דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
עיר האוהבים האסורים / שירה כרמי
סיפור ידוע רודף את החנות הוותיקה, ג'סטין וסוזן, שניצבת בראש המדרגות האדומות בארונדייל שופינג סנטר בהָארָארֶה, בירת זימבבואה: ג'סטין מקמילן, בעלה של סוזן, נטרף בצהרי שני אחד על ידי אריה ליד אגם קאריבה, בשעה שתינה אהבים עם פילגשו.
הבשורה על הבגידה והמוות של ג'סטין הסתערה על סוזן כמו עדר של באפאלו. היא עמדה על רצפת הלינולאום הכחולה בכניסה לחנות ובהתה בשוטרים, בשפתיהם העבות הנעות כאומרות דבר בעל משקל, אך כל שאוזניה שמעו היה רק את שאון העדר הדוהר. כל מה שידעה, או חשבה שידעה, על עצמה, על בעלה – נרמס תחת רגליו. אחת־עשרה שנים מלאו בעת ההיא לנישואיה לג'סטין, שגם אם לא הולידו צאצאים הולידו חנות, שנעשתה לשם דבר. הצלב הענק, העשוי עץ זית, שתלה מעל מיטתם הזוגית, נראה היה לעיניה תמיד כמו סימן חיבור גדול: ג'סטין פלוס סוזן שווה אהבה.
מיסיז מקמילן, פנו אליה שוב השוטרים בחולצות האפורות של משטרת זימבבואה, ובדיבור הקצבי של בני שבט שוֹנׇה סיפרו לה מה אירע: תחילה ראו אריה מסתובב על מגרש הגולף ועניבת פסים תלויה על אוזנו. אחר כך ראו חליפה גברית ותחתוני תחרה ליד האגם, ולבסוף ראו אישה נמלטת בריצה מהבּוּש, עירומה ושרוטה כאילו רבה עם חתול. היא ניצלה, תודה לאל, אבל האדון נטרף.
סוזן חתמה על הטפסים שהוגשו לה ולא אמרה מילה. ושילמה לשוטרים מאתיים דולר אמריקאי ולא שאלה על מה. ועל אף שהשעה הייתה רק אחת ועשרים סגרה את הקופה ואת החלונות, ויצאה מהחנות. ירדה בגרם המדרגות האדום, חצתה את חניון הרכבים שלמרגלותיו ואת רחוב קוּאוֹרן ופנתה לפְלֶטשֶר, רחוב מגוריה, שבעת ההיא, עיצומו של ספטמבר, כבר היה מכוסה מקצה עד קצה בפרחי הג'קרנדה הסגולים, המטופשים, שמולידים מאנשים מסוימים מעשיות. נכנסה לביתה, הורתה למרי לארוז לה בגדים וכלי רחצה, והעמיסה אותם על הטנדר. ומבלי לשלוח מבט לאחור הפנתה גבה לבית האנגלי עם הגג המשופע, שנבנה עוד בימים שבהם זימבבואה נקראה רודזיה, וערכי משפחה היו ערכי משפחה.
לפנות ערב הגיעה למוּטָארֶה. אימה, רוזמרי, שכבר חצתה את השמונים, ראתה את בתה גוררת מזוודתה, חולפת על פניה ונטמנת בחדר ילדותה. שם, נסתרת מכל עין, נשכבה סוזן באותה מיטה שבה חלמה חמישים שנה קודם לכן על הנסיך שאיתו תתחתן יום אחד, ולמעט לרחצה ולעשיית צרכיה – לא קמה ממנה שנה שלמה.
רק ביום השנה הראשון למותו של ג'סטין זחלה החוצה מבין הסדינים. כתינוקת היוצאת מרחם אימה כך יצאה מהם, קשרה אותם זה בזה והשליכה אותם בפינת החצר כשליה שסיימה את תפקידה. ואחר כך העלתה אותם באש. היא לא חייכה, אבל גל חיוניות עלה מתוכה והגביה עצמו בכל דקה ודקה כשמיהרה שוב לטנדר, כאילו היא נושאת באמתחתה בשורה גדולה, כאילו היא ממהרת ליעדה לפני שהגל יתנפץ.
ומקץ שש שעות נסיעה עמדה שוב בכניסה להארארה. רחובות העיר התכסו גם עתה בפרחי הג'קרנדה, כמו ביום ההוא בשנה הקודמת, וגם רחוב פלטשר שלה התעטף בסגול. אך במקום לפנות לכיוון ביתה פנתה למגרש החניה של מרכז הקניות, שבפינתו הרחוקה ניצבה החנות.
