מֹאזְנַיִם

בכמה מילים: מארוּן בֵּלס היא נובלה שיש בה אימה ומקאבריות הררית, והיא מתרחשת דווקא כאן, בחולון שבישראל שטופת השמש והזיעה. מעורבים בה אמן פרוורטי ואמו אנינת הטעם, מנקה בעלת מום וסוחר איברים חסר לב, מחזרת חובבת חידות ושני אצילים בריטים מצוירים 

חמישה חודשים היא באה הנה מדי בוקרו של יום שלישי, ומאז הפעם האחרונה שהייתה פה נוקו הרצפות הלוך ושוב, ריבוע־ריבוע הן הוברקו בנוזלים ובאבקות חריפות מאוד עד שהחווירו פיסות השיש המטובעות באריחי הטרצו. כעת לא נותר עוד זכר לחתימת פסיעותיה של אלינה בביתו, ומה שראוי שיישאר בגדר ידיעתו של אדם אחד ויחיד חזר לרשותו היחידה. הוא הולך על ריבועי הרצפה הנקיים אל חדר העבודה הפתוח, חצי־חדר ליתר דיוק, ואין כל צורך ביותר מזה. למביט מן החוץ, לא ייראה הצוהר שניבט אל שולחן העבודה שלו אלא כמלבן אפרפר מסורג חלודות הדחוק במורדותיו של בית מגורים נידח. אבל אם לא נחשיב את זבובי היום ומקקי הלילה, אף פעם לא יימצא מביט־מן־החוץ שכזה. אפילו מכלי הגז שרבצו פעם באחוריו של הבניין נעקרו משם ונגררו אל הקיר הדרומי כדי להקל על סַבָּליהם המזדמנים, וגם החתולים השוטים מדירים את זנבותיהם מפיסה חרבה זו. ואור נקי, שָׁלֵו, מושלך רפות מבעד לעיקולי הסורגים ואיננו בוחל כל עיקר בדברים שנעטפים בו ברדתו. מתחת לצוהר, על הקיר שמעל שולחן העבודה, תלויות על ווים חמש צלחות חרסינה עם ציורי נופים קטנים ודיוקני אצילים אנגלים שהוא העתיק מספרון טלפונים ישן ממוזיאון ויקטוריה ואלברט – צלחות לצורך אימון בלבד, כמו הצלחות המתפוצצות באימוני ירי; והן תלויות שם לראווה גם כדי לסלק שאלות מיותרות מפי האורחת היחידה המבקרת פה בבית: כן, אמא, בשביל זה אני קונה את הצבעים והמכחולים בחנות של אפרים – ציורי צלחות, מה רע? באמת? את רוצה שאצייר אחת גם בשבילך? אין שום בעיה, פני מקום על הקיר! מטה משם גולש האור ומתפזר על פני הפורמייקה הלבנים של שולחן העבודה: הצנצנות הקטנות של צבעי הפורצלן אינן מניסות אותו משם, אף לא ראשי המכחולים הדקיקים הטבולים בצנצנת המים ולצידם מטלית מקומטת. ספר הנופים הכבד רוחץ תחתיו שווה נפש, וידיו שלו, שאומנם זה מכבר פשטו בגבן בהרות ונמשים עכורים, לוחצות את ידו של האור לשלום חשאי. ואין האור נמלט ובורח אף לא למראית הממצא הקטנטן שיושב כאן בלב הדברים: בוהן־אישה מהודקת בסרט הדבקה לנייר החלבי שפרוש תחתיה, בקצה הבוהן ציפורן זעירה ותועפות הררים הולכות ומצטיירות עליה מלמטה עד למעלה.

