מֹאזְנַיִם

"עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (מסכת קידושין מט ב)

על המבנה ה״תיאורטי״ של הספר:

אבל זה לא עובד ככה, מחשבות. הן לא עובדות ככה – הן לא (העמוקות ביותר אולי ממש מתנגדות לזה) – הופכות מייד ל״אמירה״ סגורה, ל״מאמר״. ז׳אנר הספר האקדמי, המאמר האקדמי, עבורי לפחות, סוגר את פתיחות המחשבה. קטע מסוים, הרהור, שאולי היה דווקא חשוב, לא נכנס ל״מהלך״. יש פרוצדורת קידום: חותכים, והוא נשאר על ״רצפת חדר העריכה״.

יש חדר עריכה, אבל איך לחשוב על צורה של מחשבה, על מבנה, על ״ז׳אנר״, שלא כלוא בכל זה?

מה שווירג׳יניה וולף עשתה לסיפור, איך שחררה אותו מהנרטיב הכולא, ההדוק מדי, של הסיפור? זה אותו דבר עם המחשבה. לכן המסה – מלשון ניסוי; אפשר לנסות, מתוך פעולת המחשבה, עם פעולת המחשבה, לנוע איתה, לא לסגור אותה מייד עקב צרכים שפעמים רבות הם חיצוניים. אני לא יכולה לכתוב על רונית אחרת.

זה לא ספר מחקר על רונית מטלון. וגם כן. אבל לא: זה לא ״עליה״. אני לא יכולה לכתוב ״ספר מחקר״ ״עליה״. תמיד שוחחנו. זו שיחה איתה. ואני רוצה מתוך זה לחשוב על הז׳אנר, בכלל, של ספר מחקר, ולחשוב על קריאה, קריאת ספרות – כשיחה. שיחה עם הטקסט, שיחה שיש בה לפעמים התנגדות, חיכוך, אבל באמת: להניח לטקסט המקורי גם לסתור אותנו, ולהבין עד כמה, כשהקריאה היא משכנעת מאוד, היא לא רק חושפת, היא גם מוחקת משהו בטקסט הנקרא.

וגם, אולי, עד כמה קריאה משמעותית, היא תמיד – עבורי לפחות, היא תמיד – מאוד מאוד, הכי הכי, אישית. כשאני קוראת סופרות קריאה משמעותית, אני מקיימת איתן את השיחה האינטימית ביותר שיש, שוזרת, בעדינות, שיחה שמספרת לי משהו, שמחזירה אותי אל החיים שלי, אל האזורים האינטימיים ביותר בחיים שלי, שלפעמים איני יכולה לחלוק עם אלו הסמוכים, גם אם המחשבה הזו היא עליהם, עליי ועליהם. אלו טקסטים שנשזרים בתוך נימי הנימים של הקשרים שלי עם האינטימיים מכול בחיי. דרכם אני מבינה דברים; דרכם אני גם פורמת הבנות שנקרשו. ורונית מטלון היא אולי הדוגמה המובהקת לזה, כי איתה גם הייתה לי שיחה שבעל פה. אבל הרבה פעמים לא הצלחתי לשוחח איתה בעל פה: זה מזכיר לי את מה שנטליה גינצבורג אומרת בשיחות איתה על אלזה מורנטה, הן לא היו ״שוות״. ליד רונית לפעמים נאלמתי, ובאמת לא ממש הצלחתי לדבר לידה. לפעמים דיברתי הרבה – דווקא מתוך החשש הזה להיאלם. הייתה כמובן גם מתיחות. לפעמים השיחה העמוקה ביותר איתה נשזרה בשיחות של היומיום, במיוחד בתקופה מסוימת שבה התגוררנו במרחק רחוב זו מזו. לפעמים שוחחתי איתה את השיחה האינטנסיבית ביותר דווקא ממרחק, דרך הקריאה. השיחה העמוקה, המשמעותית שלי איתה הייתה הרבה פעמים כשאנחנו, פיזית, רחוקות. אבל איזו שיחה משנת חיים. כמו שהיא עצמה כתבה על שבתאי וטולסטוי, השיחה הכי עמוקה היא כשהיא מופנמת בתוך הטקסט, לא רואים את ההשפעה, אבל כמה היא נוכחת, דווקא כי היא כל כך מופנמת.

