מֹאזְנַיִם

* מתוך ספר בכתובים

כבר שנה אני עורך את מכתבי המפקדים למשפחות השכולות החדשות, ויש בהם ביטוי שאני משתדל לעקור תמיד, "חתירה למגע". אני עוקף אותו בכמה דרכים: "היה נכון לקרב", "שאף להכריע את האויב", "לא היסס להסתער על האויב". הקצינה הבודקת את המכתבים כועסת עליי שאני משנה תמיד את הביטוי הזה, הידוע לכולם. אבל אני מתעקש: לא חתירה, כי אין לאן לחתור. ולא מגע, כי אין במי לגעת.

   בכל רצף גדול של מתים צעירים, צעירים מאוד, בני שמונה עשרה עד עשרים, נצמדת אליי שאלת המגע. אני כמעט לא מדבר על מגע. גם בחיים קשה לי במגע. אני לא יוזם אותו כמעט אף פעם, גם כשאני רוצה בו, וכשהוא בא אליי לא תמיד אני יודע איך להגיב. ואחר כך – איך להיזכר. וגם תותחן, צלף, תצפיתנית, שנהרגו או נטבחו חיים, שהתבקשתי לסכם למאה ושמונים מילה – כמה מגע ידעו? איזה מגע ידעו? אצמצם מטבע הדברים את השאלות למגע מיני, רומנטי, או לכל מגע בבני גילם. אבל לא לאמירות השחוקות בסגנון "יוני נפל בתול". דווקא הסקס מאז זכור לי כמבוכה, כיציאת ידי חובה. האם חבר חיבק אותם, גרם להם תחושה שהם נראים? האם יד של חברה שהונחה על הכתף הגיעה עד עומק הבכי? אנחנו יודעים שבגיל כזה גם ידיעה מעטה יכולה לגרום להם ללכת בעולם בתחושת "אנחנו יודעים". האם הרגישו שידעו מגע?

   ואילו הייתי מת בגיל שמונה עשרה או תשע עשרה, האם רגע לפני כן הייתי מרגיש שלא החמצתי משהו בעניין המגע? שהספקתי לראות בו דבר מהותי?

   התשובה עדיין מכעיסה אותי, וכנראה לא הייתי מסכים לה בזמן אמת. או מפחד להודות.

   בתחילת כיתה י"ב יצאה השכבה שלי לטיול שנתי באילת. מאז לא הייתי באילת. כמו רוב הטיולים השנתיים, אני לא זוכר מהטיול הזה כמעט כלום. נראה לי שבאחד הימים, עם הזריחה, טיפסנו על הר. אני זוכר שבטיולים האלה, בניגוד לרוב הפעילות בתיכון שלנו, היינו רוב הזמן עם החברים מכיתות האם. לכן נראה לי שרוב הטיול הוקדש לצחוקים עם האשך ועם נערים אחרים מהחבורה שלנו. זאת אולי הסיבה ששכחתי כמעט את כל הטיול.

   בלילה הייתה מדורה. מוזרה לי עכשיו המחשבה שנערים מעודנים, רחוקים ממעשיוּת, כפי שהיו רוב הנערים בתיכון שלי, ארגנו מדורה גדולה בחולות ליד אילת. איך אספו ציוד? מי עזר להם? סביב המדורה הייתה מוזיקה. וגם אותה, לכאורה, קשה לקבל על הדעת. אומנם אני זוכר שתלמידה ממגמת הג'אז, שלימים נהייתה זמרת מוּכרת, שרה שם שיר שכתבה (האם הזמר המפורסם ביותר שיצא משכבתנו, שלא למד במגמות המוזיקה, היה קרוב למדורה?). אבל חוץ ממנה אני זוכר ששרו שירי מדורה רגילים, כאלה שהיום קוראים להם "שירים של סחים". וגם זה נראה לכאורה מנוגד לתדמית המתבדלת, האנינה, שדבקה בבית ספרנו. לרגע התפשטנו מתדמיות. כאילו. לרגע היינו בני שבע עשרה רגילים, עם המדורה הרגילה, עם השירים הרגילים. כפי שרבים מהתלמידים, כמדומני, היו באמת, ואולי העמידו פנים שהם לא. וכפי שמוזרים כמוני רצו להיות באמת, אבל לא ידעו איך. ובתוך הרגילוּת הזאת נראָה לי אז שהמדורה גם מסמנת גבולות של אור, גבולות חברתיים, שלא במקרה יש בהם מי שנראה ומי שנשאר בחושך.