חנתה, וטיפסה בגרם המדרגות האדום, ופתחה את הדלת. פעמון הכניסה הכריז על בואה. הלילה כבר ירד, הגנרטור המספק חשמל לחנות נשנק כשלחצה על מתג ההפעלה, והיא סרקה את החדר האפל לאור פנס. הבגדים, התיקים, הנעליים, החליפות, התכשיטים, הכובעים – כולם המתינו לה בדיוק במקום שבו נטשה אותם ברגע אחד שנה אחת קודם לכן, ורק פגרי עכברושים, שלא היו שם קודם, הצטברו על רצפת הלינולאום הכחולה והעלו צחנה. פתחה את החלונות וטאטאה את הגוויות האפורות אל הדלת, ונטלה את מחבט הגולף של ג'סטין והחלה חובטת בהם אחד אחד מראש המדרגות לעבר מרכז הקניות החשוך.
ולמחרת בבוקר, התעוררו תושבי העיר הארארה למציאות חדשה.
*
תחילה ראו פגרי עכברושים מפוזרים ברחבי מרכז הקניות כאילו הומטרו מהשמיים בלילה. לקראת הצהריים הבחינו בטנדר הלבן של האלמנה מוביל גנרטור חדש לחנות, רמקולים ומערכת הגברה, ואחר כך מוביל אליה חומרי בניין. ועשרים או שלושים פועלים אפריקאים בסרבלים כחולים סוחבים לבנים ושקי מלט במדרגות. וגם שמעו קידוחים והמולת בנייה. אולם ככל שניגשו למקום בעדינות והתעניינו בנעשה – כך הורחקו מייד. פועלים נכנסו לתוך החנות ויצאו מהחנות, וערמו לבנים ומלט על גגהּ, והאלמנה עצמה לא נראתה באזור. היא לא נצפתה לא ביום ולא בלילה, ולמעשה, רק ביום השלישי לחזרתה שמעו פתאום את קולה.
מהשמיים, שמעו אותו. מהשמיים שמעל השכונות הוותיקות מאונט פלזנט, אלכסנדרה פארק, ארונדייל ואבונדייל, ויש שנשבעים שאפילו עד בורודייל הוא הגיע. דקות ארוכות ניסו הכול להבין מאיפה מגיע הקול המוכר, עד שנפוצה השמועה: סוזן עומדת בצריח שבנתה ונואמת למיקרופון. שמעו אותה אומרת שאירע לנו אסון, לא רק לה, לכולנו, ושמעתה ועד מותה יהיה באחריותה לדאוג שאסון כזה לא יישנה. שהיא תתפוס על חם במו ידיה את כל הסוטים והפותים והשקרנים והפחדנים לפני שהאריה יטרוף את כל העיר, ותגלה לכל העולם – ואשתו – מי עשה מה ועם מי. ומאחר שידעה מראש איזו מעשייה ינסו למכור לה, הצהירה גם שהיא חוסכת כסף למשימה שהייתה צריכה להתבצע מזמן: הזמנת חוקר צמחים מדרום אפריקה, שיחקור את העצים ויוכיח לכולם שלא הפרחים אשמים במעשיהם, אלא הם עצמם!
במילה פרחים התכוונה כמובן לפרחי הג'קרנדה, שמדי ספטמבר עטפו את העיר במשי סגול. הם היו פרחים יפים, ללא ספק, אולם כולם חוץ ממנה האמינו שכוחם אינו ביופיים, כי אם באבקניהם. אבקנים שטניים, מכושפים, רעלנים שנכנסים מהאף לתוך הלב ומכריחים אותו להתאהב במי שאסור לו. התושבים נהגו ללחוש כשדיברו על הפרחים האלה, כאילו עצם אזכורם מעמידם בסכנה. אולם בפועל, ברחוב, לא ניכר שמישהו מהם נקט אמצעי זהירות. נהפוך הוא. בשיא העונה אפשר היה לראותם מתהלכים דווקא בשלוליות הסגולות, מתבוססים בהן ממש, מרימים ראשיהם לצמרות המלבלבות ופוערים נחיריהם לשאוף אבקנים כמי שמחפשים צרה.
