מֹאזְנַיִם

יום הים / חגי לביא

מהמדור כתיבה בימי קורונה – סיפור ביכורים

אני לא בטוח אפילו עבור מי אני כותב. אולי כדי שמישהו יזכור מה באמת קרה כאן. הכול התרחש כל כך מהר, והמציאות החדשה הפכה לעובדה מוגמרת. עדיין, יש מעטים מאיתנו ששרדו, ויודעים. יש לי כמה ימים להתאושש מהניתוח, אז במקום לשכב חסר מעש אני מעלה את הדברים על הכתב. אני מניח שאם הקורונים יתפסו את הדברים גורלי נחרץ, אבל אני כל כך קהה כבר, שלא אכפת לי.
הכול התחיל בינואר 2020. קשה להאמין שעברו פחות משנתיים. אני זוכר שקראתי ידיעה באיזה אתר שיש איזה נגיף בסין, שיוצר בהלה. לא ייחסתי לזה כל חשיבות. לפעמים אני שואל את עצמי, נגיד שידעתי הכול אז, האם יכולתי לעשות משהו? האם מישהו היה מאמין בכלל?
לאט לאט המגיפה התפשטה. מאות אלפים נדבקו, ואז מיליונים. כך חשבנו אז. למעשה כולנו נדבקנו, רק שלא ידענו. היינו ממוקדים בחולים, במאושפזים, במתים. לא הבנו שהם בכלל לא העניין. אני זוכר איך היינו עסוקים בסגר/לא סגר. איך אחרי אותם חודשיים שבהם היינו מסוגרים בבתים יצאנו, והרגשנו שהכול מאחורינו.
מי יכול היה לדמיין? חשבנו שהשמש תרפא הכול…
החיים חזרו לאט לאט לשגרה. התרגלנו שוב להתקרב זה לזה, היינו בחוץ הרבה, למדנו להוקיר את הדברים הפשוטים שקודם לקחנו כמובנים מאליהם. חשבנו שתם לו פרק בהיסטוריה שלנו, שתמיד ניזכר בו בעצב מהול בחיוך.
ואז הגיע יום הים. אני זוכר שהייתי באמצע ישיבה בעבודה. המנכ"ל דיבר על איזה מוצר חדש בפיתוח, אני הייתי עם הראש במחשב שמולי, אפילו לא הקשבתי. לפתע הוא השתתק באמצע המשפט. הרמתי את הראש, ונשימתי נעתקה. כל האנשים סביב השולחן קפאו במקום, וכאילו האזינו למישהו שמדבר איתם. לא שמעתי כלום, לא הבנתי כלום, ניסיתי לשאול, אבל אף אחד לא ענה. אחרי שעברה בערך דקה שבה אני מנסה לדבר, לנער, והם נשארים קפואים, בוהים, כולם הוציאו בבת אחת את הניידים שלהם, כיבו אותם, והניחו על השולחן. לא הבנתי כלום, והם פשוט חזרו לבהות וכאילו להקשיב – רק שלא היה שום קול או רעש. לפתע כולם נעמדו. כעבור כמה שניות החלו ללכת לכיוון המדרגות. הליכה משונה, רובוטית כזו, בלי לדבר, בלי להתייחס למי שסביבם. לא הבנתי מה קורה. הלכתי בעקבותיהם. ירדנו במדרגות, יצאנו לרחוב, ושם חשכו עיניי. מכל הבניינים מסביב יצאו אנשים, באותה הליכה רובוטית, נחושה, בלי עצירה, בלי היסוס, והכי נורא – בדממת מוות. מכוניות עצרו, כל המפתחות הונחו על הגג, הנהגים יצאו מהרכבים והצטרפו לצעדה. ניסיתי לעצור, לצעוק, אך ללא הועיל, כולם פשוט המשיכו לצעוד בשקט מקפיא לכיוון אחד. הלכתי בעקבותיהם מבולבל, מנסה מדי פעם לבדוק, עד שראיתי אישה עומדת ובוכה בפינת רחוב, כששמעה אותי קורא, הרימה ראשה ורצה אליי בתוך נחשול האנשים.
"אתה מבין מה קורה כאן?"