אני משחזרת משהו (מלנכולי) מהמבנה הראשוני, שנחשב מתוך המון שמחה ונדמה לי שגם אולי יהירות. המחשבה המקורית על המבנה של הספר נבעה מאיזה קיום של בריאות, מאיזו יהירות של בריאות, של חיים, חיים שנמשכים לאינסוף. ככה דמיינתי את זה, שיחה שנמשכת לאינסוף… אבל היא הלכה לי. זה נגדע באיבו. החיים שמיטלטלים ככה, שהם לא מובנים מאליהם… במובן מסוים זה נכון, השיחה נמשכת, היא מופנמת בתוכי.

אולי המסה שלי אחרי לכתה תופיע דווקא אחרי הכתיבה על מציאות והזיה, ולפני המסה המסיימת. במסה המסיימת יהיה משהו שימשיך משם את קו המחשבה, יקראו לו ״גדיעה״.

הפרק המסיים צריך להיות מסה כמו פרק הפתיחה.

פעמים רבות הרגשתי… שאני לא מסוגלת, פלטתי את הספר הזה, את החומרים והכל, מהשולחן אל ארונית צדדית. לא יכולתי. זה קרה כמה וכמה פעמים. ולכן, על הספר הזה יש שכבות של שנים, שנים, מהמסות הראשונות, ה״מאמרים״ הראשונים (בית), אחר כך החלק הראשון על הסטריאוטיפ… אבל גם אחר כך, כשהבנתי שאני צריכה לכתוב עליה (שנים אחרי שחנן [1] אמר לי), זה שוב נגדש בשכבות של כמה שנים.

   כתבתי בתנופה; ואז, פתאום, בגלל איך שזה השפיע על החיים שלי, "שרה שרה", "גלו את פניה" – ספרים קשים, בעודי בונה משפחה, זוגיות – אי אפשר היה ביחד, ובאמת, כמו שמיקי [2] כתב, רונית היא מחבלת, היא טרוריסטית של אהבה, וזה משפיע, כי בכל כך הרבה דברים אני כל כך בהזדהות עמוקה איתה, כמה לא פשוט לבנות חיים עם גבר. כמה לא פשוט, כנגד כל הסיכויים, באיזה אופן. (והספר יהיה מוקדש ליואב [3]).

   כמה לא פשוט לבנות בית עם גבר. המושג של הבית, לא יהיה מובן, כמו שהרגשתי אצלה, כאוטונומיה, כלבד שלה. ״כמו חתול״.
זה היה יכול להיות הגורל שלי. ההזדהות שלי איתה כל כך עמוקה.

   אבל הייתי צריכה גם להיחלץ.

   וגם … עם המחלה. המון זמן עד שהצלחתי להפריד בינינו ועדיין אני מפחדת לכתוב את המילים האלה. השלכתי את הספר ממני. עברה עוד חצי שנה. ההשלכות האלה היו חלק מרמת הקרבה, המוגזמת לפעמים, שאני חשה אל קולה. כמו שצריך להיפרד מאמא כדי להיות: הייתי זקוקה לה, זקוקה לה כל כך, כדי לבנות את הקול שלי, וגם הייתי זקוקה להיפרד ממנה כדי להמשיך.

   גם ההשלכות הן חלק מהשיחה. הן התחושה החזקה ביותר של הקרבה. האי אפשרות לעבוד על הספר הזה, לא רק התנופה של הכתיבה. השתיקות הארוכות מאוד (שנתיים, ועוד) ואז דיבור צפוף. זה הכל חלק מהקרבה הגדולה שקשורה במורכבות הגדולה של לכתוב ספר כזה עליה, מתוך עמדה כל כך כולית של הפנמה.

