שירי העם הוא הבלעה של מוטיבים ארוטיים, שתעוזתם גדולה במיוחד דווקא משום שהם מושמעים מפי נערות תמות וצנועות. בשיר "יש לי גן" הגן, הבאר והדלי הנוטף פז משמשים סמלים כמעט מפורשים בעלילת פיתוי ארוטית נועזת: "והדלי כלבבי ער/ נוטף פז אל פי הבאר/ נוטף פז ונוטף בדולח/ דודי הולך דודי הולך". ב"בין נהר פרת ונהר חידקל" התעוזה גדולה עוד יותר. לא רק עלילת פיתוי גלויה יש בשיר, אלא כלולות בו השורות הארוטיות החריפות ביותר שכתב ביאליק כמין פיתוח של מוטיבים משיר השירים, משום שתיאור הגן הפורח ופירוט אביזריו אינם אלא תיאורים כמעט גלויים של האנטומיה הנשית האינטימית ביותר: "אמרי לו הגן פורח/ נעול הוא ואין פותח/ רימון פז שם יש בין עליו/ ואין מי שיברך עליו". ואילו עוצמת הגירוי הארוטי של הנערה מוצגת במפורש במלים "ומתחת לבנת בשרי/ נשרף מדי לילה כרי". שיר ארוטי חשוף נוסף הוא "פלוני יש לו", המציג מעין אורגיה, התערבבות גופים צוהלת של הדובר עם שש הבנות של שכנתו עד ללא הפרד, והכול לצהלת אִמן הצופה במחזה. לכאורה הגבר מיטיב ליבו במאכל ומשקה, ולמעשה הוא נמשך אל הקרינה המינית העולה מבנות הבית.
דומה הדבר כאילו תחת המסכה הדקורטיבית של שירי העם ביאליק התיר לעצמו להשתחרר ממסֶכֶת העכבות המיוסרת המאפיינת את שירי האהבה העגומים שלו, ואולי גם לנטוש קמעא את המדיניות האחד־העמית הפוריטנית שהנחתה אותו כעורך, ולקרוא דרור ליסוד היצרִי ה"בשר ודמי", שהיה חלק בלתי נפרד מן המכלול השלם של אישיותו. מן הסתם אין זה מקרה, שבאותו זמן כתב את שרשרת סיפורי הפרבר הז'יטומירי, האפופים תשוקות ארוטיות של גיל ההתבגרות. אלה זוקקו בסיפור "מאחורי הגדר", שסיומו רווי חושניות חריפה המוסטת אל סמלים כמו התפוחים האדומים הבשלים או האילן המושיט ענף בצורת שרביט.
מעין סיכום ומיצוי של רובד זה ושל היבטים נוספים בשירי העם של ביאליק מצוי בשיר "לבנות שפֵיה", שנכתב כעבור עשרים שנה וכמו הועבר מנופי אוקראינה ונשתל במציאות הארץ־ישראלית. שנים רבות ריחפה בחלל האוויר הציפייה שביאליק, המשורר הלאומי האחד והיחיד, מחבר ההמנונים הציוניים ושירי הגעגוע לארץ ישראל כדוגמת "אל הציפור", "ברכת עם" ("תחזקנה") ו"בשדה", ייתן ביטוי למעשה הציוני החלוצי בארץ ישראל. ציפייה זו גאתה כאשר בא המשורר לביקור ראשון בארץ ב־1909. כאן פגש את אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה, מניחי הנדבכים הראשונים שמהם צמחה ברבות הימים מדינת ישראל. אנשים אלה תפסו את עצמם כחיל החלוץ של המהפכה הציונית, והכרת הערך העצמית שלהם שימשה להם פיצוי־מה על עמלם המפרך ותנאי חייהם הקשים. הם חשו כמחוללי ההיסטוריה והיו צמאים להערכתו של העם היהודי בגולה, ובואו של ביאליק לבקרם נתפס בעיניהם כמחווה עמוקת משמעות. כל ימי ביקורו בארץ אפפה אותו ציפייה גלויה: ראֵה את מעשינו, הבט בקשיי חיינו, התרשם מאומץ ליבנו ומהקרבתנו וכתוב עלינו את השירה הנאדרה המבטאת את גדולת מפעלנו. ואולם הפער בין גודל הציפייה לבין הלך הנפש העגמומי של המשורר הוליד אכזבה הדדית בלתי נמנעת.
