מֹאזְנַיִם

הזכות לרצוח, הזכות לכתוב / נעמה ישראלי

כנערה דחיתי בשאט נפש כל תמונת עתיד שכללה עבודה בשעות קבועות, מקום קבוע, שגרה. היום קשה לאמוד את מידת הרצינות שהייתה בי אז, כי מעולם לא שיערתי שאוכל לחיות כפי שאני חיה כעת. שפריווילגיה שכזאת, חיי רוח, תוכל ליפול בחלקי. שאנוד בין ספרים וכריכות; קוראת, כותבת, לומדת ומלמדת; שאקום כל יום בשעה קצת אחרת, מוהלת ימים בלילות, מכלה שעותיי בספריות מאובקות, בבתי-קפה שכונתיים, או כמנהגי ברוב הימים – ישובה אל שולחן העבודה הביתי, מעבירה שעות ארוכות בבהייה בנוף מהחלון, בספרים, וחוזר חלילה. לעיתים ימים שלמים שבאחריתם אין בידי כל הוכחה למציאותה של עבודה יצרנית. אך הפריווילגיה שבאי-עשיית דבר, הפנאי לחשוב ולהרהר, תמיד הייתה טמונה בו סכנה גדולה – שמא נרחיק לכת, שמא תקום עלינו רוחנו, כקול המושה אותנו מחלומותינו בהקיץ.

הנה, הפליגו נא במחשבתכם אל דיוקנו של סטודנט אחד, רווק צעיר ועני בסנט-פטרסבורג של המאה ה-19. רסקולניקוב רודיון רומנוביץ' זה מכבר פרש מלימודיו באוניברסיטה עקב עוניו הרב ובחודש האחרון התגברה מצוקתו הכלכלית והנפשית עד שמצא עצמו מבצע פשע בל-ישוער. אתעכב רגע על פתיחתו של הרומן "החטא ועונשו", היכן שנחשף שורש הנגע; דוסטויבסקי מתאר בפרוטרוט את בגדיו הבלואים של רסקולניקוב, את חדרו הקטן, המדכא והמוזנח, את חולשתו הפיזית שהלכה והתגברה, שהרי כמעט חדל לאכול: "כך קורה לאנשים מסוימים המשוגעים לדבר אחד, שתודעתם מרוכזת בדבר הזה יתר על המידה. זה שבועיים שבעלת הדירה חדלה לחלק לו אוכל, ועד עתה לא עלה בדעתו ללכת אליה ולברר את העניין, אם כי נותר ללא ארוחות צהריים". כאדם מאוהב, הממאן לעסוק בדבר מלבד אהבתו, רסקולניקוב שוקע אל תכנוני השוד עד שהוא זונח כל עיסוק שגרתי, בסיסי ככל שיהיה לקיום החיים עצמם. או-אז נפתח פתח וכמו מאליהן מסתננות מחשבות התרעלה, אותה תהייה ממארת בדבר הפשע שיוכיח אחת ולתמיד – האם אכן הוא מן הבריות הנבחרות, אלו הרשאיות, ולו לרגעים, לגזול חיים?

*

אם לא הייתי אנוסה להאכיל את גופי מדי כמה שעות, להיכנע לגחמות הקיבה; אם לא היה נגזר עליי בזיעת אפי להעלות תבשיל, למצער פרוסת לחם צר – אז אולי באמת יכולה הייתי לרחף כרוח. ומי יודע מה היה מסתנן אז אל התודעה, אילו מחשבות היו צפות מאליהן, אילו רעיונות היו מהממים את חושיי (האם אז עוד היו לי כאלו, כלומר, חושים?). צומות תמיד שובצו בדרכים המצויות או המומצאות אל התעלות רוחנית. האם משום שהרוח דורשת לחדור מבעד לרעב, להתעלות מעל הבשר? או שמא טמון הטוהר בייסורים, בהידפקות נצחית אל הגוף?

*
רסקולניקוב מתמיד חפץ היה להתעלות מעל הבשר, אולם יש מי שכמו בעל כורחם נקרעים ממנו, נתונים לגחמות בוראם; ואולי דווקא עבור אלו אין השיבה אליו בגדר אפשרות.

