דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
המיטה / כרמית רוזן
הם היו שלושה. עורך הדין היה ממושקף, גופו נוזל מתוך בגדיו. החבר היה נאה ממנו לאין שיעור, בחור יפה וגבוה, גרסה כחולת עיניים של עמר דיאב. בין שניהם עמד תאופיק עצמו, פניו מיוסרים.
שלושתם עמדו בפתח ונעצו בי עיניים, תאופיק לשביב רגע קצר.
הידקתי את אחיזתי ברני, שעמד לצידי יציב מרוב מזג טוב, גבר שתרחישי אימה לאומניים מסרבים להשתקף בהילה שלו. "איפה נור?" מיהרתי לתבוע, פונה לתאופיק, מתעלמת כליל מהאחרים. האדרנלין הנוסק בדמי הבקיע את קולי גבוה, חורץ באוזן. שמחתי שרני לא לבד. בבת אחת כל איבריי העגולים הפכו כבדים יותר. ככה ניתן לתבוע ג'נטלמניות, ידעתי, וחיפשתי עוד גוף אישה. כאילו גבות מרוטות וחזה מעוגל נוסף הם פתח הצלה. "נור לא באה," תאופיק ענה בסתמיות, עיניו עוד נודדות. דיבורו היה רהוט, מדוגמן. הוא פסע צעד קדימה וסימן לנו עם היד, בתנועה קטנה, קטנה מדי, הזמנה פנימה. עמר דיאב הצעיר ועורך־הדין הרך לקחו צעד לאחור, נדחקו רגע אל הצד, ואני מצאתי את עצמי מנתבת את רני ואותי לתוך הבית, האצבעות שלנו מחשקות אותנו. הדלת נטרקה.
ניטעתי במקומי במבואה. קופסת עוגיות השוקולד צ'יפס, שעצרנו בסופר כדי לקנות במיוחד, נהייתה לי כבדה ביד, מסורבלת כמו תותבת שלא חוברה לה יחדיו. הדירה הייתה שוממת בריקותה באור הלדים, שהבזיק צללים כהים מפניהם של שלושת הגברים. הסלון רוקן מהספות אתמול, נזכרתי, לפי בקשתו של תאופיק. היה מוזר לעמוד נוכח הסלון שלנו כשהוא נעדר מעצמו. ככה זה כשעושים מבית מסחרה, חשבתי לעצמי, ומייד הרגשתי את לחיצת ידו של רני, מרגיעה, מזכירה, כולה השכרנו את הדירה. והנה גם בזה אנחנו נאורים, נתנו לערבים, לערבים נאורים מאיתנו, ככה לפחות סיפרנו לעצמנו כשהמתווכת תיארה לנו אותם ושפתיה נוטפות דבש: שניהם אך סיימו התמחות ברפואה. היא רופאת ילדים, והוא קרדיולוג מומחה. עוד רגע ינחתו מסיליקון ואלי, שם עשו את לימודיהם, היישר לדירת הכרמל הסוגה בשושנים שלנו.
"בבקשה, בואו לראות את המיטה." קולו של תאופיק היה יבש וסתמי, ולא רימז בכלום על רגישות ללב.
צעדנו במתווה המוכר של הבית שלנו. החלונות הופקרו לשמש בלי וילונות. ריח מתוק של חומרי ניקוי עמד. צעדינו היו צפודים, לא ארוכים מדי, לאורך המסדרון שהתרחב פתאום, עירום משטיח. שלושה צעדים ונגמר. ובסופו חדר השינה, ושם המיטה, צמודה לקיר ומראשותיה לאחור, הפוכה. מיטת כלולותינו. תמה, בוהקת כלבנה. קרשי עץ אורן קורנים במרכזה, מספרים את המזרן החסר. בצד כתם קטן, אדום ובוהק של לק, שדימם כשבקבוק התנפץ מידיי באיזה ריב.