במאי 1909, ערב הפלגתו של ביאליק בחזרה לאודסה, החליטה אגודת המורים העברים ביפו להיפרד ממנו במסיבה חגיגית, וכשנודע שביאליק יקרא באותו מעמד יצירה חדשה משלו, רבתה ההתרגשות. הכול היו בטוחים כי בעודו משוטט ברחבי הארץ רקם בחשאי את הפואמה הגדולה שהציבור ציפה לה על החיים העבריים החדשים המתהווים בה. שם, סברו מארחיו, יינתן סוף סוף הביטוי הנשגב לגדולתם של החלוצים והבונים. אולם האכזבה הייתה מוחצת. ביאליק קרא לפני שומעיו הנדהמים לא את פואמת התחייה המקֻווה, אלא את סיפורו שטרם נדפס "מאחורי הגדר". אחד מראשי העסקנים, מנחם שיינקין, לא הבליג על אכזבתו, וקם ונזף במשורר במלים קשות: האם לשם כך התכנס הציבור, לשמוע סיפור מעשה בנער יהודי המפתה נערה גויה באחת מעיירות הגולה? ביאליק התמלא זעם. בו במקום קם ודקלם בפני הקהל את שיר התוכחה הישן שלו "אכן חציר העם" המוקיע את הציבור היהודי על קטנות המוחין והאדישות הממארת שגילה כלפי בשורת הקונגרס הציוני הראשון. המסיבה התפזרה בתחושת מועקה, ודיווחים מלאי תרעומת עליה פורסמו בעיתונים.
רק ב־1927, שלוש שנים אחרי בואו להשתקע בארץ ישראל, פנה ביאליק לתאר את נופי הארץ על יסוד מראה עיניים. באותו קיץ בילה חופשה בת שלושה שבועות בפנימייה החקלאית על־שם מאיר שפיה הסמוכה לזכרון יעקב. היה זה כפר נוער שנוסד בתחילת המאה העשרים כמפלט ליתומי הפוגרום בקישינב, ולאחר מכן שימש מקום מקלט לילדים יתומי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. מאה נערות יתומות אכלסו את הכפר באותה העת, וביאליק נקב במספר זה במפורש בשירו. בעקבות המפגש עם המקום ודייריו נולד השיר "לבנות שפיה".
כאן נמצאה לביאליק הזדמנות יחידה לתת ביטוי שירי גלוי להתרשמותו מן הנוף הארץ־ישראלי הממשי, בניגוד לנוף האידיאלי המדומיין שבשיריו המוקדמים. היטב ניכרת האירוניה הרכה והחיבה הסלחנית שבהן הוא סוקר את עליבותם הנוגעת ללב של מראות הכפר העברי, הדלים כל כך לעומת הנופים האוקראיניים הדשנים שצמח בהם.
בִּשְׁפֵיָה יֵשׁ חֹרְשַׁת בְּנֵי־אֹרֶן
וְסֻכָּה לְצֵל וּלְמַרְגֵּעָה.
וּמָה עוֹד בִּשְׁפֵיָה? חֲצִי גֹרֶן,
שְׁלִישׁ אִכָּר מְטַיֵּל בְּמִקְטֹרֶן,
וּמַעְיָן אַט זוֹחֵל בְּאַשְׁבֹּרֶן,
עֵץ יָבֵשׁ עַל רֹאשׁ הָר כְּתֹרֶן,
בַּחוּרִים כִּמְלֹא הַצִּפֹּרֶן,
אַךְ בָּנוֹת בִּשְׁפֵיָה – כְּמֵאָה.
כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְׁפֵיָה – מִי דוֹרְשָׁהּ?
וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּהּ: עֵז חוֹרְשָׁה,
סְרִיס תַּרְנְגוֹל, חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,
אַךְ פֶּלֶא פְלָאֶיהָ –הַחֹרְשָׁה,
וְהַבָּנוֹת בַּחֹרְשָׁה – כְּמֵאָה.
בטיוטות השונות של השיר, שנותרו בעיזבונו של ביאליק, האריך בתיאור העליבות של מראות הכפר. הוא מנה בין השאר בית כנסת חרב, חמור עיוור, פרדה צולעת, פרה לא רעבה ולא שבעה, אתון מעוברת ויגעה, צפרדע קבצנית, וסיכם: "לֹא עָצוּם וָרָב רְכוּש שְׁפֵיָה". אולם הוא גנז את התיאורים האלה, אולי מחשש לפגוע במארחיו. מכל מקום, תיאורי הנוף המחויכים הם רק מבוא לעיקרו של השיר. מרכז הכובד שלו מצוי בהתבשמות מסגולותיהן של תלמידות הכפר, ויותר מכול – מבשלותן הנשית המתפרצת שאינה מוצאת לה מענה (הרי אפילו התרנגול היחיד בשפיה סריס הוא). למעשה, במסווה של מנחת תודה או שיר תהילה למוסד החינוכי חיבר כאן ביאליק שיר ארוטי נועז למדי, ובו מעין "עיר נשים" הרוחשת תשוקות לא מסופקות, וכנגדה עדת גברים בטלנים שאינם משכילים לעוט כציידים על הטרף המזומן להם. מראות הנוף הפגומים הם חלק מן הסביבה החיצונית הדלה, המשמשת משקל נגד לעוצמה הארוטית הקורנת מאותן נערות.
מן הבחינה הזו אפשר לראות את "לבנות שפיה" כמין המשך ארץ־ישראלי לשירי העם של ביאליק שעניינם בבנות ישראל הכמהות לזיווג (כגון "בין נהר פרת ונהר חידקל", "יש לי גן", ו"תרזה יפה") או בגברים חדלי אונים המחמיצים את השעה (כגון "אחת, שתיים" או "יש פושט למרגלית יד"). אולי הזיקה לחומרים המוכרים היא שאפשרה לו לכתוב בפעם היחידה תיאור שירי בלתי־אמצעי של נופי ארץ־ישראל. זו גם דוגמה להתמדת המשקל האשכנזי ביצירתו גם אחרי שעלה לארץ.
הנה כי כן, הרבה ניצוצות שיקע ביאליק בשירי העם שלו. מצד אחד זו תרומתו המובהקת להעשרת השירה העברית במוטיבים יהודיים עממיים, ותרומתו לשירת הזמר העברית. עובדה היא שרוב השירים זכו להלחנות פופולריות, והם כיום החלק הידוע והמוכר ביותר משיריו לצד כמה משירי הילדים. בד בבד, כדרכו של ביאליק, יש בשירים האלה שלל משקעים אישיים: פרודיות עצמיות על חייו ואישיותו ושירתו הרצינית, חשיפה מרומזת של יסודות אוטוביוגרפיים, אמצעי לשחרור אגרסיות שרחשו בו, דחפים של אלימות ושל מיאוס ומיאוס עצמי, ערוץ של התבטאות הומוריסטית משולחת רסן לא פעם עד כדי וולגריות ממש, רבדים ארוטיים מעודנים אבל חשופים למי שקשוב אליהם.
העובדה שביאליק כלל אותם כחטיבה לגיטימית בשירתו הקנונית מעידה עד כמה התייחס אליהם בכובד ראש ורצה שיובאו בכל חשבון כולל של שירתו, אם כלוויית חן לחלקיה הרציניים, אם כמכלול יצירה העומד בפני עצמו ומשובב את נפשם של קוראי השירה העברית לדורותיהם.