ראו נא את סיפורו של גיבור הרומן "מלון המולדת" מאת יוסוף אטילגן (תרגום: שרון שדה), המוסר את קורותיו של זברג'ט, מנהל מלון קטן בעיירה קטנה בתורכיה, החי את חייו תוך הישענות מלאה על פרקטיקות קבועות וידועות, על שגרת יומו. כבני משפחתו לפניו גם זברז'ט נולד וגדל במבנה העות'מאני, שברבות הימים הוסב למלון והופקד בידיו. כיאה לתפקידו, כפקיד קבלה האחראי על רישום האורחים וענייני כספים, שגרתו של זברג'ט מתוארת ביובש של יומן מבצעים, מתחקה אחר כל פעולותיו הזעירות עם זכוכית מגדלת: "יום שני הוא התעורר. החדר היה אפלולי. לקח מהתיבה שלצד ראש המיטה את שעון האומגה הכבד שאביו קיבל מחבר שהיה חייב לו שני מטבעות זהב כשעבד במרשם האוכלוסין, והחזיק מול החלון: רבע לשש. מתח, החזיר. בלט לו בתחתונים מלפנים; לחץ ביד שמאל. התיישב במיטה; רחרח את החולצה, ירד מהמיטה. שם מים על הפרימוס לפני שנכנס לשירותים. כשיצא התרחץ; התנגב, התעטף במגבת וחזר לחדר". כך נמסרים לנו פרטי-פרטים עד שאט-אט מורכב פאזל חייו של זברג'ט, כמו היה המספר חוקר פרטי בתיק רצח החולק עימנו ממצאיו.

אין זה דימוי בלבד (ומכאן ואילך קלקלנים – ראו הוזהרתם). באמת נטמן רצח כפול בין דפי הרומן, כסוד שגילויו ידוע מראש. למעשה, הנימה הסדורה, הדוממת, מסיחה מן ההבנה כי הרומן מתחיל כאשר השגרה מתחילה להיפרם, נפרדת מהעלילה בתנועה אסימפטוטלית. הסיבה מצוינת כבר בפתיחת הרומן, כמו בהיסח הדעת, ונעוצה באירוע שלכאורה אינו אירוע כלל: אורחת ללילה, אישה יפה ומסתורית "שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה". מייד עם הגעתה הופכת האורחת למושא האובססיה של זברג'ט, שימים לאחר מכן לא חדל להרהר ולהפוך בכל פרט קטן בהופעתה אותו לילה. בדקדקנות הוא מתחקה אחר כל בדל של מידע על הדמות העלומה.  ימים אחרי עזיבתה הוא דואג שהחדר שלנה בו ייוותר בדיוק כפי שהניחה אותו, לרבות האור שהותירה דולק והסיגריות הכבויות במאפרה. נואש, הוא הולך שבי אחר האמונה השרירותית כי האישה מוכרחה לחזור ולהתארח במלון טרם שובה לאנקרה, לכל המאוחר שבעה ימים מביקורה האחרון. בינתיים הוא מתכונן לחזרתה; הוא מגלח את שפמו, רוכש בגדים חדשים; הוא מדמיין את רגע חזרתה ושוקע בלבטים: כיצד יפנה אליה, כיצד תפנה היא אליו – הרי "יש כל-כך הרבה אפשרויות". ומדי לילה, כשאורחי המלון ספונים בחדריהם, הוא סר לחדרה, שדבר לא זח בו מאז הגעתה, כשומר על מבצר נטוש.

*

אובססיות שכאלו הן עניין שבשגרה אצלי. אותה הינעצות בדבר-מה, חקירתו עד לזרא. רצוא ורצוא על אותו השביל, כמו היו כל הנוירונים במוחי מורים אך אליו, אל השביל הנגוז ללא אחרית, ללא סוף. מהן האובססיות אם לא קווי עלילה שלא הצלחתי לסיים? פנטזיות פגומות שלא נענות לחוקי עולמן.