   ההזדהות איתה כל כך עמוקה, הקרבה כל כך גדולה. הייתי צריכה שמיכל [4] תגיד לי, אבל אתן כל כך שונות.

   הקריאה שלי בה היא עמוקה. היא בתוך נימי נפשי. אי אפשר באמת להפריד, ״לב מלב, טחול מטחול״. ההתנתקות – זה לא עובד ככה. אבל הייתי חייבת להיפרד כדי לחיות.

   (לחשוב על הפרק האחרון כאפילוג. כמשהו, גם אישי, שקושר את כל הפרקים).

מחשבות על פרקים:

בית: על "קול צעדינו".

מבט/סטריאוטיפ: "חתונה במספרה" ו"זה עם הפנים אלינו".

זִקנה: "קול צעדינו" ו"זה עם הפנים אלינו". [5]

נעורים: "הנערות ההולכות בשנתן", "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", "אח קטן": מהו רומן לבני הנעורים? מהם הנעורים, עבור הכתיבה, עבור האפשרות לספרות? החיבור העמוק של הנעורים עם הזקנה, של הילדה והנערה עם הסבתא ב"קול צעדינו", ב"זה עם הפנים אלינו", ב"חתונה במספרה", משני הצדדים של הנשיות: "עולמן הסגור, הטהור, הטוטלי, של ילדות ונשים, שבעצם סגירותו הייתה מקופלת מחאה, הפניית העורף כלפי עולם של גברים, כלפי אדנות ושררה של גברים, "שמקלקלים כל הזמן, איך שהם נוגעים הם מקלקלים," גרסה נונה פורטונה ב"קול צעדינו".

   העולם הזה נוכח בצורה החדה ביותר במחזה, "הנערות ההולכות בשנתן": "המחזור החודשי, שמבשר את ראשית חייה של הנערה בתור אישה, הוא בעצם נקודת שבר נוראה. מכאן מתחילים חיי הנשיות המבולבלים, העצובים והאכזריים. הנערה, שעד לנקודת האל־חזור הזו הייתה כולה פעורה לעולם, ליופיו של העולם, לחוכמה, לחושים הבלתי תלויים, לסקרנות ולמעוף, מתחילה להתכוונן ולאפס את עצמה רק על פי דבר אחד: הגבר. היא מצטמצמת, נסתמת, מתחנחנת, עושה את עצמה יותר טיפשה ממה שהיא או נהיית טיפשה וחסרת מעוף באמת. הגזירה הזו של הטבע שהיא המחזור הפכה לאמצעי הדיכוי של התרבות. אנחנו בוכות על זה. בוכות על תעצומות העושר, הכישרון, החוכמה והחירות הפנימית שהלכו לאיבוד. בוכות." [6]

השפעה: "השפעה בלתי הוגנת" והמסה של רונית על ההשפעה של סופרים על סופרים.

נשיות: "הנערות ההולכות בשנתן, "שרה שרה", "גלו את פניה". הנשיות היא אסון, אי אפשר לספר כאישה. לאסתר, המספרת מ"זה עם הפנים אלינו", נערה על סף בשלותה, אין מודל, אישה שתוכל להיות. לכן היא מביאה את ז'קלין כהנוב פנימה אל הסיפור, הופכת אותה לאחת מבנות המשפחה. מצד אחד, האם, לכודה בעבודות שחורות שאינן מניחות לה להיות אישה; ומצד שני, מאדאם סיקוראל, ללא עבודות כלל, לכודה בבית, כלואה. אסתר, שהדוד סיקוראל לוקח את דרכונה ושם אותו בכספת, לא מניח לה ללכת, היא נערה כלואה בתוך בית ענק המגן עליה אך לוכד את היכולת שלה לצמוח: "אני כלואה כאן, פשוט אסירה, חיי מתבזבזים לנגד עיני, ומי יודע מתי ואיך אחזור הביתה."

