דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
קונרד ומקס / טיוטה מאת איתמר אורלב
"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.
גופת ג'ירפה שוכבת על צידה, המעיים שלה שפוכים על האדמה, צווארה נח אל הארץ לכל אורכו, סנטרה מתוח לפנים, על פניה הבעה אנושית שלווה שכמו משלימה עם גורלה ולא נותנת מנוח. לא רחוק משם, מעבר לשביל שאבניו התרוממו ונזרקו בערבוביה לכל הכיוונים, מושלכת בתעלה גופה מעוותת, עטורת קרניים גדולות של אייל הצפון. לידה ראש וקרניים של אייל נוסף, הלסת מרוסקת, מהגוף נשארו רק קרעי איברים פנימיים ובשר, ומאחוריהם, בפינה, רועדות כמה איילות וכמה עופרים מבוהלים הנדחקים אלה באלה. ערפילים של עשן שריפה, חומרי נפץ ודלק שרוף מרחפים כמו אדים רעילים מעל גדרות וסורגי כלובים קרועים, מדשאות ושבילים מבוקעים, חומות ממוטטות, מבנים הרוסים, בוערים, גדמי עצים שנפוצו לכל עבר בהפצצות שפגעו פגיעה ישירה גם בבית הקופים שבו נטבחו גורילות, שימפנזים, קופי בבון ואורנגאוטן, רוטשו ונפוצו לכל עבר, הפכו לציצות פרווה, חתיכות בשר, חלקי גופות, שלוליות דם קרוש, ביניהם מתרוצצים קופים מבועתים, מרימים כף יד, אוזן, ראש, רגל, זורקים אותם הצידה וממשיכים הלאה בהתרוצצות טרופה ובצווחות המהדהדות למרחק, קורעות את דממת המוות המכסה את גדמי עמודיו המנופצים של בית הפילים שתקרתו קרסה, ושם, תחת ערמות של לבנים ועפר, קורות פלדה מעוקמות, שברי לוחות בטון, זרוקות גופות נפוחות ופעורות בטן של פילים אסייתים שמתוכם שפוכים מעיים עצומים, מסריחים, החדק מונח בהמשך לפניהם עצומי העיניים שכמו קטנו, הצטמצמו, ונראים עתה כפני גורי פילים טבוחים בצל גופי ענק הקבורים תחת גיבוב אדיר של חורבן שמתוכו ניתן לזהות תנועת חדק קלה של פילה אחת שנשארה בחיים, כלואה בתוך מבנה שפתחו נחסם.
בשעות הבוקר, לאחר שהשמש הסתווית של סוף נובמבר זרחה בעצלתיים, הגיחו, כמו עכברושים, תושבי העיר מהמרתפים. חבורה של ילדים התאספה על המדרכה והם תזזיתיים, חסרי מנוחה. נאסר עליהם לצאת החוצה במשך כל הלילה לאחר שבערב הקודם רעדו יסודות העיר כאילו התנפלה עליה רעידת אדמה. זמזום מנועי מטוסים שמילא את שמי הערב והתערבל עם יללות אזעקה וצרורות ירי של תותחי הנ"מ, הפך ברגע אחד לרעם הפגזות מתגלגל, מחריש אוזניים, ששטף את חלקה המערבי של העיר, ונדמה היה שבתוך רגע כוח הרס מפלצתי, בלתי נתפס בעצמתו ינפץ לרסיסים את ברלין כולה. כעבור חצי שעה חזר השקט. הגברים וחלק מהנשים יצאו החוצה, אבל הילדים נשארו כלואים בפנים.
בבוקר הם יצאו עם אוזניים מצפצפות ונחיריים מאובקים אל הרחוב שלהם שעדיין לא נפגע. בתוך זמן קצר הגיעו אליהם השמועות, וחבורת הילדים החלה לרוץ במורד הרחוב, נכנסו אל הרחובות שהוחרבו בהפגזות הלילה, אבל הם כבר ראו כאלה, בניינים הרוסים לא עשו עליהם רושם, לכן המשיכו לרוץ קדימה, בצל שלדי בתים מפויחים, בין תלולית של הריסות, מכוניות שרופות, כבישים מנותצים, מבנים בוערים, גופות מכוסות בעיתונים השוכבות בצד הדרך, כוחות חילוץ ופינוי המתרוצצים כמו נמלים עמלניות עם דליים ומריצות, עטים ומעדרים, מנופים וכבאיות אש, ומסביב המוני עוברים ושבים הצועדים במרץ לכאן ולשם, כאילו מבקשים לחזור תכף ומייד לסדר הדברים המוכר, אבל האוויר כבד, קשה לנשימה.
הילדים המשיכו הלאה, דילגו מרחוב לרחוב, עד שנכנסו אל פארק הטירגארטן רחב הידיים שלקראת סוף נובמבר עמדו מרבית שלדי עציו עירומים מעלים. הם עקפו את מכתשי הפצצות הטריים שנפערו במדשאות ובשבילים, את עצי האלון והערמונים שנופצו בהפצצות, חלקם עוד בוערים, עד שהגיעו אל גן החיות שבגדר המקיפה אותו נפערו פרצות, רק אז האטו ונכנסו מהוססים פנימה.