*

בלילה השביעי מביקורה של האישה מאנקרה זברג'ט בוחן את כוס התה המשומשת שהותירה בחדרה, כאשר רעש מהקומה מעל מחרידו. הכוס נשמטת מידו ומתנפצת על הרצפה. הלום בפני החורבן, זברג'ט נאחז במסגרת המיטה כנאחז בקרנות המזבח. עתה הוא ניצב בפני הכרה חדשה: "החדר חוּלל; האישה כבר לא תבוא. הלך לדלת, כשיצא מהחדר כיבה את האור שדלק בו זה שבוע". אינני יודעת כיצד ומדוע בחר המתרגם במילה "חולל" – מניח לעברית לחשוף עוקצהּ. בתרגום רגיש, מפלח, מסומנת האישה מאנקרה כמהות עילאית, קדושה. כאותה רכבת ש"הגיעה באיחור מאנקרה" – פרט החוזר על עצמו בניסוח זהה בכל אזכור של דמותה – מופרת שגרת חייו המדודה והשקולה של זברג'ט, שכל קיומו מושתת על הרגליו הקבועים המבוצעים בדייקנות. ובאותה שרירותיות שבה החליט כי האישה מוכרחה לשוב, לאחר אותו לילה הוא מחליט כי אבדה לעד וכך אבד גם הטעם לחייו. למחרת הוא מסרב לקבל אורחים חדשים עד שהמלון מתרוקן כליל מדייריו.

מלבד זברג'ט במלון הקטן עובדת נוספת אחת בלבד, כפרייה יתומה וגרושה, ללא ילדים, האחראית על הניקיון, הכביסה והבישול. לעיתים, בלילות, זברג'ט פוקד את חדרה שבעליית הגג ועושה בה את זממו. העובדת, שסיבת התרוקנותו של המלון נעלמת ממנה, מחליטה לנצל את ההזדמנות ולנסוע לכפר הולדתה. בלילה טרם נסיעתה, לאחר שלא ביקר בחדרה מאז בואה של האישה מאנקרה, זברג'ט מנסה שוב לשכב עימה ובהרף של תסכול חונק אותה למוות. זהו הרצח הראשון. עוד באותו הלילה זברג'ט הורג גם את החתול, דייר הקבע השלישי של המלון, פן יללותיו, בהיעדרה של האישה, יסגירוהו. זהו הרצח השני.

בראשי נמתחים גשרים בין הרוצחים, בין קורבנותיהם הנידחים: זקנה מושמצת, אחותה הכנועה, יתומה גרושה וחתול. אולם שלא כרסקולניקוב, זברג'ט לא רוצח אדם זר אלא את החברה האנושית הקבועה היחידה שהייתה לו, מעמודי התווך של קיומו. גם לאישה, כמו לזברג'ט, לא היה כל קיום חיצוני מלבד עבודתה במלון, לא משפחה או חברים משל עצמה. דמותה היא כבבואתו של הגיבור הרוצח המבשרת את היכחדותו – הגם שהוא אינו מודע לה – וכפי שקורבנו השני משקף את מעשיו: "כמה מפתיע שהחתול השלֵו הזה, המאופק, היה מסוגל לפראיות שכזאת", זברג'ט מהרהר לאחר שהחתול תוקף אותו בתגובה לניסיונותיו ללכדו בליל הרצח, כמו מהדהד את ההפתעה שאחזה בי נוכח המעשה האלים שהגיבור הרך ביצע זה עתה; מעשה שהגיח כאור מבליח בחשכה, עד שהיה עליי לקוראו שנית כדי לוודא את אמיתותו. 

ואם לדוסטויבסקי נדרשה דמות הבלש, הדרמה הסוחפת של קרב המוחות, הרי שאחרי זברג'ט איש אינו רודף. ובכל זאת לבסוף הוא תולה את עצמו במלון שנולד בו ובילה בו את חייו. כך, ברומן הזה, הרוצח הוא גם הקורבן, ובמבט לאחור נגלה כי את מקומו של הבלש הנעדר ממלא הקורא – אם גם לשווא. הרומן נבנה לאיטו, מורכב אינספור פרטים, כמו היה כתב סתרים שרק בקריאה שנייה הגיונו יתבהר. אך לבסוף יתברר כי מלכתחילה היו כל הפרטים מרוקנים ממשמעות, צבורים כאבק. אין כל היגיון במעשיו של זברג'ט, אין כל מניע לרצח או להתאבדות. ספוגים אל גבבת פרטי-הפרטים, שני מעשי המוות מקנים לרומן את טעמו מבלי שיפרו את מרקמו; זהו סיפור שלא קורה בו דבר היות שאין כל משמעות לדבר שקורה בו.

