מֹאזְנַיִם

שירים / נועה לארה מאיר

(שירה – ביכורים)

השיר הזה

וְהַשֶּׁקֶט – שָׁקֵט
וְהַיָּמִים – חוֹלְפִים
וּבַבְּקָרִים – קָשֶׁה לָקוּם.
אֲנִי – נוֹשֶׁמֶת
וְהָאֲנָשִׁים – חַיִּים. צוֹחֲקִים וּמַמְשִׁיכִים וּמִשְׁתַּנִּים
וְאַתְּ – לֹא.

וְהָרַע – רַע כַּהֹגֶן
וְהַטּוֹב – בִּרְגָעִים. וְהַחֶסֶר –

בְּכָל מָקוֹם. בַּבַּיִת וּבַטֵֶּלֵֶפוֹן ובַּמְּכוֹנִית וּבַשָּׁמַיִם וּבְתוֹכִי.
וְיַלְדוּתִי מְתוּקָה – נוֹזֶלֶת מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי, דְּבִיקָה
כְּמוֹ קַרְטִיב דֻּבְדְּבָן

וְהַקַּיִץ הַזֶּה. וְהַחֹם. וְהַשְּׁאֵלוֹת
כָּל הַזְּמַן הַשְּׁאֵלוֹת תּוֹקְפוֹת אוֹתִי כִּנְחִילֵי דְּבוֹרִים – מָה יִהְיֶה עַכְשָׁו וּמָה אֶעֱשֶׂה מָחָר וּמָתַי כְּבָר אֶמְצָא וּמֵאֵיפֹה הוּא יַגִּיעַ וּמָה עִם תַּו הַחֲנָיָה שֶׁעֲדַיִן לֹא קִבַּלְתִּי וְשִׂיחַת הַטֵֶּלֵֶפוֹן שֶׁאֲנִי דּוֹחָה כְּבָר שָׁבוּעוֹת, וּמָתַי אֶקַּח אֶת מְכוֹנַת הַתְּפִירָה לְתִקּוּן, כְּבָר שְׁנָתַיִם שֶׁהַחוּט בַּסְּלִיל הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ מִסְתַּבֵּךְ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, וּמָה אִם הַדְּבָרִים יִשָּׁאֲרוּ תָּמִיד כָּכָה

וְהַמִּלִּים מְנַחֲמוֹת – לִפְעָמִים.

וְגַם דְּבָרִים קְטַנִּים –
כְּמוֹ הַיּוֹם, הַסִּפּוּק הַזֶּה שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי
כְּשֶׁקִּלַּפְתִּי תַּפּוּחַ אֲדָמָה עַד לַגָּוַָן הֲכִי זָהֹב וְטָהוֹר שֶׁלּוֹ.
וְהָרוּחַ הַקְּרִירָה שֶׁל חָמֵשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם. וְיָפוֹ.
בָּתֵּי קָפֶה, שִׂיחוֹת אֲרֻכּוֹת עִם חֲבֵרוֹת,
הָאֲחָיוֹת שֶׁלִּי,

וְאוּלַי אֲפִלּוּ
הַשִּׁיר הַזֶּה

בוסר

הָיִיתִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב לְמָשָׁל עַל הַלַּיְלָה הַהוּא
בְּחוֹף אַכְזִיב, אֵיךְ כּוֹכָבִים רִצְּדוּ לָנוּ בְּתוֹךְ הָעֵינַיִם
וּנְקִישׁוֹת דַּרְבּוּקָה הֻתְּכוּ פְּרָאִיּוֹת
בִּפְעִימוֹת הַלֵּב, צַבֵּי יָם קְטַנְטַנִּים
חִפְּשׂוּ אֶת דַּרְכָּם חֲזָרָה אֶל הַמַּיִם
וְרַגְלֶיךָ נִפְרְשׂוּ עַל הַחוֹל בְּצִפִּיָּה, וְגוּפִי
הִסְתַּחְרֵר מֵעֲלֵיהֶן, וְכַמָּה
שֶׁצָּחַקְנוּ.

הָיִיתִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב אוּלַי עַל עֵץ הַשֶּׁסֶק בַּגִּנָּה
עַל הַשְּׁסָקִים שֶׁבְּטָעוּת קָטַפְנוּ קְצָת לִפְנֵי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם
לְהִקָּטֵף, וְאֵיךְ אָהַבְתִּי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
בַּחֶדֶר הַמְּאֻבָּק הַהוּא כְּשֶׁנִּגַּנְתָּ לִי שִׁירִים
בִּסְפָרַדִּית עַל הַגִּיטָרָה וְאֶת הַקּוֹל שֶׁלְּךָ
צָרוּד, וְאֶת הָאֶצְבָּעוֹת
שֶׁלְּךָ חַמּוֹת, אֲנִי

הָיִיתִי בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה.
אַתָּה הָיִיתָ הָעוֹלָם.

בַּבֹּקֶר
רָאִיתִי שֶׁצָּב יָם אֶחָד
מֵת לְיָדֵנוּ עַל הַחוֹף.
הַזִּיפִים שֶׁלְּךָ גֵּרְדוּ לִי בְּכָל הַגּוּף
וְנִרְאֵיתָ לִי עָיֵף וּמְבֻגָּר נוֹרָא.
רַק רָצִיתִי לַחֲזֹר הַבַּיְתָה.