   ההבחנה שבין מקובלים ללא מקובלים, במובן השגור, לא הייתה כל כך תקפה בתיכון שלמדתי בו. רבים מהתלמידים האהובים בתקופתי היו, קרוב לוודאי, נדחקים לשולי כל שכבה רגילה בבית ספר רגיל. לא מעטים מהם נמלטו או נפלטו מבתי הספר הרגילים בשל כך. מנגד, אלה שלימים היטיבו להשתלב בחברה נורמטיבית, עורכי הדין ורואי החשבון ומלהקי תוכניות המציאות לעתיד – אלה היו לרוב בשוליים. מדויק יותר, כמצופה מבית ספר לאמנויות, להבחין בין בולטים ללא בולטים. מי שבלט היה לרוב מי שהקדים להבשיל או מי שנתפס כדמות. לא דמות כמו שאני עושה מליאורה, אלא דמות במובן הקוריוזי, הקריקטורי לפרקים, המוחצן. רבים עשו ממני דמות, כנראה גם אני מעצמי. "עומר ולדמן" היה דמות. אולי עד היום. ועומר ולדמן כנראה היה יכול לבלוט עוד יותר במחוזות הביזאר, להיות דמות שכל בית הספר מכיר, אבל הבעיה שלו במישור הזה הייתה עומר. כלומר אני. מצד אחד עומר ולדמן היה חסר מודעות במידה שגרמה לו לפלוט שטויות מצחיקות, מתריסות, מגעילות או חסרות טאקט. מצד אחר הוא לא הצליח למנף אותן לאהדה רחבה כי עומר התבייש בהן רגע אחרי שנאמרו. כתבתי את הדברים בגוף שלישי כי הלימבו הזה קצת נשאר עד היום. הרצון הזה להיראות כל כך, עד כדי כך, ובו בזמן להיעלם. אבל לא ידעתי להביא את עצמי בדרך אחרת. אז רוב הזמן הסתגרתי בעצמי, ובשאר הזמן הייתי בעיקר הדמות. אפילו עם ה"חבורה" הייתי הדמות, והייתי חוזר הביתה עייף.

   ליאורה הייתה מהמעטים שידעו לשחרר אותי מהדמות. וליאורה לא הייתה דמות. ליאורה הייתה פשוט היא, עד כמה שיכולתי לראות. זאת אולי האירוניה במה שאני עושה עכשיו. היא הייתה מוזרה, אבל לא באופן יוצא דופן. היא לא הרבתה לדבר בקהל של יותר משלושה אנשים. היא לא בלטה מבחינה אמנותית. מי ששמע אותה במקרה, במגמה או במסגרת אחרת, ידע שהיא חכמה מאוד. אבל מה כבר אפשר לעשות בחוכמה בנסיבות האלה. היום, כשאני מנסה לברר עם אנשים מאז אם הם זוכרים אותה, חלק מהם נזכרים בה במאמץ לפי אנשים שהסתובבה איתם. בייחוד לפי בן זוגה באותן שנים, שהיה דמות לגמרי. אבל צריך לתלות את זה גם בעניין שגילתה בדמויות, ואת הסיבות לכך לא אנסה לברר כאן. הנקודה היא שליאורה לא כל כך הייתה ידועה בציבור, אפילו בשכבתנו, ואני נודעתי שלא בטובתי. מכאן נחזור למדורה.

   אפשר לחזור ולתאר את המדורה באופן רגיל: מדורה רגילה, בטיול שנתי רגיל, של בני שבע עשרה, בני טובים, עם שירים רגילים, עם ציפייה רגילה, עם קצת מתח מיני רגיל, עם גבולות חברתיים די רגילים, בין מי שמושך יותר עניין ואהדה ולכן קרוב למדורה, ובין מי שפּחות ולכן רחוק יותר ממנה. גם את המגע שאגיע אליו אפשר לתאר באופן רגיל. מגע רגיל. מגע שבראייה היסטורית אובייקטיבית היו לי חשובים ממנו, אפילו באותה שנה. אבל אני מנסה להבין למה המגע הזה נחקק בי כפי שנחקק, ולכן עולה בי צורך להציג את הדברים באופן שאולי יצדיק את הפליאה, את המבוכה: למה הייתה מדורה? למה שרו את השירים האלה? למה עמדתי שם כמו בול עץ ולא פרשתי לחושך? למה ליאורה? מתוך מה היא הגיעה לשם? למה עמדנו כמו שעמדנו? למה היינו כמו שהיינו?