רסקולניקוב הוא הרוצח החכם שהקורא מבקש להזדהות עימו, מעריץ אותו ומעודד אותו כילד את אביו. בכל רוצח ספרותי אהוד יש בוודאי דבר מה שמהדהד את תחושותינו, שגורם לנו לעמוד לצידו על אף אמונתנו כי אנחנו מוסריים ככל אדם אחר. אצל רסקולניקוב זה אולי גילומה של המשאלה השקטה הבוערת בנו כגחל – הרצון להאמין כי אנחנו מיוחדים, טובים יותר, חכמים יותר מכל אחד אחר. ואולי בשל כך קריאתי בחטא ועונשו לוותה לעיתים בתסכול חריף. לא פיללתי שרסקולניקוב יתוודה, שייאסר. דמיינתי עבורו גורל אחר.

לזברג'ט לא דאגתי. זברג'ט הוא לא דמות מדומיינת, הוא אנושי, אנושי מדי, בעל הפגמים שלעולם לא נודה בהם. ובדיוק בשל כך אפשר לנו לאהוב אותו: כי הוא רחוק מלהיות יפה, חכם או מוכשר בצורה בלתי רגילה, כי כמונו הוא בודד ומחכה לאהובה שלא תבוא. זברג'ט לא מתיימר להתעלות עלינו במוסריותו או בכישרונו. הוא לא פזיז ומתייהר כרסקולניקוב, שנדמה לעיתים כמוליך עצמו ישירות אל ידי רודפיו. בתנועה הפוכה, את זברג'ט טורד דווקא החופש, תהום הבדידות שנפערה משהפנה עורף לשגרתו. הוא לא עושה טעויות; לא משום שכל מעשיו מחושבים ומכווני מטרה אלא דווקא משום שהם לא, משום שהחיפוי על הרצח כלל לא מטריד אותו. כובדן של אינספור האפשרויות הוא שמכריע אותו, שמביא אותו אל קיצו: "עוד היה בחיים, עדיין שלט בגורלו. היה יכול להסיר את החבל מהצוואר, לחכות קצת, לברוח, ללכת לתחנת המשטרה, לשרוף את הבית. חופש שאי-אפשר היה לשאת. הוא דחף את השולחן ברגליים, צנח למטה, לתוך הריק, נעצר באוויר".

*

הקריאה מצמחת קריאה. כגידולים, כראשים-נחשים של מפלצת שכשלתי לבער רעלהּ. שקטה ומופקרת אני מעמיקה בצלילה אל העולמות הבדויים, אור השמש מאפיל לאיטו, כזיכרון ודאויות. שכחתי איך לא קוראים. איך חיים מבלי  לבקש חיים נוספים, בבדידות צרה. קשה לדמיין שאפשר לנו ללכת אחור, להיפרד מן האינסוף. לא, איני מדמיינת שאוכל לבקש ודאות בלתי אם בכתיבה, אולם – אין האדם הכותב ראשית-כול אדם קורא?

*

לאפילוג של "החטא ועונשו", אותה ברייתא מאוחרת השומטת את הקרקע תחת סיפורה, התמצק פשר במחשבתי רק משעה שקראתי בקירקגור. הלוא מהי מהות אותו שינוי מתמיה שחל ברסקולניקוב לאחר כמה שנים בכלא בסיביר אם לא אותה חזרה, אותה קפיצת אמונה שקירקגור כה כמה אליה כשכתב את "חיל ורעדה"? מתוך התנכרותו של רסקולניקוב, מתוך פקפוקו בחיים ובקיום וכמו כנגד רצונו צצה אצלו הפליאה נוכח אותם אסירים בורים, נוכח פליאתם שלהם, אהבת החיים שבהם גם מתוך כלאם. רק אז ניצתת אצלו אהבה לסוניה, רק אז יכול הוא לנטות אל חסד האמונה שהיא מגלמת; באי-החשיבה, בהשתתקות התודעה. רק משהתעלה למדרגת האמונה יכול היה להכיר באינסופיות האבסורדית של הקיום בד בבד עם החזרה אל הסופי, אל מציאות החיים הנתונה והמאושרת לאין קץ. רצוא ושוב.

