מֹאזְנַיִם

סיפורים | אביגיל זמיר

סטוץ

היא חוזרת מיום לימודים ארוך לדירה. משהו השנה לא בדיוק מסתנכרן. הציונים שלה נמוכים יותר הסמסטר והיא לא יודעת למה, קורס אחרי קורס היא מתחת לממוצע וזה משגע אותה. היא פותחת את המחשב כדי לראות סדרה אבל לא מצליחה להתרכז. במקרר יש שתי עגבניות וחומוס פג תוקף, החלב נגמר אבל היא מחכה שהשותפה שלה תקנה. פרינציפ. היא בעניין של מישהו, עוד לא קרה ביניהם כלום אבל היא כבר מדמיינת אותם מתכרבלים יחד במיטה, רואים סרט, הוא מלטף לה את הגב מתחת לחולצה. הוא לא יודע את זה עדיין ולא ברור לה עד כמה הוא בעניין, אבל הביטחון העצמי שלה שברירי מדי כדי לברר. היא נזכרת בבחור אחד מלפני כמה חודשים. מתלבטת אם לשלוח הודעה, לשלוח לא לשלוח, שולחת.

   הוא יושב בדירה שלו ולומד למבחן. רק היום הוא התחיל ללמוד והמבחן עוד יומיים, וזה אחרי שאשתו של אחיו אמרה לו שהוא חייב להתאפס על עצמו כבר. הפלאפון לידו רוטט. "היי". מוזר. הם נפגשו רק פעמיים והיא סיננה את ההודעות שלו מאז, הפעם השנייה נגמרה רע והוא חשב שזהו, הוא לא יישמע ממנה יותר. הוא כבר מול הסיכומים, עם המרקר ביד, אבל לא מצליח להתאפק.

   היא רואה שהוא ישר עונה. סימן שהוא עוד חושב עליה מדי פעם. רוצה להיפגש?

   הוא יודע שהוא חייב את הזמן הזה, גם אין לו יותר מדי חשק עכשיו. מצד שני היא חמודה, ואם הוא יגיד עכשיו לא – אולי לא תהיה עוד הזדמנות. הוא מהסס. אין לו כוח שהיא תישאר לדבר איתו אחרי שזה נגמר. הוא זוכר שהיא נעלבה ממנו בפעם הקודמת, אבל הנה איכשהו היא יוזמת שוב. אין לך בעיה שזה יהיה סקס ישר וביי?

היא מתחילה להתחרט ששלחה לו הודעה. הוא ממש לא הבן אדם היחיד בעולם, היא יודעת את זה, אבל הוא רוצה, והוא קרוב. היא זוכרת את הפעם הקודמת, היא אפילו דיברה עליה עם חבר בטלפון. מצד שני היא גם ככה לא תכננה להישאר לשיחת נפש, אז מה זה משנה. עוד הודעה. אני ישר מפשיט אותך שתדעי. היא מורידה שערות במקלחת – בכל זאת חורף, ורוכבת אליו.

   הוא פותח את הדלת.

   היא חשבה על כל מיני דברים מצחיקים לומר בדרך, אבל עכשיו כשהיא רואה את הפנים שלו פתאום זה קצת מביך.

   הוא קצת בלחץ, ממנה ומהמבחן. אולי זה לא היה רעיון טוב שתבוא אחרי הכול.

   היא נכנסת ומתחילה להוריד שכבות, מעיל ואז מגפיים, על השולחן פתוחים ספרים ומחברות. היא זוכרת שהוא אמר לה שהוא חושב ללמוד אמנות אבל במחברות יש רק גרפים ונוסחאות. היא רוצה לשאול אותו מה הוא לומד, אבל היא לא עושה את זה.

   את רוצה לשתות משהו? הוא אומר תוך כדי הליכה למטבח. הוא מוריד שתי כוסות זכוכית מהמדף ומניח על השיש. הוא פותח את המקרר ומוציא בקבוק פתוח של יין לבן.

   מה שאתה מביא לעצמך זה בסדר, היא אומרת תוך כדי שהיא פושטת את הסוודר הגדול ומניחה על המעיל.

   הוא חוזר ומושיט לה כוס. שניהם עומדים לרגע ושותים בשתיקה.

   הוא מניח את שתי הכוסות הריקות על השולחן, ואז מתקרב לאט. הוא מוריד לה את החולצה, את החזייה,

   היא מורידה את החולצה שלו ואת המכנסיים שלה. אז זהו, אנחנו לא הולכים לדבר?

   הוא מתחיל לנשוך לה את הפטמה, את הכתף. מקווה שעוד מעט יבוא לו.

   היא מרגישה שזה קצת חזק אבל נעים, האצבעות שלה קפואות מהרכיבה על האופניים והיא מפחדת להניח אותן על העורף שלו. היא מנשקת אותו בצוואר, ומושכת אותו למיטה. היא מתיישבת.