על המיטה הזו אהבנו ברגעים מאירי עיניים, רכים, נפתחים כסדקים של אור בהוויה, ובה היינו מתנשפים, ועצומי עיניים ושוכחים מעצמנו גמרנו בה בצעקות מוחנקות, בהתחלה בגלל השכנים ואחר־כך כדי לא להעיר את הילדות, שאומנם לא הגיחו לעולם על המיטה הזאת, אבל הרעידו אותי בתוכה בצירי הלידה הראשונים, בסדר הטוב של אחרי הנישואים. ולתוכה התמוטטנו בסוף יום עבודה שהמשיך בבית בהשכבות המתישות, הבלתי־נגמרות, המרעילות מרוב תסכול. בה שכבנו, לא רק בחורף, חולים ורצוצים, ולפעמים חלו יחסינו, ושעות ארוכות היינו מפנים גב אל גב, עד שחזרנו לחזר זה אחר זה בעקשנות עקובת ייאוש. והמיטה שתקה תחתינו כשנפשותינו נקעו זו מזו בתדירות שנצטברה בספר החשבונות האלוהי מנגד למספר האורגזמות. המיטה נשאה את יפחות הבכי שלי ברגעים שלא אהבתי די ואת היללות החוזרות ונשנות של ילדותינו, יללות שנצטרמו כל יום, ואת הפליטות התינוקיות שלהן ואת כתמי השתן הפתאומי שפכפך מגופיהן הקטנים ונספג בה לפעמים. והסדינים התאדמו כשהווסת שלי התפשטה שלא לפי מידות הפד, וחלחלו כתמי חלב גדולים מחולצת הפיז'מה, והיו גם נוזלי חיים נעלמים, מילים צבעוניות, ריחניות, שריחפו בלי הבל פה מתוך דפי הספרים שקראנו, לרוב כל אחד בצד שלו, ולעיתים רחוקות בקול באמת, מחפשים זה את עיני זה, שריד שביר מעמלנות הקריאה המשותפת שלנו בעידן של טרם הילדות. ולפעמים כתבתי בתוך המיטה בנייד המזהיר את הלילה מיילים זריזים, ואפילו פלרטוטים זעירים, פוזלים דרך הצ'ט, ומילות וידוי נוקבות ביומן המגמגם והתרגול היומי של הכרת תודה אשר חיברתי בו מילה למילה בחירוף נפש. המחשב, שהונח על המזרן לפעמים שלא בטובתו, הפך בוער, והפלאפונים בשטף המסרונים דלפו והדיפו עלינו קרינה כשהטענו אותם למראשותינו באי אכפתיות. והחלומות המעיזים שידרו תמונות ששוספו באכזריות על־ידי צווחות הילדות, כל אחת בתורה, והוליכו אותנו באמצע הלילה באין ברירה בצעדים סהרוריים את המסלול האהוב והשנוא כאחד עד החדר שלהן (עונשנו על כך שסירבנו להתמסר לאופנה של הלינה המשותפת), לא פעם שבתי למיטה כשגוף ילדי חם מהביל בחיקי.
"ישנה," החווה אליה תאופיק באצבעו והפטיר באדישות.
חישבתי. קנינו את המיטה כשנכנסנו לדירה, שהייתה אז חדשה, קרענו אותה מהניילונים, כמו שרני אמר. זה היה לפני שש שנים. שש שנים של היפרבולת אימהות.
"הוא אוהב את המיטות שלו חדשות," הסביר החבר עמר דיאב, ולא הצליח למחוק בת צחוק ומבט חצוף מהעיניים. יכולתי לדמיין את תאופיק מחליף נשים כמו מיטות. שיהיו חדשות. נוסע לאיקאה, כל פעם עם בת זוג אחרת. מפשפש בחלל הגדול ונוגע מוקסם ברהיטים החדשים, המבהיקים מרוב שוודיות, בידיים האלה שלו, של הקרדיולוג המומחה.