בתוך דקות ספורות מסיום נאומה של סוזן מקמילן, התאסף למרגלות החנות קהל רב. לקוחות, שכנים, חברים, עוברי אורח. ראו אותה עומדת בצריח ובקושי זיהו; שְׂערה השחור, שהיה עכשיו כתום, הזדקר בשתי פקעות משני צידי ראשה, כאוזני לביאה. היא שמנה מאוד, ולבשה מין בגד נזירים בצבע חום, וכל הבוהים בה פסעו לאחור כשלרגע אחד נדמה היה שבכוונתה לזנק עליהם.
אולם היא, סוזן, ראתה את ההמון – וחייכה. ולמרות שלא תכננה להתחיל את ההצגה כבר עכשיו, קירבה את פיה למיקרופון והכריזה: ליליאן פוסטר ופּרֶייר מוטומבה!
רחש עבר בקהל. ראשים הסתובבו בחיפוש אחר התופרת האהובה, ליליאן פוסטר, ואחר נגן החצוצרה המחונן, פרייר מוטומבה, אך לא זה ולא זו נראו באזור.
סוזן הפנתה גבה אל הרחשים והתכופפה אל טייפ דאבל־קאסט, שניצב על שולחן מאחוריה. ברמקולים שנתלו סביב הצריח, החל להתנגן שיר. כלומר, ה־שיר, בה"א הידיעה, השיר שג'סטין הקדיש לסוזן תריסר שנים קודם לכן במסיבת חתונתם. אך בניגוד לאותו יום חגיגי, שבו בוב דילן ליטף את ליבה, סוזן מצאה את עצמה עכשיו נרגמת במילותיו כבאבנים: Just remember darling, all the while, you belong to me. כן, כל מילה חבטה בה, ואף על פי כן – הזדקפה. בלעה את עלבונה לבטנה, וחזרה לקהל: כן! למי שלא יודע, הֶי? ליליאן פוסטר ופרייר מוטומבה מלקקים אחד לשני ת'תחת כל יום רביעי במתפרה!
ברגע ההוא החלה מנוסה המונית. חמישים או שישים – אולי אפילו שבעים – הסקרנים שהתאספו נמלטו על נפשותיהם, פן יוכרז שמם שלהם או שם אחר שיעמידם במבוכה. סוזן ראתה את החניון של ארונדייל מתרוקן בבת אחת, כאילו חזרו ימי רודזיה הקשים ונפלו מהשמיים פצצות.
ובמלחמה כמו במלחמה. לקחה לעצמה שבוע במחתרת ואספה מידע על בוגדים נוספים. וכשהייתה משוכנעת בטיב המודיעין הכריזה במיקרופון את שמותיהם. וכך עשתה בשבוע שלאחריו, ובשבוע שלאחריו, בטקס רב רושם שחזר על עצמו. תחילה השיר התנגן בשמיים, ואז הוכרזו השמות. ובין לבין, במהלך השבוע, לא היו רואים או שומעים את סוזן מקמילן בכלל.
שיערו שהיא מסתובבת בתחפושת, חופרת מחילות תחת הבתים, שבחצות הלילה היא הופכת לפשפש ומתחבאת בין הסדינים שלהם. למרבה האירוניה, לו רק רצו יכלו לפגוש בה בנקל; סוזן עצמה המשיכה לעבוד בחנותה מדי יום, משמונה עד חמש, אלא שלא נמצא אדם שפוי שיבקר בה. כל מי שערכו קניותיהם בארונדייל הקפידו לחנות מצידו האחר של המרכז המסחרי, ובלבד שלא יהיו חשופים לצריח שלה. בין אם חטאו ובין אם לא – הכול קיוו עכשיו לחלוף תחת הרדאר.
וכך עד מהרה, נעשה המצב בלתי נסבל. העיר שהתהדרה בנימוסים והליכות, בציוצי ציפורים, החלה לרתוח. לרחובות השקטים, המוצלים בעצים מדושני העלווה, נפלטו מדי יום אנשים עירומים וסתורי שיער שנתפסו על חם בשעת מעשה. ריבים – הו, כמה ריבים נשמעו בהארארה! – נעשו לצורת התקשורת הנפוצה. קולות הורמו, מערכות תה נופצו על קירות, תחתונים הושלכו לבארות מים, תרנגולות צווחו באימה. עור הפנים החלק, השוקולדי, של בני שבט שוֹנָה, התקמט מרוב דאגה, ועור הפנים הוורוד, השקוף, של האנגלים האפריקנים, נקרע מהבעות התדהמה.