   הוא מתקרב אליה עירום ועומד מולה. שתיקה קצרה ואז הוא מחייך.

   היא יורדת לו, זה חלק מהעסקה הלא כתובה. רק שיפסיק לדחוף את עצמו לתוך הפנים שלה.

   הוא לא מצליח להתרכז. פאק. מה הוא עושה עכשיו? בשביל זה היא באה. תעשי כאן, הוא שומע את עצמו אומר, אם את רוצה שהוא יהיה ממש חזק. איזה נורא.

   היא רואה שהוא בלחץ. היא רוצה להגיד לו שזה בסדר, שייקח את הזמן, שאפשר לעצור לכמה רגעים. היא רוצה להגיד לו שמבחינתה לא צריך לשכב בכלל.

   בסוף זה מצליח. הוא פותח את הקונדום עם השיניים ודוחף אותה לשכב על הגב. היא מושכת את עצמה קצת אחורה לכיוון הקיר, מביטה בו. הוא מתכופף אליה ומנשק אותה בצוואר. הוא נכנס.

   היא שואלת אם אפשר להיות מעליו, הם מתהפכים. היא מצמידה את הגוף שלה אליו, זה נעים כשהוא קרוב. היא חופנת את השיער שלו עם האצבעות. יש לו ריח טוב.

   הוא מדי פעם דוחף אותה אחורה קצת מהאגן, היא קרובה אליו מדי, הוא לא רוצה להרגיש אליה משהו. אני רוצה שתגמרי, הוא אומר.

   היא יודעת שזה לא יקרה, לא כשהם על סטופר. אבל יש משהו משחרר באיך שהוא הופך אותה, מכופף אותה למטה, רגע לא להיות בשליטה. שיעשה מה שהוא רוצה.

   הוא שואל אותה אם הוא יכול לגמור, היא אומרת שכן. רגע אחר כך הוא בחוץ, היא נשכבת על המיטה על הצד ומסתכלת עליו, חצי שיער על הפנים. נושמים. הוא קם ואומר מין "טוב" כזה קצר.

   היא מבינה שזה הקיו שלה ללכת. היא לא ציפתה שזה יבוא כל כך מהר, היא מתרוממת ומתחילה להתלבש.

   הוא שם בוקסר ואת אחת החולצות הארוכות שמונחות על הכיסא, מנער את השמיכה ופורש אותה מחדש.

   היא רוכסת את המעיל ופונה אל הדלת, הוא מלווה.

   הוא מקווה שלא תגיד לאף אחד, רוצה לומר שזה אף פעם לא קרה לו אפילו שזה שקר, רוצה לומר שהיא דווקא חמודה ואם לא היה מבחן אולי היה רוצה שתישאר. במקום זה הוא אומר: שתהיה לך אחלה של שבת.

   היא עונה: גם לך, ובהצלחה במבחן.

הדלת נסגרת מאחוריה. היא עולה החוצה לרחוב, מתיישבת על חומה נמוכה מאבן ומגלגלת סיגריה, כבר לא יכולה לעצור את הדמעות. היא מתפללת שהוא לא יצא לזרוק את הזבל או משהו, היא מתפללת שהרחוב יהיה ריק רק לחמש דקות. היא מרגישה זולה, לְמה זה היה טוב. וגם הבכי עכשיו והסיגריה מרגישים כמו קלישאה. היא מכבה את הסיגריה על חומת האבן, ואז קמה וזורקת את הבדל בפח הירוק של הבניין הבא. היא עולה על האופניים ורוכבת דרך קינג ג'ורג' לדירה, האוויר קפוא וזה נעים, כל הדרך חזרה.

לעשות דבר אחד – אבל כמו שצריך

ונניח שאני פותחת דוכן טאקו. אני שוכרת איזה כוך בשוק, מקום נטוש שכבר כמה חודשים אני חולפת על פניו בדרך הביתה. אני מפשילה שרוולים ומתחילה לעבוד: מחליפה את הבלטות הרופפות ומוציאה את המקרר הישן המעופש, מנקה את המדפים ושוטפת את המחסן האחורי, ליטרים של אקונומיקה על הכול. אני מחברת מחדש את כיור הנירוסטה, מביאה מקרר חדש, מזמינה ספר בישול מאמזון. בבית אני מנסה עשרות מתכונים של סלסה, אדומה וירוקה, טורטיות מקמח מלא ומקמח תירס. אני לא רוצה שהטאקו שלי יהיה עמוס מדי כמו הגרסה האמריקאית: טורטייה, כרוב, עגבניות, עוף על הפלנצ'ה, גוואקמולה, כוסברה, שמנת חמוצה – לא צריך את כל זה. הטאקו שלי יהיה כמו הטאקו במקסיקו סיטי: טורטייה עם דג מטוגן או תבשיל שעועית שחורה, מרכיב אחד מרכזי וזהו. מעל פיקו דה גאיו, שזה פלפל חריף מוחמץ, וקצת כוסברה וסלסה חריפה. ליד הטאקו אני אגיש הורצ'אטה, משקה לבן מתוק עשוי מאורז, שלא מזכיר שום דבר אחר.