אך רסקולניקוב לא רצח מתוך אמונה. זו באה שנים מאוחר יותר, לאחר שהשלכות מעשיו הובילוהו כמעט עד הקצה. לא, הזכות לרצוח, נחלתם של אבירי האמונה, מעולם לא הייתה מנת חלקו של רסקולניקוב כפי שנתונה הייתה לזברג'ט. אטילגן שמר לו זכות זו למן ההתחלה. מעולם לא הייתה מותנית ביכולתו להתמודד עם ההשלכות, באמונתו בחפותו. הזכות הייתה נתונה לו מעצם התרחשות הדבר, התרחשותו כמו מעצמו. האם לא אך בכך נתלית התאבדותו – בהכרה שבאבסורד, שכך הם פני הדברים, שאין כל משמעות לשאלה האם רצח או לא רצח? לקראת התאבדותו זברג'ט הוזה כי הוא עומד לדין: "הסנגור נעמד, מוציא כמה ניירות מהתיק, קורא: 'שופטים נכבדים, בריק אינסופי מסתובבת לאט חתיכת אדמה סביב גוש אש שממרחק של יממת אור נראה כמו גץ שניתז מהפח של קולה הערמונים מהפינה של בית המשרדים, מהיצורים שנעים עליה בלי מטרה, שיודעים שימותו גם אם לא יהרגו זה את זה, ששואלים שאלות'. השופט מכה על הדוכן, אומר: 'מסתמן שקו ההגנה שלך מתבסס על זכות הרציחה, זה לא הנושא שנידון כאן, כאן מתאימים סעיף בחוק למעשה'".

אטילגן הכיר היטב את רעיונותיו של קירקגור, שהרי אף תרגם כמה מכתביו. אולם זברג'ט שלו לא נגאל. אם היה ברומן גילוי אמונה, הרי שהיא גלומה בדבקות ההמתנה לאישה מאנקרה. אך התשוקה אליה היא שממוטטת את זברג'ט, שמביאה אותו לחרוג אל הרפלקסיביות הממאירה, אל הבנת האינסוף המביאה לכיליונו; הוא לא שב אל סופיות קיומו, אל ודאותו, אלא במותו. זברג'ט התחיל למות משעה שהאישה מאנקרה הופיעה בחייו משום שפתחה לו צוהר לדמיון עתיד פרוד מן ההווה; משום הפרתו של החולין – תחילה על-ידי ההרהור בו, ולאחר מכן על-ידי אי-הוודאות שבפריעתו.

ב"מלון המולדת" אטילגן שרטט דמות אנושית להבחיל וסיפור פשוט להפליא, דווקא משום שנדמה כי אין לו דבר עם היגיון פשוט. ואולי היגיון כגון זה מלכתחילה שמור אך לסיפורים – המציאות מעולם לא נענתה לו. או שמא? מי יודע מה היה עולה בגורלו של זברג'ט אם לא היה מושלך אל מלתעות העלילה, אל חזון האישה מאנקרה. אולי לא כלום. אולי אטילגן היטיב להבין – משמעות לקיום תיתכן רק בקיום עצמו, לרגע לא במחשבה עליו.

*

כשהייתי נערה נהגתי לומר כי החלום שלי הוא להיות רועת צאן, לשוטט ללא הפרעה באחת הפינות הנידחות של התבל. ובשיחות אחרות (מיושבות יותר אך במעט) – כותבת. כך שיקפו אמירותיי בבלי דעת את הפער בין שתי אפשרויות הקיום, כל אחת בגילומה הקיצוני ביותר (כמתחייב מגילי דאז): חיי שגרה, מותווים בחילופי עונות השנה והיום בלילה; ולחלופין, חיי רוח ובפרט כתיבה – אולי העיסוק הרפלקסיבי ביותר. הממד שבו הכול אפשרי. ברבות הימים האינסופיות שיתקה אותי. האפשרויות הכבידו על המחשבה. לא יכולתי לבחור אחת מהן ולדבוק בה, לזנק מנקודת הפתיחה. הכתיבה נדחקה הצידה לטובת עיסוקים אחרים.