האישה האהובה: "את האישה האהובה" ב"קול צעדינו" – הכמיהה של האמא להיות גופה של האישה האהובה; וגם ("היא הייתה יפה") הסרת האפשרות, החסימה של זה ב"גלו את פניה"; גם ב"הנערות ההולכות בשנתן" – "את האישה האהובה, מה עוד את צריכה?"

קריאה: "קרוא וכתוב", "זה עם הפנים אלינו": ההתמודדות עם ז'קלין כהנוב, "קול צעדינו" – הטקסטים של האבא. ההכנסה של טקסטים של אחרים כמו שהם לתוך הטקסט שלה. אם הפרק הראשון עם מרגלית הוא אי־הכנסה בדלת, לא נותנת לקוראים להיכנס, אז הפרק האחרון הוא פליטה שלנו, של הקוראים, החוצה: החוצה מן הדלת, החוצה מן הפואטיקה שלה, "צאו מפה החוצה, די" (כמו מרגי, מרגלית, שנשארת בפנים חתומה, פולטת אותנו כמו לוביץ׳), זריקה שלנו החוצה, עם הגרביים וכל הבגדים, מהבית. כל זה קשור לשפת הקלישאה וכו׳. [7]

רעש והזיה: "שרה שרה". [8]

צורה: רוצה לומר משהו גם דרך האופן שבו הספר הזה בנוי, על היחס העמוק בין קריאה לכתיבה. הטקסטים שלה יופיעו כפי שהם בתוך הספר: סיפורים שלמים, פרקים שלמים מצוטטים, אולי גם של ז'קלין כהנוב. השיחה המתמשכת שלי איתה משורגת בין הפרקים והטקסטים השונים. צריכה לחשוב, מתוך הספר של פנינה מוצאפי האלר, מה אני רוצה לעשות כאן מבחינה צורנית.

* * *

מהי תכונת השיחה ביחס לדיבור, ומה המשמעות שדווקא תשעה קבין מן השיחה ולא מן הדיבור ניתנו לנשים?

   מבאר הרמב"ם (אבות א ז) שההבדל היסודי בין שיחה לדיבור הוא, שהדיבור הוא מן הסוג שיש בו תוכן, מהות, משמעות ותועלת, אך השיחה לעומתו היא דיבור שאין בו משמעות ואין בו תועלת, היא ממש כ"שיח" (כך מבאר המהר"ל) שגדל ללא כיוון וללא מטרה.

   מפוסט של רן גולדן: "ההתענגות הפאלית היא ההתענגות של הדיבור." לאקאן

   דברים לראות ולקרוא בשביל בריינסטורמינג: "השיחה האינסופית", מוריס בלאנשו; "השיחה" ־סרט, קופולה (?)

[1] פרופ' חנן חבר. היה המנחה של נעמה בדוקטורט על יהושע קנז.

[2] פרופ' מיכאל גלוזמן.

[3] יואב גרוס, בן זוגה של נעמה.

[4] מיכל בן־נפתלי.

[5] גרסה לפרק זה התפרסמה בספר "זאת עם הפנים אלינו: על יצירתה של רונית מטלון" תחת הכותרת "הסתתרות, פזילה, לכידת האפשרות: התמודדותה הפואטית של רונית מטלון עם הסטריאוטיפ המזרחי"

[6] גרסה לפרק הזה התפרסמה בכתב העת אות תחת הכותרת "אל עולמנו הראשון: קריאה ב'קול צעדינו' לרונית מטלון וב'ארבעה קוורטטים' לת"ס אליוט"

[7] גרסה לפרק הזה התפרסמה בכתב העת גרנטה תחת הכותרת: "הרהורים על ז'קלין כהנוב: רונית מטלון ונעמה צאל, שיחה"

[8] גרסה לפרק הזה התפרסמה בכתב העת אודות תחת הכותרת "'מותק את לא רואה בעיניים': הריאליזם של רונית מטלון"