   את פותחת מה, אמא שלי אומרת, היא קופאת באמצע המטבח עם המגבת הכחולה באוויר, המים בברז עוד זורמים. ההורים שלי די מיואשים ממני כי כבר זרקתי ארבע שנים של לימודי משחק לזבל, פלוס עוד כמה שנים של מלצרות ושיעורים פרטיים. אמא, חשבת פעם על זה שטאקו זה המאכל היחיד שמטים את הראש כדי לאכול אותו? אני אומרת. תחשבי על זה, פלאפל אוכלים חזיתית וגם שווארמה, פיצה אוכלים ישר כדי שהתוספות לא ייפלו. אבל טאקו הוא כמו סירה קטנה שבתוכה יש שכבות של מרכיבים, וכדי ליהנות מהכול יחד, צריך להחזיק את הטאקו ישר – אבל להטות את הראש. ע־מ־נו־אל, היא צועקת לאבא שלי שיושב בחדר העבודה, בוא רגע. אני באמצע משהו, הוא צועק מלמטה, זה דחוף? אמא שלי סוגרת את הברז וזורקת את המגבת על השיש, ממלמלת שאני אעשה מה שאני רוצה ויוצאת מהמטבח.

   הטאקו משנה את ההיררכיה בין האוכל לנאכל: קודם הטאקו, ורק אחר כך הנוחות של הסועדים, אני אומרת, מאזנת את הטלפון בין הכתף לאוזן בזמן שאני מתקנת את התיבול של הסלסה בסיר, מוסיפה קצת לימון וצ'ילי גרוס. נו אז מה, אבא שלי אומר, הוא באוטו בדרך חזרה מהמכולת. אתה לא מרגיש שהכול כבר אובר־מותאם אלינו? הכול קאסטם־מֵייד, בדיוק כמו שאנחנו רוצים. אבל עמוק בפנים אף אחד לא רוצה את זה, אנשים רוצים שיחליטו בשבילם, הם רוצים את המקור. ואת, בחורה ירושלמית, את המקור? אני לא עוקב אחרי ההיגיון שלך, הוא אומר ומדומם מנוע. בכל מקרה, תגידי לי כשתפתחי.

   על הדלפק במטבח כבר סידרתי מיז אן פלאס, שזו דרך מתוחכמת לומר שהכול נמצא מולי בצלחות קטנות. אני מניחה מולי טורטייה אחת ומוזגת כף נדיבה של תבשיל שעועית שחורה. אחר כך אני מפזרת קצת גבינה מגוררת ופיקו דה גאיו, ולבסוף אני מניחה עלי כוסברה וסלסה אדומה – ישר מהסיר. כשהשתחררתי מהצבא ב־2016 טסתי למקסיקו סיטי. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי למדינה אחרת לבד. כשהגעתי לשדה התעופה כתבתי למישהו שהכרתי, והוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי ישר מההוסטל. בתשע בערב פתחתי את הדלת של ההוסטל ושם הוא היה, עומד על המדרגה הראשונה. אני לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי. התחושה של ז'קט העור תחת הידיים שלי בזמן שהתחבקנו, לגעת ברגע שדמיינתי במשך שנתיים. הוא לקח אותי לטאקרייה קטנה ופשוטה, כמה דקות הליכה מההוסטל. ישבתי על כיסא פלסטיק וחיכיתי לו בזמן שהזמין, והוא חזר עם כוס שקופה מלאה בהורצ'אטה, עם שני קשים. זה משקה מתוק שמכינים מאורז, הוא אמר, הטעם קצת שונה אולי צריך להתרגל. בלגימה הראשונה לא כל כך התחברתי, בשנייה התחלתי לחבב. שבועות אחר כך, בטולום, בקלאר וסן כריסטובל דה לאס קסאס, מייד אחרי שהייתי מורידה את התיק בחדר, הייתי יוצאת החוצה לרחוב לחפש דוכן שמוכר את המשקה.

   אני מרימה את הטאקו, מטה את הראש הצידה ולוקחת ביס. מיץ אדום נוזל לי על היד, חריף ומתוק. הסיפור ההוא נגמר כמו שאר הסיפורים, כל הסיפורים בעצם, עד הסיפור האחרון. אבל דווקא הטאקו וההורצ'אטה שייכים לצד הטוב של הזיכרון, לגילוי ולהפתעה, לחלק בי שלא הכרתי. חלק שמחליט לפתוח דוכן טאקו בחור של קיר, ולעשות רק דבר אחד – אבל כמו שצריך.