וברדת הערב, כשדועך היום באשנב, נדמה שאורותיו פונים משם באי־חשק, ועד הרגע האחרון הם עוד מְחַקְּרים בנעשה על השולחן עד קצה־קצה של קרן המבוששת להיאסף אל חברותיה. ובהסתלק הקרן האחרונה הוא לוחץ על המתג של מנורת השולחן שנדלקת בבת אחת בפתיעה: כמה צמחו ההרים מאז כבתה נורתה בליל אמש! הפתעות, הפתעות. הוא עצמו נדהם אז, כשפניה של אלינה לא הסגירו שום הפתעה. הטבעת היחידה שלקמיצתה (ולא טבעת נישואין משלה, אלא טבעת נישואיה של סבתה המנוחה) החליקה מעליה בעת גריפת המים בחדר השינה ונתגלגלה על הרצפה הרטובה עד שחמקה מתחת למגירת המצעים. היא נשבעה לו שתחילה ניסתה לחלץ אותה בשליחת אצבעות תחת המגירה, אבל הרווח שבינה לבין הרצפה היה זעום מאוד, והיא נאלצה, ממש בעל כורחה, לאחוז בשתי ידיות העץ ולהזיז, ולמשוך, ולמשוך, וכן, כך נפתחה המגירה בסופו של דבר. נפתחה לאלינה המגירה שלו ובלי כוונה בכלל ראתה מה שראתה. ומייד פרצה אלינה בצחוק, כאילו ראתה מכר ותיק פושט את בגדיו ומפנה אליה את אחוריו. הם עמדו זה מול זה במסדרון שטרם יבשו מרצפותיו, והיא כיסתה את פיה בידה שהטבעת כבר שבה אליה ועיניה הגדולות עוד רעשו בצחוק פרוע ובה בעת הוא חמור ובוחן, ומעבר לכתפה, מעבר לצחוקה, ראה את המגירה הענקית העומדת פתוחה לרווחה תחת קרש המיטה, ובפנים ערוכות בשורות תיבות העץ עם מכסי הזכוכית הממורקים, ולרגע התאבנו רקותיו כשהתבצבצו מתחת ללוחות השקופים כמה קווי מתאר ורמזו מה מוטמן שם בסדר מופתי, וליבו נקף בו כאילו הוא עצמו לא ראה ולא שמע שום דבר מזה מעודו, ורק בזה הרגע נגלה לו מעשה ידיו לראשונה בחייו.

ואז, אלוהים יודע למה, פתאום נפתח פיו והוא הציע להכין לה תה. כן, יחד הם ישבו אל שולחן המטבח וישתו תה. כן, ודאי, גם הוא ישתה. ועוזרת הבית משכה בכתפה בהתרצות ושמטה מידה האדמדמה את מוט המגב אל הקיר. מה עלה אז בדעתו? לפתע נפשטה מעליה דמות אחת ובאה והתלבשה דמות אחרת בתכלית. דמות שצחקה מול פרצופו כאילו ראתה בהם אחוריים עירומים. כאילו הכול־הכול קומי. הרים גדולים, אבני חצץ. הכול מצחיק, ולא יותר. לראשונה מיום היכרותם היא ישבה והוא עמד, הרתיח מים והניח לצד הקומקום זוג ספלים נקיים שהודחו בידיה לפני שעה קלה, השליך פנימה תיונים של תה שחור ופרס לימון. שתי רגליה היחפות היו משוכלות לפניה, עקביהן נחים על הרצפה, כפותיהן מתנדנדות בפיזור דעת, בנגינה פנימית של בטלה. ובינתיים מזג מים רתוחים והגיש לשולחן לה ולו. "רגע!" קפץ מכיסאו אחוז דגדוג של תחיה מטורפת, כאילו נֶעֱרָה בעורקיו דם חדש, דמו של ילד גועש ותם, תם כל כך. "יש גם עוגיות חמאה שאמא הביאה, את אוהבת כאלה עוגיות חמאה?" ומייד חטף מן המזווה את קופסת הפלסטיק, פתח את המכסה ושלשל את עוגיותיה לקערה יפה, שתעמוד להם לכיבוד בין הספלים החמים. כף הרגל השמאלית השלובה בימנית התנדנדה לה כה וכה, ועכשיו, אגב כרסום העוגייה בפה סגור, השמיעה אלינה איזה המהום מתפזם מעמקי גרונה. היא השגיחה במבטיו ופתאום התירה את שילוב הרגליים, שילחה והגביהה את שמאליתה קרוב לנגד עיניו וכיוונה סנטר מדרבן אל כפתה הכרותה, פיה סגור באכילה נמרצת. התה ניתז מבין שפתיו. לא, לא, הוא מחה ביד נרעדת, התרומם רגע ממושבו ומייד שב וישב עד שחרק הכסא תחתיו. "אתה מפחד?" שוב פרץ מחזה צחוק משתומם ונזקפו אליו גבותיה המרוטות: "דווקא אתה מפחד?" וספל התה אומנם ריטט בידו וגם היד השנייה פרפרה חלושות על השולחן. אבל לא הפחד ריכך אותן כך, אלא סערת רגשות