ראשונות ראו זברות מתות ומזרקה מנותצת. אחר כך גופות של כלבי ים ואריות ים צפות בבריכת מים. על הסלעים, בצד, עמדו הניצולים. מכלוב ההיפופוטמים שעדיין בער, חילצו מכבי האש ועובדי הגן גור היפו מובהל, ובהמשך, בבית הטורפים, שכבו לביאות גוססות שרשפו בכעס לכל עבר אבל לא יכלו לעמוד על הרגליים, ומאחוריהן התכרבלו מכווצים שלושה אריות מבוהלים. ואז הג'ירפות, איילי הצפון, הקופים, הפילים. הם חלפו על פני קרנף פצוע־שקרע גדול פעור בכתפו, עיניו כמו דומעות בעוד הוא מניח את סנטרו על גופתו של קרנף אחר, ועברו את כלובי הציפורים שנמלאו נוצות ססגוניות של תוכים וציפורים טרופיות שנפוצו לכל עבר לצד גופות מפורקות של עופות. רק אז השגיחו בהם עובדי גן החיות וגירשו אותם משם בצעקות.
הם רצו החוצה, אל הרחוב הראשי המופגז ומשם ישר וימינה, אל מבנה תחנת הרכבת של הגנים הזואולוגיים שנפגע מפגיעה ישירה. מכבי האש עוד השפריצו מים מתוך זרנוקים לתוך העשן הסמיך המיתמר מתוכו. הילדים עקפו כמה שלדי אוטובוסים שרופים, עלו על הכביש, מכונית עצרה לפניהם בחריקת בלמים רגע לפני שפגעה בהם, והילדים קפאו על מקומם. זו הייתה מכונית שרד מפוארת, עם גג פתוח, וישבו בה ארבעה קצינים נאצים בכירים – אפשר היה לראות זאת מייד לפי האותות, המדים המגוהצים, הדרגות, הבעת הפנים, וזה שישב לצד הנהג, במדים בהירים, היה לא אחר מהרמן גרינג. הוא סימן להם בתנועת יד לגשת אליו. בינתיים התקבצו סביב המכונית המון של סקרנים שבירכו את רייכסמרשל גרינג במועלי־יד נרגשים. חבורת הילדים התייצבה בסמוך לדלתו, המרפק שלו שעון בגסות על החלון הפתוח. הוא סקר אותם במבט הקרח שלו ועצר בעיניה, צבען כחול עמוק, כמעט סגול, וכעבור רגע נמתח חיוך מבחיל על שפתיו.
"מה שמך ילדה?" שאל.
"גבריאלה, אדוני," ענתה.
עתה עמדה לא רחוק מאיפה שעמדה אז ולא הייתה בטוחה שכל זה קרה. היא הביטה מבעד לסורגי השער המוביל לתוך גן החיות שם נערם שלג שלא פונה עדיין משביליו. אך מאחורי חלון קופת הכרטיסים כבר ישבה אישה עטופה במעיל, וסמוך לכניסה עמד שומר במדי הגן, ולראשו כובע פרווה גדול. קונרד ומקס עמדו מעט מאחוריה. בפניהם המגולחים והרעננים ובשערם החפוף והמסורק אל הצד נראו כמו שני נערי מקהלה.
קונרד התרחק ממקס, נעמד לצד גבריאלה והסתכל גם הוא פנימה בין הסורגים.
"אף פעם לא היינו בגן חיות," אמר לה.
"באמת?" התפלאה.
"כן, לא היה באזור שלנו." מקס נעמד לצידם. "אתה זוכר את ההוא, הגבוה הרזה, זה שהתאבד? לא זוכר איך קראו לו עכשיו, עם עיניים גדולות כאלה ואף קצת עקום, בלונדיני עם עיניים חומות."
"גוסטב," אמר מקס.
"כן, גוסטב."
"מה איתו?" שאלה.
"גוסטב המסכן," אמר מקס, "היו לו פצעי קור עמוקים על הרגליים ועל הפנים. כל פעם שהפשירו הם הרקיבו עוד קצת והסריחו כמו גוויה."
"לא בגלל זה נזכרתי בו," קטע אותו קונרד, "אבא שלו היה מנהל של גן חיות והוא גדל שם, בתוך הגן. פעם סיפר לי. ליטף גורי טיגריסים למשל, או גורילות, הייתה להם וילה באמצע, וגן החיות היה החצר שלו. לא משנה. חשבתי אז שהיה לו מזל, זה הכול, לגדול ככה בתוך גן חיות, אפילו שאף פעם לא ביקרתי בגן חיות."
"שניכנס?" שאלה.
"באמת?" התפלא קונרד.
"כן, למה לא?"
"מה אתה אומר מקס?" שאל.
"לפני רגע רצית ללכת הביתה."
"בסדר, אבל אולי בכל זאת ניכנס."
"ממתי אתה רוצה להיכנס למקום שהוא לא החדר המעופש שלך? שככה יהיה לי טוב, פתאום קונרד החליט לתייר בעיר שעד לפני רגע סירב אפילו לירוק עליה… חנפן."
"תשתוק, אידיוט," קטע אותו קונרד, "אני לא מבין מה הבעיה. אבל בסדר. לא משנה."
"מה פתאום?" קראה גבריאלה, "אם הוא רוצה להיכנס, נכנס, גם אני רוצה. מה הבעיה?"
"אני לא אוהב להיכנס למקומות שאני לא מכיר, זה הכול," אמר מקס.
"אז תחכה לנו כאן," הודיעה, "בוא, קונרד."
הם ניגשו אל הקופה. מקס נגרר אחריהם.
"הפעם זה עלינו," הודיע קונרד באבירות ושלף ארנק עור מרוט מכיס מכנסיו, שלח מבט במקס, "אתה בא?"
"כן, כן, אני בא."
"שלושה כרטיסים בבקשה," אמר לקופאית המופתעת ואילו מקס מיהר להיעמד מצידה השני של גבריאלה. השומר בכניסה קרע את לשונית הקבלה מכרטיסי הכניסה והשלושה נכנסו פנימה.