"אתם מקבלים את המיטה בלי מזרן, אם זה לא ברור," הדגשתי, קולי בקע כבד פה. "תראה, זו מיטה מעולה. איכותית. עץ מלא. ראש מיטה, מגירות," אצבעותיי החליקו במאמץ על העץ. "אפילו מדפים יש כאן," הצבעתי על צידי המיטה, איפה שהספרים הנעדרים של רני ושלי בלטו. "אתה יודע כמה היא עלתה? זה ההורים שלי קנו לנו מתנה כשרק עברנו לדירה. זה היה בסך הכול לפני שש שנים."
"מה שאמרתי, ישנה," חזר תאופיק.
הבטתי ברני בעיניים שואלות. מה נעשה? הדירה שעברנו אליה, בבת־גלים, הייתה מרוהטת קומפלט. עם הביקוש המאמיר, בכלל לא היה מקום שם למשא ומתן, וקיבלנו בהכנעה מיטה משומשת. ציפינו שהם יעשו אותו דבר. אבל הם התגלו כמפונקים מאיתנו, מדקדקים מאיתנו, ערבים נובו־רישים מקדשים את הערכים של זכות ראשונים. ואנחנו פישלנו בחוזה, בנמהרות של מתחילים. איפה נתקע עכשיו את המיטה? מה נעשה איתה? לא היה לנו איפה לשמור אותה והרעיון למכור מילא אותי חלחלה. היא הייתה חשובה כמו כתובה.
רני החזיר לי מבט שואל.
תרמוס כסוף החליק פתאום מבין האצבעות של העורך־דין. הוא פתח אותו בקול חורק, מהביל אדים. ריח רותח של קפה עם הל הציף את חדר השינה שלנו.
ספלונים קטנים עברו בין הידיים והתמלאו בשתיקה. הוא מזג לנו, ואחזתי את הספלון הקטן בשתי ידיים. מבטי התערבל מעל המיטה הריקה שהייתה לשולחן קפה ענק. אני לא שותה קפה, אבל גמעתי אותו. גם רני שתה, בצימאון. סוף סוף הם נזכרו להתנהג כמו מכניסי אורחים לבנטיניים. מבעד לאדים התבוננתי על עמר דיאב. הקפה היה טעים וכולנו שתינו בשקט, שנמזגה בו רק המוזיקה העדינה, התת־ימית, של קולות נשימה ובליעה. כשסיימנו חמישה ספלונים לבנים, מוכתמים, הסתדרו על המיטה החשופה. תאופיק היה האחרון לסיים. הוא הניח את ספלו בנקישה. "תראו," אמר, "אני לא יכול לישון במיטה הזאת. היא מלוכלכת. יש בה קורי עכביש."
"ואם ננקה אותה?" הצעתי, "אני אנקה אותה, במיוחד בשבילכם." כי הייתה אמת בדבריו. בנסתר שבין הקורות מתחת למזרון של רני ושלי, עכבישים עמלו על רשתות דקיקות שהיו כעת גלויות לעין. שלחתי יד והרמתי סמרטוט עייף מפינת החדר, ורכנתי אל המיטה. ערמתי את הספלים, והתחלתי לעבור על הקרשים בתנועות גדולות. רני הביט אליי בעידוד. הארכתי את הזרוע והרגשתי איך החולצה מטפסת מעלה, חושפת את קצה הגב הפוזל אל האגן. היה לי שם קעקוע דק, מסולסל, שנולד לרקוד במסיבות של גואה, ופתאום הוא בער. הרמתי את עיניי, והן פגשו בעיני התכלת של דיאב. חיוך רך התפשט על פניו, נדמה היה שגם האחרים נדבקו במשהו ממנו. רני היה נינוח, מאשר. המשכתי במלאכה בתקווה, אולי זה מה שירצה אותם. צ'יק צ'ק הקורים נמחו, נספגו במטלית כלא היו, ועכבישים קטנים מיהרו להימלט ברגלי החוטים שלהם. אחד טעה, טיפס לו על הסמרטוט ומשם שעט אל היד שלי, התרוצץ עליה. פלטתי צעקה, ובידי השנייה העפתי אותו לרצפה. הוא ריצד בחדר, ממסמר אליו את כולם. אבל איש לא ניגש לגמור איתו עניין.