נוראה, כאילו נבטו משקערוריותיהן של ידיו שני לבבות פועמים להתפקע. הוא הניח את ספל התה על השולחן ובהה עוד רגע בגדם הלבן התלוי ועומד כנגדו: בלא בהונות נראה הדבר ככפה של חתולת בית צחורת פרווה, גורת שעשועים קטנה, מנוונת, המזמנת אותו למשחק לא־מזיק. ורק שלא יישלפו משם פתאום עוקצי ציפורניים… ואגב מחשבה זו הגיש אצבע וניקר ברוך במקום שעוד ניכר בו שהפריד פעם בין הבוהן הראשונה לבוהן השנייה והוא הופתע מנוקשותו החלקלקה, הסחוסית. רגע השיב את ידו לחיקו אבל במשנהו החזיר אותה פרושת אצבעות ועבר על שפתי הגדם ימינה ושמאלה, ונדמה לו כי הוא חש בהבל נשימתן של אצבעות הרפאים שניטלו משם. רגלה הנמיכה ושבה להשתכל על רגל ימין. התה הצטנן בינתיים והוא שתה את שאריתו בגמיעה מרירה אחת, מבעד לשפתי הספל המגביה אל עיניו ראה אותה טופחת קלות על בטנה כאילו שבעה מארוחה בת מנות רבות, אולי גם גיהקה בפיה הסגור. "וזה… זה כאב?" הוא הניח את הספל הריק על השולחן והטה אוזן אל תוך־תוכו: האם תגחיל שם השתתפות בצערה? איזו תשובה הוא באמת משתוקק למשוך מפיה, כאב או לא כאב? האם גם בבהונותיו שלו מנשך עכשיו איזה כאב אפל, שדי היה בשאלתו כדי לעוררו שם? "לגוף שלי אולי כאב מאוד," אלינה פסקה, "אבל אני לא ידעתי מזה שום דבר!" ושוב צחקקה לה, סונטת בגופה הגדול המאזין תחתיה שותק וקדורני בשמלתו המשומשת. ודווקא אז ניצת כאב פרוע על גבול בהונותיו והוא כיווץ אותן בחוזקה בבתי נעליו ואלינה טפחה ביד בשקית על פני השולחן, ישר ולעניין: "האח שלי הביא הביתה את החבר שלו שהוא הכיר במפעל של סוקול. הם היו מנסרים שם עצים. אבל שניהם שנאו לנסר עצים. שניהם שנאו לקום בבוקר. שניהם שנאו ללכת לעבודה. הם נתנו לי לשתות ואז התעוררתי ככה בבוקר, אמא חבשה ונתנה לי עוד פעם לשתות. לשתות, עוד לשתות. לשתות ולישון כל היום. ואז החבר של האח שלי הלך עם כל האצבעות והאח שלי הלך עם כל הכסף. אמרתי לך! הם שנאו ללכת לעבודה." על דל שפתיו כבר המעידה אמירת ניחומים מטופשת להחריד: לפחות ברגל ימין לא נגעו לך. ומייד מעך את מילותיו תחת לשונו וזוויות שפתיו פרכסו רגע בלי הגה. היא לטשה בו את עיניה הגדולות וקראה: "מה אתה רוצה? זה תורשתי! גם אבא שלי חזר מהמלחמה בלי יד!" ושוב צחקה בקול שהרעיד את לחייה ואת ספלי התה ואת קערת העוגיות המתמעטת, והפעם צחק איתה כל גופה ונדמה לו שהוא שומע רקיעת עקב רועמת מצחוק בין רגלי השולחן. "אלינה, אלינה," קולו הזדחל תחת צחוקה ולמשמע שמה חדלה מן הצחוק בבת אחת, כאילו כיבו את החשמל בשפתיה. "יש עבודה," הכריזה וקמה, מעוקמת מעט על צידה, ואז נטלה מהשולחן את זוג הספלים ואת הקערה ופנתה להדיח אותם בכיור. הוא שם לב שבהונותיו עדיין סחוטות וחשוקות תחתיו, ובכורח רב מתח אותן אל מקומן עד שהתרופפו והתיישרו בחשכת הנעל. "אלינה, אלינה?" קולו חזר והיסס לאורך גבה אבל שאון המים השוטפים את הכלים החריש את שמעו, ואולי היא רק העמידה פנים שאיננה משגיחה בשמה. הלוואי, הוא חשב שם ביושבו אל השולחן הריק, הלוואי והיה קם בו דחף לרוץ אל המגירה ולהתנפל על תיבותיה כמו רוכל הנובר ומחטט בשלל טבעות ומדליונים ולשלוף משם חמש בהונות מן היפות ביותר ולהעניק לה, ולו כשי בלבד, כתכשיט; אבל ככל שהתרוצצה תמונה זו בעיני רוחו כן נמאסה על נשמתו וחילתה בה, ואף הוא קם ויצא את המטבח והלך להסתגר בחדר העבודה, מונה בליבו דקות על דקות, עד שתסיים את המלאכה ותנעל סוף־סוף את נעליה ותטפס במדרגות ותצלע הרחק מכאן.