התארגנו משלחות. לדבר על ליבה. המשלחות הורכבו מחפים מפשע או מאלה שאין להם מה להפסיד, שכן כל השאר שקשקו מהמפגש. הם היו מטפסים במדרגות האדומות מייד לאחר כל הכרזה, ברכיהם רוטטות ועיניהם מתחננות לחסד. הם הציעו להפוך את הצריח שלה למגדל שנאה שבראשו ייתלה דיוקנו של ג'סטין וכולם יירקו עליו. לעשות מג'סטין מחראה לעורבים. הם היו מוכנים לעשות הכול ובלבד שתפסיק לרדוף אחריהם. אמרו לסוזן, את אישה נדירה, מלאכית של ממש, תודה על הכול, הבנו. אך בכל פעם שהבליח לרגע החום הישן והמוכר במבטה – משהו מייד התלקח בה, ועיניה שוב ירקו אש.
השבועות הצטרפו לחודשים, וסוזן המשיכה לפעול ברוב מרץ. המשלחות עלו וירדו במדרגות ללא הועיל, והשיר התנגן, והתנגן. גשמי הקיץ, שפגשו בנובמבר הארארה רותחת יותר מאי פעם, נטשו כבר בפברואר, ובמקום גל הקור של יולי–אוגוסט בקושי נשב בעיר רוח קל. בספטמבר, מלאה שנה לפעילותה של האלמנה הנבגדת. עצי הג'קרנדה שוב לבלבו, אך למרות מאבקה, ולמרות שהספיקה לחשוף בינתיים 542 בוגדים – חזרו הניאופים ולבלבו יחד איתם. משלחת חדשה ניצבה על מפתנה. השליחים נתנו לה בונבוניירות בקופסה והציעו לתקוף את הבעיה מן השורש: לעקור את העצים עם הפרחים המסוכנים ולזרוק אותם מעבר לגבול. שמעה אותם ושאגה: תפסיקו לספר לי סיפורים! ורצה במורד המדרגות, ואספה מהקרקע חופן פרחים ותחבה אותם לפיה, ולעסה, ובלעה. ורצה שוב למעלה, וקירבה לאזניהם את שפתיה הנוטפות מיץ צהוב־סגול וקראה: הנה, רואים? אני אוכלת ובולעת ולא נדבקת בשום אהבה!
*
מר דינְגָאני מָבָּאסוֹ, חוקר הצמחים מאוניברסיטת יוהנסבורג, נחת בהארארה שבועיים אחרי שהמשלחת ההיא סולקה מהחנות. סוזן קיבלה את פניו בשדה התעופה. הוא גרר מזוודה בידו הארוכה, שטבעת נישואין נצנצה כשמש מבין אצבעותיה, וחליפתו התכולה נופלת מכתפיו כמפלי ויקטוריה היפים שבגבול. הוא נעמד מול השלט – מר דינגאני מבאסו – שהחזיקה גבוה מעל ראשה, ולחיי הקקאו שלו נמסו אל שיני הנוגאט כשחייך. סילון של מילים שאסור לאמרן עלה מבטנה ולחץ על שפתיה. נאבקה לחסמו אך זה לחץ ולחץ, ושש מילים התפרצו: מר מבאסו! אתה כל כך יפה!
שמעה את המילים האסורות נפלטות וכיסתה בידה על פיה. אני יודע שאני יפה, החוקר ענה, גם התסרוקת שלך יפה, את נראית כמו לביאה.
סוזן מקמילן לא ידעה אם זו מחמאה או לא. לחייה בערו. היא שמה פעמיה לכיוון הטנדר, שמעה שהאורח נגרר בעקבותיה אך לא העזה להפנות אליו מבט. פתחה את דלתה והתיישבה לפני ההגה, מבלי לפתוח בפניו את דלתו. משהתיישב, לחצה על דוושת הגז ברגלה הקצרה, השמנה, שוורידים צפופים כקורי עכבישים טיפסו מעליה בכיוון מפשעתה, והחלה נוסעת במהירות. וכל הדרך התלבטה; היא יכולה לעצור באורחן שבו הזמינה לו חדר בהמשך רחוב קואורן, אך יכולה גם לשנות את תוכניתה – או נכון יותר, להתאים אותה לאדם שטס בכזאת חליפה – ולארח אותו ביחידת האירוח בביתה שלה, שלא ייעלב שהושלך אצל זרים.