"לא! פתאום כולם התחילו ללכת ככה, כולם!"
"ישבתי בבית קפה עם המשפחה שלי, כשלפתע כולם נעמדו, ואז החלו ללכת – ניסיתי לעקוב אחריהם, ולא… רגע! לאן אתה רץ?!"
כשהזכירה את משפחתה, נזכרתי בשלי, והתחלתי לרוץ. הביתה. רצתי נגד כיוון הזרם, נגד ההולכים. לא עניין אותי לאן הם הולכים, רק סקרתי את פניהם, חיפשתי פנים מוכרות.
כעבור דקות ארוכות הגעתי הביתה. הדלת הייתה פתוחה. רצתי פנימה, קראתי בשמות ילדיי, אשתי. לא היה מענה. הם בצועדים!
יצאתי החוצה, והתחלתי לרוץ אחרי ההולכים, צעקתי בשמות ילדיי ואשתי, אך אף אחד לא הסתובב. המשכתי לרוץ עד שלא יכולתי יותר. מדי פעם הבחנתי במישהו מסתכל לצדדים כמוני, אך כבר לא היו לי כוחות. פשוט הלכתי עם כולם, לגלות לאן הם הולכים, ולחפש שם את הילדים.
כעבור שעות יצאנו מהעיר. אף מכונית לא נסעה. אלפי אנשים פסעו בשקט על הכביש. לילה ירד. אף אחד לא הפסיק, פשוט צעדו וצעדו לילה שלם. לא ניסיתי כבר לדבר או לתקשר. אני לא יודע כמה סביבי היו כמוני, נראה שכולם התייאשו מלנסות. השחר הפציע, ואנחנו בשלנו. מתישהו בבוקר הגענו לים.
קשה לי לכתוב על זה.
כולם פשוט צעדו פנימה. המים כיסו רבבות אנשים שהגיעו לשם קודם. כל מי שהגיע עכשיו טיפס מעליהם והמשיך לעומק הים, עד שכולם כוסו. נאלמתי דום. התבוננתי בתדהמה. בהלם. לפתע נמלאתי כוחות, והתחלתי לנסות לעצור את האנשים סביבי. שמעתי זעקות רחוקות, עוד כמה שניסו לעצור, אך לא הצלחנו. הם המשיכו להיכנס למים, לשקוע, לגווע.
זה לקח יממה. בבוקר שאחרי כבר לא הגיעו עוד אנשים. נותרנו על החוף, כמה "ברי מזל" שלא שמעו, שלא נדחפו להגיע לים, אלא עקבו אחרי כולם. אני לא זוכר הרבה מהימים האלה. הייתי המום ממה שראיתי. הייתי באבל על המשפחה שלי, שהבנתי שקיפחה כך את חייה. הייתי מזועזע עד לעומק נשמתי מהמראות של יום הים, של כל האנשים מתחת למים.
עברו עוד כמה ימים. התרחקנו מהים באופן טבעי. ניסינו להבין מה קרה. מאיפה הגיע הסיוט שחווינו. אני לא זוכר כמה זמן עבר בדיוק, אבל זוכר את החללית הראשונה. ישבתי בחצר הבית שהתמקמנו בו, כשלפתע צל גדול חלף מעליי. הרמתי את ראשי, וכלי טיס שמעולם לא ראיתי כמותו המשיך אל עבר האופק, במהירות גבוהה משאי פעם חוויתי. הוא לא בדיוק עף, אלא כמו חתך את השמיים. בשקט מוחלט. כולנו יצאנו החוצה, לעקוב אחריו, כשלפתע הופיעו עוד ועוד. היום אני יודע לקרוא להן חלליות, אך אז לא הבנו מה הן. עד שאחת נעצרה מעל לבית שבו שהינו, "הניצולים" – כך קראנו לעצמנו. אחרי כמה דקות הנמיכה טוס, ונחתה במרכז הרחוב. ממש כמו בסרטים, לאט לאט נפתח הכבש, והתבוננו, מחכים לגלות איזה יצור יֵצא – ירוק? כמה עיניים? כמה ידיים? מחושים? אך מי שיצאו היו בני אדם. לפחות כך חשבנו. הם נראו כמונו, הלכו כמונו, נעו כמונו. במבט מקרוב, ראינו שההבדל המהותי היחיד הוא שלא היו להם אוזניים, אלא רק חורים בצידי הראש. כל השאר כמונו לגמרי.