תאופיק נשא מבט כאוב. מבעד לפניו האפורות חלחלו פני עיצבון הנצח הפלסטיני, דיוקן ממוסגר בשחור הצבוע שכבות שכבות של פנים שנקרשו בזיכרוני מתוך החדשות, תוכניות תעודה וסרטים שוברי שתיקה. עכשיו גם רני ואני שותפים לשרטוט קווי הפנים האלה, חרושי הסבל, חשבתי, ותכף ומייד סירבתי. כמה אפשר לחזות בעצב הזה שבערבית קוראים לו "חַזְן", לשאת את האימה והאשמה ולטלטל אותן בכל אשר אלך. מה, חסר לנו משלנו? תודעתי הלֵאה ביקשה לדלג הלאה, ומבטי נמשך לשיניו של תאופיק, שהיו לבנות מאוד. תהיתי אם בסיליקון ואלי התמסר לטיפולים החדשים האלה של הלבנת השיניים. "את רוצה לתת לי מיטה עם עכבישים?" קולו ניחת פתאום. "מה, אני צריך להיות מחסן שלכם?" רשף, "אם אני שוכר דירה שלכם זה אומר שאני צריך לאפסן לכם דברים?"
"תראה, זו פשוט דירה מרוהטת," רני אמר בדיבור איטי, מתון, כפי שהיה מדבר איתי לפעמים, כשנטרפתי. "זה מקובל."
"לא הבנתי שאתם רוצים להשכיר דירה מרוהטת. בחוזה לא כתוב שאני ישן במיטה שלכם." קולו של תאופיק היה מחוספס וסדוק אבל גם רם וברור.
חשבתי על המחסן הזעיר שלנו, שמתגבהים בו כל הרהיטים שכבר הכריזו שהם לא רוצים, הכורסאות, שולחן האוכל, הכוננית, השידה התואמת למיטה שגם היא נדחתה (האם בגלל שסיפרתי שחיתלנו עליה?). אין סיכוי שהמיטה תיכנס שם.
"תראו," ניסיתי את החיוך הכי מתוק, "בסופו של דבר זו בעיה פסיכולוגית. די קטנה. לא חבל על זה לפוצץ חוזה?"
כמה גבות גבריות נזקפו ונפנו אליי.
"בואו, אפשר לעשות פשרות, הרי הכול רק בראש." הפרצופים שלהם נותרו קשים, אדישים. כחכחתי בגרוני וזקפתי את קומתי, "תראו אותנו למשל. עברנו דירה וגם היינו צריכים לישון על מיטה שהיא לא שלנו, כולל המזרן! מיטה קטנה יותר מזאת, בחיי!" מבט הזלזול הלא מאמין של עורך הדין לא הבטיח טובות, אבל המשכתי "אז מה, סוף העולם? פיצוץ? מה פתאום. מה עשינו? טקס, לנקות את המיטה. נשאנו ברכות, לשחרר את המיטה מאנרגיות העבר ולהזמין אנרגיות חדשות." התלבטתי לרגע אם להזכיר סקס, והחלטתי להימנע מזה. "ככה אני מציעה גם לכם, תמצאו ברכות יפות, בטח יש לכם מלא. ואפשר לפזר עלי ורדים. תזכרו, זה כולה מיטה."
תאופיק שתק ומזג לעצמו כוס נוספת של קפה. גמע אותה בלגימות קטנות, מתעלמות. אחיו וחברו החרו החזיקו אחריו. ואז נפנה אליי ואמר לפתע, נועץ בי את עיניו: "את היית מביאה ילדים במיטה לא שלך?"