   עמדתי על קו האור האחרון שהמדורה סימנה. אני לא חושב שזה מקרי או פיוטי. רציתי לראות מה קורה. רציתי גם להיראות. אבל לא להיות לגמרי בפנים. ואז התחילו לנגן שיר, והשיר הפתיע אותי. קודם כול, כמו שכתבתי, לא חשבתי ששומעים סביבי שירים כאלה או שרים אותם יחד. דבר שני, השיר היה בעברית, והתעניינתי אז במוזיקה עברית, ולא הכרתי את השיר. רוב הקרובים למדורה הכירו אותו, הצטרפו בפזמון. כמעט נעלבתי שהם מכירים, שאני לא מכיר, כמו בסוד ידוע לרבים. תחושה שהייתה לי מוכרת מתחומים אחרים, של משהו שכולם חוץ ממני גילו בערך באותו הזמן, בגיל קריטי, וגם אם לא נשאר לו ערך רב בעיניהם – נותר שגור על לשונם, השאיר אותי מחוץ למעגל. השיר היה "על פי תנועת הרכבות" של שלמה ארצי.

   ואז, בזמן השיר, הרגשתי גוף שמתקרב מתוך החושך. מתמקד בי. כשהתחלתי להריח את הגוף קפאתי, אבל גם התעוררתי כולי. ליאורה נעמדה מאחוריי. עדיין בתוך החושך. אבל גם קצת נראית. הפניתי את הראש מהמדורה והסתכלתי בה. היא הסתכלה בי. היא לקחה לי את היד. את יד ימין, אני זוכר. ושילבה את האצבעות שלה בשלי ועמדנו מול המדורה. בהינתן שלקחה את ידי מאמצע שלמה ארצי עד אמצע השיר הבא, הידיים היו זו בזו רק ארבע או חמש דקות. את אופי האחיזה שלה אני שומר לעצמי. את שלי אני לא זוכר, אם בעדינות, אם בחוסר חן, אבל אני זוכר שהתרוקנתי ממילים. לא יכולתי להביט בה שוב. לא ידעתי איך לסמן לה שלא תלך. אחרי ארבע–חמש דקות היא חזרה אל החושך. לא ראיתי אותה עוד בלילה ההוא.

   אני רוצה להאמין שרק שנינו היינו ברגע הזה, שאף אחד לא שם לב אלינו. אבל בתמצות הדברים בכתב, לעצמי, זמן קצר אחרי הטיול, הרגשתי צורך לציין שאחרים הסתכלו בנו. אני רוצה רגע לברוח אליהם, לחשוב איך ראו אותנו. שני נערים גבוהים, מעט גמלוניים, לא כל כך מעניינים, מחזיקים ידיים כשאחד מהם נמשך כאילו ללב המעגל, לאנשים שביניהם אולי יהיה קליל יותר, מצחיק, שימושי, אבל אין דבר שהוא רוצה יותר מלהיבלע עם השנייה, עם האוחזת בו, בחושך. והאוחזת – מה היא עושה שם מלכתחילה. האם ידעו שהיא תפוסה, שהיא לא לבד, והאוחז בה הוא לבד לגמרי. האם ידעו שהמציאות סבוכה יותר מהמשפט הקודם שכתבתי, לפעמים אפילו כמעט הפוכה. האם אני ידעתי. בכלל, כמה ידעו, כמה עניין אותם לדעת, מי זאת באמת ליאורה, מי זה עומר. כי אני אז לא ממש ידעתי, לא מי זאת ולא מי זה. וליאורה, אם ידעה, שכחה. והחושך הולך וסוגר על כל מה שנשאר מהרגע.