כך נכנסו הקורונים לחיינו. כך נכנסו לבתינו, לחנויותינו, כך כבשו את עולמנו, והמשיכו כמעט בדיוק מאותה נקודה.
את השאר אני מניח שאתם מכירים. הם לא התייחסו אלינו בעוינות, לא ניסו להרוג אותנו, לא רדפו אותנו. האמת היא שאני לא יודע מה גרוע יותר, שוויון הנפש שבו קיבלו אותנו, "בעלי האוזניים", כפי שקראו לנו, או אם היו מנסים להזיק לנו ולפגוע בנו.
לקח כמה שבועות להבין את הסיפור, אותו סיפרו בגילוי לב וללא נקיפות מצפון. אנחנו העולם השישי שאליו הם פולשים. הכול החל לפני כמה מאות שנים, לספירתנו, כשהכוכב שלהם עמד בפני קריסה – הם ניצלו את משאביו כמעט עד תום, הצפיפות גברה, ונראה שבתוך זמן קצר לא יישאר דבר והם ייכחדו, למרות התפתחויות טכנולוגיות אדירות שהגזע שלהם השיג. הישועה הגיעה כאשר פיתחו את יכולת התעופה בחלל (לא הצלחתי להבין עד עכשיו איך), וכשגילו במרחק לא גדול מהם (באופן יחסי – מדובר בשנות אור) כוכב עם תנאי מחיה דומים, אך עם ציוויליזציה נחשלת יותר, ומשאבים גדולים שלא נוצלו עדיין. הם עזבו את הכוכב שלהם, ופלשו לכוכב החדש. המלחמה, למרות עדיפותם הטכנולוגית, הייתה עקובה מדם, אך לבסוף הם הצליחו לכבוש את הכוכב ההוא, ולמגר את יושביו. כעבור כמה עשורים, שוב עמדו במצב שממנו ברחו. כוכב שמשאביו הטבעיים כמעט גמורים, וצפיפות קשה. הם החלו להשקיע מאמצים באיתור כוכבים נוספים בגלקסיה שלהם. וכשמצאו, פלשו בשנית, ולאחר מלחמה השתלטו על הכוכב השלישי ומשאביו. כאן כבר הבינו, שעליהם להתחיל מייד לחפש את הכוכב הבא, וגם ניסו לחשוב כיצד להימנע ממלחמה שגבתה מהם קורבנות רבים כל כך.
העשורים על הכוכב השלישי לא בוזבזו. הכוכב הבא אותר די מהר, וגם אופן הפלישה הבא. וירוס מהונדס גנטית שמאפשר להשתלט על מוחם של הנושאים אותו. משם, הכוכבים הבאים כבר נכבשו כמו כדור הארץ. חללית קטנה משליכה עננה של הווירוס מעל אזור מסוים, מחכים שנה, וכל אוכלוסיית הכוכב נדבקת. זה בלתי נמנע. כשהיום מגיע, הם משתלטים על תושבי הכוכב בתדר מיוחד, ומוליכים אותם להשמיד את עצמם. הטריק עם הים פותח כבר בכוכב שלפנינו. "אל תדאגו, בתוך שנה הסירחון עובר, ובתוך חמש שנים בערך, הים חוזר להיות כמו שהיה," הם אומרים.
התנאי היחיד שהציבו לנו היה לעבור ניתוח שמסיר את האוזניים. לקח קצת זמן, חשבתי שאולי אצטרף למחתרת, רציתי לנקום. אך ככל שעברו הימים הבנתי שאין לי כוחות, או רצון, להילחם במלחמה אבודה מראש, ולקבל על עצמי גורל ידוע מראש.
אז הנה אני כאן. שוכב במיטת בית החולים. הכול נראה כמעט כמו שהיה קודם. רופאים, אחיות, חולים אחרים. רק אם מסתכלים מקרוב, שמים לב שהם ללא אוזניים.
מאתמול, גם אני.