גם אטילגן עצמו התנדנד בין חיי הרוח לחיי היומיום. אחרית הדבר הנדרשת לחייו מתארת כיצד בילה את ילדותו בקריאה ובכתיבה ולאחר שנסע ללמוד באיסטנבול, חי חיי רוח ומהפכנות נעורים, שב אל בית הוריו בכפר ובילה כמה שנים בעבודה חקלאית מאומצת, משחק ברידג' ושחמט, פוקד מדי יום את בית הקפה המקומי. אולם בסופו של דבר חזר אטילגן גם לכתיבה. ואולי משום כך מוכרח היה להרוג את זברג'ט, שנולד, חי ומת בבניין אחד, בעיירה אחת. לא מתוך רחמים, אלא מכורח המציאות המתגשמת עליו; אולי הפריווילגיה האמיתית אינה טמונה בחיי הרוח אלא דווקא בקיום ההופכי להם? בכפרים נידחים בהודו ובאיים מרוחקים בפיליפינים, בשבילים שכוחי אל בבוליביה ובפרו, ראיתי אנשים שלא מכירים צורת קיום אחרת, והאושר של חלקם ודאי עולה על שלי – האם בכוח האמונה, או שמא מתוקף אחר, סמוי יותר  מן העין?

בכל העולם אנשים מוותרים על הפרטיקולריות ברוח הרומנטיקה עבור פרטיקולריות אחרת – משעתקים מילים בתבניות חייהם, מבכרים את סופיות קיומם על אינסוף המִבדה. ואולי מלכתחילה הסופיות והאינסופיות אינן כה נפרדות כפי שטעינו לחשוב. אולי הן נמהלות זו בזו, בשמחת המפגש של קרובי משפחה קשישים שהופרדו בזדון לפני שנים רבות. אולי גם אנשים חיים רשאים היום לכתוב דבר מה שאין בו כל בשורה. אולי גם אני.  

אולי אפשר חיי רוח על פני האדמה?

שתי התנועות עדיין משספות את מחשבתי. משהו מוכרח ללכת לאיבוד.

חילופי משמורות / נעמה ישראלי

אָחִי הַקָּטָן וַאֲנִי, הָיוּ לָנוּ הֲמוֹן

בָּתִּים. כָּל יוֹם הָיָה בַּיִת.

כָּל יוֹם הָלַכְנוּ נוֹשְׂאִים שַׂקִּיּוֹת.

כָּל מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שַׂמְנוּ

בְּשַׂקִּיּוֹת. צַעֲצוּעִים בְּגָדִים

חֲבֵרִים הוֹרִים.

כָּל יוֹם הָלַכְנוּ

בְּאוֹתָם הַשְּׁבִילִים

עִם אוֹתוֹ הַמַּשָּׂא

בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה

אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

הַיּוֹם מִי זוֹכֵר אֵיךְ הִתְקַבְּלָה הַהַחְלָטָה.

אָמְרוּ שֶׁזֶּה הָיָה בָּרָמוֹת הַגְּבוֹהוֹת בְּיוֹתֵר.

אֲנַחְנוּ

מִיָּד הִסְכַּמְנוּ

לָמוּת בַּמִּדְבָּר.

לֹא רָצִינוּ לְוַתֵּר עַל הַשַּׂקִּיּוֹת.

רָצִינוּ שֶׁיִּהְיֶה מָה לְהַרְאוֹת.

דָּאַגְנוּ שֶׁלֹּא

נִזְדַּקֵּק לְבַיִת.

אני מורידת הגשמים / נעמה ישראלי 

כְּשֶׁבָּאתִי אֶל הַבַּיִת הֶחָדָשׁ

עָבַר זֶרֶם חַשְׁמַל בְּגוּפִי

מָסַר לִי כָּל

שֶׁהָיָה עָלַי לָדַעַת.

שֶׁקֹּדֶם לָכֵן הָיִיתִי יַלְדָּה

מֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת

וּמִקְצָת חֲלוֹמוֹתַי מֻגְשָׁמִים

כְּשֶׁתֶן בַּמִּטָּה.

כָּעֵת תַּמּוּ שָׁבוּעוֹת רִאשׁוֹנִים

הַחֲדָרִים מִתְרַחֲבִים אֶל הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ

כְּפִי הַתִּקְוָה

וַחֲלוֹמוֹתַי יְבֵשִׁים.

וַעֲדַיִן צַחֲנַת הַשְּׂרֵפָה

מְאַחֶזֶת עָמֹק בְּאַפִּי

בָּרָק מְנוֹרַת הַלַּיְלָה בְּחֶשְׁכַת עֵינַי

                                           עָלַי לְהֵרָדֵם.