ימי מלחמה מאלצים אותנו להתבגר. לדאוג לאחרים. לדאוג זה לזה. לדאוג לילדים שזקוקים לנו, שנסביר להם את הכאוס הזה שאיננו מבינים בעצמנו. באין מבוגר – הורה, או הנהגה אחראית – ההתבגרות הופכת יותר אכזרית ויותר כואבת; בחיים הפרטיים והאזרחיים, וגם בספרות. שומרי הסף נעלמו, הצופה לבית ישראל נדם והספרות הישראלית נאלצת לגדל את עצמה בתוך תקופה של בלבול ואימה, תקופה שבה עתידו של המקום עצמו לוט בערפל.

צחוק גדול הרעיד את גופה, שמחה בעבעה בה והיא, שרויה במקום לא מקום, הרגישה מאושרת.
לאט הקיצה. וילון הוסט, חלל התמוסס, עקצוצים של כאב מיפו את הגוף. פקחה עיניים, חזרה ועצמה. מיששה את הבד שעטף אותה, חמש אותיות, מתחיל בשין. יום מיוחד היום, לחשו לה המחשבות, כן, יום מיוחד. גיששה למשקפיים שעל השידה, מייחלת לצחוק שידעה לפני רגע, זכרו מתפוגג ונעלם.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / לורן מילק ילד אילם יֶלֶד אִלֵּם מִפַּחַד יוֹשֵׁב מִתַּחַת לְעֵץ הָאֲפַרְסֵק. יַתּוּשִׁים לְרֹאשׁוֹ, סְנוּנִיּוֹת לְרֹאשׁוֹ

"חלום עולם הפוך" ("כנרת זמורה", 2024) הוא מסע פנטסטי בתודעתה של אישה זקנה. הוא פנטסטי הן בהוראתו כמרהיב הן בהוראתו כהפלגה של הדמיון. במהלכו של המסע נטווים יחסים כה מעורפלים בין ממשות לדמיון עד שעצם ההבחנה ביניהם נעשית פנטסטית.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / אוהד אוחיון התעלות "אל תנסה ללכת עם הדור" לאה גולדברג מֵעַל לַמְּנוֹפִים, מֵעַל לְשַׁחַק מִתְעַנֵּן.

על אשר רייך ז"ל,
צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

חולפת איזו דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את הדלת ולפלס לה דרך בין חלקי מערכת התופים המפורקת, הניירות המקומטים, חולצות הטי המיוזעות והגרביים ההפוכים, ומתיישבת על קצה מיטתו. המיטה חורקת תחת משקלה. לרגע היא יושבת לצד בנה הישן וידיה מונחות בחיקה, שואבת כוח, בלי לבקש רשות, מנשימותיו השקטות העמוקות. בחוץ יום יפה של סוף הקיץ. התריס והחלון פתוחים והחדר שטוף באור עז של אחר צהריים. על אדן החלון נע לו המאוורר הקטן החרישי, ימינה ושמאלה, סוקר את זירת חייו ללא הרף, מסרב לדבר־מה. נמרוד שוכב במיטה רפוי וכבד, קרבתה ממאנת להידחס אל שנתו. היא מביטה בקרן האור האלכסונית המתעקלת על הסדין שמכסה את גופו, מכתפו אל בטנו, צורבת בעורו הבהיר מבעד לבד הלבן.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים כיכר הממחטות / אודי שרבני וְאָז, יוֹם אַחֲרֵי, בְּכִכַּר הַמִּמְחָטוֹת, יָשַׁבְתִּי, וְהִצַּעְתִּי. חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר, אֲנָשִׁים הוֹלְכִים; וְלֹא

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / סתיו אתלן נשים בלי אלוהים הָיִינוּ בְּגִוּוּנֵי הַפֶּלֶא מְכֻוְנָנוֹת לִצְלִילִים מֵהֶחָלָל לָגַמְנוּ דַּם לִוְיְתָנִים אָכַלְנוּ

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים א' / אילנה זפרן Share on facebook Facebook Share on twitter Twitter Share on linkedin LinkedIn Share

כבר שנה אני עורך את מכתבי המפקדים למשפחות השכולות החדשות, ויש בהם ביטוי שאני משתדל לעקור תמיד, "חתירה למגע". אני עוקף אותו בכמה דרכים: "היה נכון לקרב", "שאף להכריע את האויב", "לא היסס להסתער על האויב". הקצינה הבודקת את המכתבים כועסת עליי שאני משנה תמיד את הביטוי הזה, הידוע לכולם. אבל אני מתעקש: לא חתירה, כי אין לאן לחתור. ולא מגע, כי אין במי לגעת.

היא מתניעה ומתחילה לנסוע אל השער. לאט, בזהירות, רק לא לדפוק את הכול עכשיו.

היא ישבה על כיסא נוח בקרבת הבריכה וחלמה בהקיץ. התעוררה לתוך זעקת מגאפון, "גיברת, לעבור מסלול," שחזרה להישמע בסמכותיות זמן קצר לאחר מכן, "גיברת, לעבור מסלול בבקשה." היא שמחה לגלות שלא היא הגיברת המדוברת. מישהי נכנסה למסלול הבינוני ולא שמה לב שהיא שוחה בקצב איטי. כששמעה את המציל הרימה את ידיה הגרומות באוויר לאות כניעה וקבלת הדין, והחלה לדדות בקפצוצים קטנים אל המסלול האיטי.

"אמא," הוא מיילל ממיטתו, ומתערטל בפניי זאת הפעם השלישית מאז הגעתי, "אמא," הוא מביט בי מבין חרכי עיניו העכורות. אני מנסה לאמוד את גילו כשהאחות נכנסת וגוערת בו שיפסיק להוריד את החיתול והכותונת. "אדון יהושע, למה אתה עושה את זה?" היא מכסה אותו עד צוואר, אך הוא מחויך וכבר מתכנן שוב מפגש עם מערומיו, וחוזר לסורו מייד כשהיא יוצאת. בדרכה החוצה היא מסיטה את הווילון שבינינו וזעקות השבר שלו נשמעות מרוחקות יותר.

בליל הטילים הגדול ניסינו לאהוב מחדש. אני הצעתי שנלך מכות, ודניאל, שהיה עייף מלחפש פתרונות משלו, נאלץ להסכים. החוק היה: מישהו צריך להשכיב מישהו על הרצפה, לספור שלוש שניות ולשחרר. אסור לחנוק, אסור לנשוך, ואסור ללקק את העיניים. משחקים רק בתחום מרכז הסלון כי אחרת אפשר לשבור את הראש בחפץ חד. הסלון רך משטיחים. אולי אחר כך נתעייף ונלך לישון; אולי התשוקה תסכים לבוא. רציתי להתמלא געגוע אל הטעם שלו. להצליח לינוק אותו מתוך הגוף שלי, לרצות בו באמת. דניאל קיווה שנעבור את הלילה בשלום. ההתרעות על התקיפה זמזמו בטלפונים שלנו אבל החלטנו לשלוח אותם למצב טיסה, ממילא לא נספיק לברוח.