נסעה בדרך אֶיירפּוֹרט וחשבה: מה פתאום שייעלב, אורחים ישנים באורחנים. נסעה בשדרות דיאֶפֶּה וחשבה: כן, אבל לא אורחים כאלה. נסעה בדרך צ'ירֶמבָּה וחשבה: אסור שהוא יהיה בבית שלי. נסעה בדרך מְנָאנְגאגוּוה וחשבה: רגע, למה אסור. נסעה ברחוב צ'רצ'יל וחשבה: הוא יפה מדי בשביל לגור אצלי. נסעה ברחוב צֶ'ייס וחשבה: על מה המהומה, אז הוא יפה, אז מה. נסעה ברחוב פְלֶטשֶר וחשבה: אני חושבת וחושבת ולא שמה לב שהנה אנחנו כבר בפלטשר, ועוד רגע הגענו הביתה.
מאחר שהייתה קרובה לביתה יותר מאשר לכל אורחן שהוא, פתחה את השער וחנתה בחצר. אתה חוקר שָקט, לא דיברת כל הדרך, אמרה.
הגענו ללודג'?
כן. ללודג'. מרי תראה לך את הדרך.
השעה הייתה שעת ערב כשהגיעו, מרי הגישה לאורח דייסה על שולחן האוכל בוורנדה שלו, והוא אכל אותה בשקט ולא התלונן. ובלילה, סוזן התקשתה להירדם. ממיטתה ראתה את הגג המשופע של יחידת האירוח, שכוסה עכשיו בפרחי העצים, והוטרדה במחשבות. מה אם החוקר צריך משהו? מה אם יש בעיה עם הגיזֶר של המים? או עם המאוורר? בלודג' יש תמיד מישהו בקבלה, ופה אין.
היא קמה ממיטתה ונעמדה מול החלון. אלומת אור בקעה מפינת העבודה של יחידת האירוח. החוקר ודאי ער. חסר אונים. ברודזיה היו מעירים בשביל דבר כזה את מרי, אבל היום זה לא רודזיה. ואולי מרי בכלל ערה?
בכתונת הלילה הלבנה שלה, בשְׂערה הכתום הארוך, הפזור, יצאה סוזן לחצר. היא החלה חוצה את הדשא לכיוון מגוריה של מרי, פנס בידה, ורגליה יחפות כאילו לא נולדה באפריקה ולא שמעה על נחשים. כשנזכרה בהם, זינקה לתוך המרפסת המקורה של יחידת האירוח. בשקט גמור זינקה לשם, שלא למשוך תשומת לב, וחישבה את המסלול למגוריה של מרי. שקלה מה עדיף: להמשיך ללכת בזהירות על הדשא ולחשוב עשר פעמים לפני כל צעד, או ללכת בסמוך לחומת הבטון ולטפס עליה במקרה של נחש. האפשרות השלישית, של פשוט לדפוק בעצמה על דלתו של מר מבאסו, ולחסוך את כל הטירוף הזה – למרבה האבסורד, לא עלתה בדעתה.
ולכן, כשברגע האחרון סופסוף עלתה, חשה סוזן הקלה של מי שניצלה ממוות.
דפקה על הדלת. בדיעבד חזק מדי, שכן למרות האור בפינת העבודה נוכחה שהאורח ישן בשלווה עד שהתעורר מהדפיקות. ושגם לא חסר לו דבר, להפך; הוא ציין את האווירה הביתית של הלודג' ואת המיטה הנוחה, הכי נוחה שישן בה מימיו, ואיזה מזל שנזדמן לו ללון בה. איפה את גרה? שאל.
פה. בלודג'.
את גרה פה בלודג' ולא ישנה במיטה הנוחה?
באתי לסדר לך את המאוורר.
דינגאני מבאסו הזמין את סוזן פנימה. ולא שלא הבחינה במערומיו – הוא היה עירום מכף רגל ועד ראש, כנראה בשל החום ששרר בחדרו ובשל כך שלא ציפה לשירות חדרים בלילה – ורק מתוך מבוכתה העמידה פנים שאינה מבחינה בהם. המאוורר בחדר השינה שלו פעל בעוצמה השנייה מתוך שלוש, והיא לחצה על כפתור העוצמה השלישית. עכשיו יותר טוב, נכון? שאלה בזמן שהרוח ערבל פרחים סגולים שאסף מפינות החדר. מרי מנקה ומנקה ומנקה ובכל זאת הפרחים נכנסים! התנצלה, וליקטה פרחים שהרוח פיזר על השטיח ועל המיטה, ומייד תפסה את עצמה ותיקנה את דבריה, שלא ישתמע שהיא המארחת ולא אורחת כמותו בלודג'. כן, הם לא מנקים פה מספיק, אמרה, והם גם – היא נשכבה בכל גופה על המיטה – הם גם לא הזמינו אותי ללון במיטה שאתה כל כך מתפעל ממנה!