   לחזור למגע. איך אתאר את המגע. איך אחזור לרגע שהייתי בו כולי, בניגוד להרגלי, בלי עבר ובלי עתיד. בלי לפגוע בו. בלי להשחית יותר משהתחלתי להשחית. קל יותר לכתוב מה לא היה בו בעיניי, ואחר כך לכתוב מה היה דרך מילים של אחרים. לא הייתה בו אירוניה. לכאורה אתם יכולים לדמיין מה הרגשתי כשליאורה אחזה בידי בזמן שכולם שרו מולנו, "תגידי לו כן, תגידי לו לא, אבל רק תגידי לו משהו פה". אבל לא הרגשתי ככה. בראש שלי היה אז שיר אחר לגמרי. לא הייתה במגע ההוא תקווה, כי ידעתי באותו הרגע שזה יהיה המגע הכי קרוב בין ליאורה וביני. ולא הטמעתי בו רומנטיקה בדיעבד, כי הבנתי את רובו מייד אחרי שהתרחש, ומיהרתי לקבור אותו במגע של בנות אחרות, עוד באותו הלילה ובשבועות הבאים.

   כתבתי שהיה בי שיר אחר כשליאורה אחזה בי. זה היה שיר של נתן זך. גיליתי אותו שנתיים או שלוש שנים לפני כן, והרבה זמן לא הבנתי מה הוא מפעיל בי. ככה השיר נפתח:

צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן,
צַר לִי עַל אָחִי יְהוֹנָתָן הַקָּטָן.
אָחִי יְהוֹנָתָן הַקָּטָן.

אֲנִי שָׂמֵחַ שֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד עִם אָבִי שָׁאוּל.
כְּשֶׁאַתָּה מִתְקָרֵב אֲנִי לְעוֹלָם לֹא בָּהוּל.
לֹא עוֹד אֲנִי, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְקָרֵב, בָּהוּל.

בקריאה הראשונה הרגשתי שהדובר נמצא ברגש קשה. הזמנים מתבלבלים בו. אקסטזות השמחה והיגון. הוא מחפש לזה נימה. הקושי מתרחש בו בעוצמה, והעוצמה מעוררת בו מבוכה ומצמצמת אותו ממילים. כמו הנער שהייתי כשקראתי, הוא לא יודע לדבר על כך בפשטות, בכנות, ועדיין במילים שלו. לכן הוא בורח לחזרות מגוחכות על הטקסט המקראי, לחריזה פשטנית, לטשטוש הזהות. אז עוד לא למדתי לקרוא את הדברים במסורת הוויכוח הוותיק על הנפעם כנגד האירוני בשירי זך, וממילא לא הייתה לזה רלוונטיות בשבילי. נדמה לי שהבנתי את המצוקה שהדיבור השירי, המנוכר לכאורה, משדר. הערכתי אותה, אבל לא הזדהיתי איתה. ואז בא הבית השלישי ובלבל אותי לגמרי:

הָרוֹעִים כְּבָר יָצְאוּ מִן הַכְּפָר,
הָאָדָם פּוֹרֵחַ מִן הֶעָפָר
כְּמוֹ מִתּוֹךְ מַעְיָן.

לרגע היסט אל הנוף. נימה אחרת בתכלית. ובהמשך השיר חוזרת הרטוריקה המתחמקת, הכאילו־דבילית. אבל הבית הזה הטריד אותי. מה הוא אמר פה? למה הוא חזר לנוף הזה פתאום? למה התנתק מההספד הצר, מגוף ראשון אל שני – ועבר לרועים, לאדם שפרח מעפר? הרגשתי אז, בלי יכולת להסביר, שההיסט הזה משמש אותו לומר אמת. שהתיאור הפסטורלי הזה, הרחוק משאר השיר, הוא המקום היחיד לגילוי לב. לא הצהרה פתטית במכוון, בסגנון המשפט "עוֹד אֶזְכֹּר אֶת אָחִי יְהוֹנָתָן בִּדְמָעוֹת" שחותם את השיר, אלא הכרה אמיתית באובדן: הרועים כבר יצאו מן הכפר, התנגנות החיים נמשכת, ואיתה מי שהיה לי יקר כל כך, שזֵכר גופו עכשיו בעפר. מהותו חולפת בקלות, בצלילות, מן המקום הממשי שבו נשאר איתי, שבו אני איתו כעת, ועוברת למקום אחר.