הם ירדו איתנו למחסן. נדחסנו כולנו במעלית. דיאב עמד לידי, גבוה וקרוב, כל כך קרוב שפניי כמעט נכבשו בחזה שלו. התעכבנו בצפיפות גם מול הדלת. המפתח של רני סירב להסתובב בחור המנעול, והייתי צריכה לחפש את הצרור שלי. כשקמתי אני לפתוח סוף סוף חמישה זוגות עיניים מצמצנו אל האור שקרן בנוגה חיוור על הרהיטים הנבוכים, הדחוסים זה על זה, שמיהרו לתפוס ריח עובש. הסתבר שדיאב היפה לומד הנדסה אזרחית בטכניון. היו לו עצות איך לסדר את הרהיטים ככה שאפשר יהיה להעמיד את המיטה על צידה. הוא טפח עליהם ביד ידענית.
רני התבונן בו, ואז הביט בי. הוא באמת חשב על זה, שקל. ראיתי במבט הזה, שאני יודעת לזהות, שהוא עוד רגע נכנע. נמלכתי בדעתי.
"ואני בת של מהנדס," אמרתי. "וכבתו של מהנדס אמיתי, עם מגיסטר," הדגשתי מבט נוזף, "אני אומרת לכם, המיטה לא נכנסת כאן, גם לא על הצד." דיאב השפיל את עיניו ולרגע קט הרגשתי שאכן, הילת אב היא האמצעי הרטורי הדרוש.
"אם אתם לא מפנים את המיטה, נתראה בבית־משפט," תאופיק סתם. ואחיו העורך דין הנהן, אצבעותיו רקדו על מקשי הטלפון. תהיתי אם הוא מקליט הכול. הוא הכניס את הטלפון לכיסו והושיט אלינו יד לבנה, שני האחרים עומדים משני צדדיו. רני מיהר לשלוח את שלו, לקלוט אותה. לשתי שניות התחברו ידיהם לטלטול מוסכם אחד.
ואז תאופיק סובב את הגב. הם יצאו בעקבותיו. לא לפני שהספקתי לקלוט את מבטו המנצנץ, הכחול של דיאב, עולה לפתע שלוח אליי כמו הבטחה נבצרת. והם יצאו והותירו אותנו על סף המחסן.
*
מיטתו של אדם כבודו. אבל באין ברירה הכבוד שלהם הפך להיות כבד משלנו. כמה איומים ריחפו מעל ראשינו. להגיע לבית משפט ולאכול אותה היה אחד מהם, אבל גם רבץ עלינו כאב הראש של לדלוק אחר שוכרים חדשים, ההסתערות על חוזה נוסף, ולאורך הזמן השדוף הזה הפסד כסף על הדירה הריקה, בזמן שנשלם על שלנו. על דמי התיווך שנזרקו לזבל אין מה לדבר. רני הבטיח לטפל בדברים, לחפש פתרון שלא יוריד את המיטה שלנו שאולה. ולמחרת נשארתי בבית עם הקטנה, אין לה גן ביום שישי מתוך עיקרון. ב־12:00 צייץ הטלפון, לא רני, תאופיק. פתחתי את הסרטון: נור מתגלה מבעד לעדשת הפלאפון, שחורה ונאווה, עוטה חולצה מחויטת, פניה טובים בדירתנו המוארת. אחיו של תאופיק לצידה, הוא נוגס במשהו. בסופו של דבר הם פתחו את חבילת עוגיות השוקולד צ'יפס. ולבסוף, דיאב, המצלמה נושאת אליו עיניים והוא חמוש במברגה חשמלית כתומה, ענקית ומבהיקה, מריע ומנופף בה לשלום. העדשה משוטטת ורני גם הוא שם, יציב ושלו, מיישיר מבט למצלמה, שתאופיק מכוון עכשיו היישר אליו, זרועותיו שלובות על חזהו כמו בעל־בית. "יאללה," רני אומר, הוא יודע לבטא את המילה בהטעמה המדויקת שלמד מבתנו הקטנה, הסייעת הערבייה בגן שלה הכי אהובה עליה. "יאללה, תפרקו."