היא שכבה על בטנה בגבה אל החוקר ופרשׂה את ידיה לרוחב המזרן. הרוח חפר מנהרות בכותונתה, חרש בעורה, הפך אותו. היא הידקה את אגרופיה סביב הפרחים שקודם ליקטה.
תכניסי אותם לכאן, דינגאני הגיש לה צנצנת סגורה עם פרחים סגולים ואבקנים צהובים, והסביר שמחר ייקח מהם דגימות. הוא פתח את המכסה, ואבקה צהובה התעננה לפני אפה. היא התעטשה. ותחבה בזריזות את הפרחים לצנצנת. יש לי סחרחורת, לחשה, וזחלה לכיוון כרית הראש, ונזכרה במצעים ההם בבית הוריה שלפני שנה העלתה באש.
את צריכה לנוח, החוקר אמר.
אני צריכה לחזור הביתה, סוזן אמרה, ומייד שוב תיקנה, כלומר, לחדר שלי בלודג'.
מבאסו שתק. וסוזן, שהבינה שנהגה בו בחוסר רגישות, הסבירה עצמה: אני לא מתכוונת שהמיטה לא נוחה, היא נוחה אפילו יותר מאיך שתיארת אותה! פשוט לא טוב שיראו אותי במיטה של חוקר שיש לו טבעת נישואין על האצבע, אפילו אם זאת המיטה הכי נוחה בלודג', ומגיעה גם לי.
זה בסדר, אני מבין.
אז אני אחזור למיטה שלי ואתה תחזור למיטה שלך. רק מה, בחוץ יש בעיה של נחשים, זה עוד לא אמרתי. אני יחפה והם על הדשא.
את יכולה לקחת את הנעליים שלי.
האישה שלך תשאל אותך איפה הנעליים שלך הסתובבו ולא תדע מה לענות. לא, אסור לי את הנעליים שלך. השאלה היחידה מה מפחיד אותי יותר; לישון במיטה של חוקר עם טבעת, או שיכיש אותי נחש. נו, שתי ברירות גרועות, הֶי?
סוזן התיישבה על המיטה, שלחה את ידה ללחצני המאוורר והנמיכה חזרה את עוצמת הרוח. יותר מדי רוח עשיתי לנו כאן, מלמלה, והתחפרה תחת הכיסוי הפרחוני, ולא הביטה בעיניו של דינגאני ולא באיבר מינו שהתקשה כמקל קינמון, כששאלה בטון שנשתייר בה עוד מימיה עם ג'סטין: נו, אתה בא?
*
מה אירע שם בלילה ההוא – אין איש יודע. רק על דבר אחד אין עוררין: בשעת הצהריים של יום המחרת התנגן בפעם האחרונה שירו של בוב דילן בשמי העיר הארארה. ומייד לאחריו הוכרזו בקולה של סוזן מקמילן שמותיהם של דינגאני מבאסו ושלה. החוקר חזר בו ביום ליוהנסבורג, וכבר במטוס סיים לנסח מאמר פסקני: פרחי הג'קרנדה בהארארה מכושפים, וכל מי שנושם אותם אינו אחראי למעשיו! ואין לדעת אם פסק כך מתוך מסקנה מדעית, או מתוך שניסח לעצמו כתב הגנה מול אשתו. כך או כך, סוזן עצמה לא נראתה מאז בעיר. רק בקאריבה ראו אותה, וגם זה אך לעיתים נדירות, מתהלכת בכותונתה על שפת האגם כגווייה על רגליים, וקוראת לאריה שיטרוף אותה גם. ובאשר לחנות, ג'סטין וסוזן, ובכן – זו עדיין עומדת על תילה. ומי שמזדמן לעיר הארארה יכול אפילו לראות את הצריח, את המדרגות והרמקולים, ואת הכתובת שסוזן ריססה על דלתה לפני שנמלטה: תפסיקו. לספר. לי. סיפורים.