   שירים לא צריכים שינתחו אותם כל כך הרבה. וגם את השיר הזה הבאתי לכאן בגלל המוזיקה. כי את הבית הזה שמעתי בראש כשהיד שלי הייתה ביד של ליאורה. לא פחות מהמילים חשובות כאן הפסיחות, השתיקות שבין המילים, שיוצרות לעזיבה איזה ניגון. בהתחלה הרחוק, הרועים, הם עוזבים אותך. אחר כך הקרוב. אחר כך מה שחי בך מן הקרוב שכבר עזב:

הָרוֹעִים כְּבָר יָצְאוּ מִן הַכְּפָר.
הָאָדָם פּוֹרֵחַ מִן הֶעָפָר.
כְּמוֹ מִתּוֹךְ מַעְיָן.

עד כאן הנעורים. כלומר מה שהרגשתי אז. הרגשתי את הטורים האלה של זך באותו רגע עם ליאורה מול המדורה. הרגשתי שהם מתארים את מה שעומד לידי באותו רגע. אבל לא ידעתי למה. אפשר לנסות להסביר, אבל זה יהיה מאולץ. עדיף אולי להשהות מעט את הרגע הזה בתמונה אחרת. הרי קברתי אותו לשנים לא מעטות. זה אחד הרגעים המעטים שהתאמצתי לקבור, דווקא משום שהיה מהיפים ביותר בחיי. כל כך הרבה מגעים חשובים יותר, מהותיים יותר, נשכחו ממני. והוא לא. וגם עכשיו אני רוצה רק לתת לו מקום שמגיע לו, למען ההגינות, ואחר כך לשכוח. כי הוא מחזיר אותי למקום לא טוב, לא רצוי, לא הוגן, לא אפשרי. אבל רגע.

   שנתיים אחרי שליאורה ואני הפסקנו להיפגש, אחרי שהתנתק איתה כל קשר, למדתי באוניברסיטה קורס שנקרא "קריאה בספר הזוהר למתחילים". לא ברור לי מה הביא אותי אליו. האווירה בו הייתה לי קשה. הרגשתי שהמרצה מטשטשת את הגבול שבין טקסט ספרותי ישן ובין תורה רוחנית שעלינו להפנים את עקרונותיה בחיינו. הרגשתי שרוב התלמידים משתפים פעולה עם ההתמסרות הזאת, עם הסיסמאות הנבובות שייחסה לחכמי הזוהר – "מבול זה מטָר ללא גבול", "חבקוק זה חיבוק בתוך חיבוק". הייתי מרותק, אבל זה הכעיס אותי. פעם הבאתי לשם ידידה מהצבא שלמדה משפטים, בחורה די צינית שחיפשה עניין בפקולטה למדעי הרוח. הבטחתי לה שיהיה מצחיק. כל השיעור קיוויתי שהמרצה תעשה שוב משהו הזוי, שלא יצא שסתם גררתי את הידידה. קראנו את סיפור הכניסה לאדרא רבא, לאספה הגדולה של רבי שמעון בר יוחאי, ואז הרגשתי שאני הולך להביא את המכה. המרצה מנתה את שמות החברים שעמדו לפני רשב"י – רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה והאחרים – וקראה איך הם נתנו לו ידיים ונכנסו בשדה וישבו.

   ואז המרצה אמרה, קומו. אתם צריכים להרגיש את זה. ועמדנו מולה, שלושים איש בערך. והמרצה אמרה, אני רוצה שתחזיקו ידיים. תרגישו דרך הידיים איך עובר בכם הכוח, איך החברים העבירו אנרגיות מיד ליד כשהם נכנסו לשדה. הושטנו ידיים במבוכה. היד שלי הייתה ביד הידידה. היא אחזה בי בהיסוס, ברפיון, לא כמו אז. והיא גם התאפקה שלא להתפוצץ מצחוק. וגם אני בהתחלה. אבל אז, ברגע אחד, במכה, חזר אליי זיכרון היד של ליאורה. ועבר בי רעד. הידידה בטח לא שמה לב. ברגע הזה, שנים אחרי המדורה, שוב הייתי לבד. אבל לרגע הרגשתי שלם.