מֹאזְנַיִם

דולי CT, הרופאה לבית ישראל / אורי ש. כהן

כשישקע האבק, כשתתברר תרבותם של הישראלים, יתגלה שדולי סיטי הוא ספר שהגדיר מחדש את האפשרויות של ספרותה. ספר שהוא מלחמת אזרחים, בלשון הנכפית על התודעה, בספרות הבדויה שקיבלה את פני העולים ושלתוכה נתבקשו להיטמע. במילים פשוטות, אם הספרות העברית היא עץ, אז צמרתה נגדעה במלחמת העולם השנייה. עם קום המדינה העמידה פנים שהיא ממשיכה, אך כבר לא הייתה זו ספרותם של הישראלים. ההפך, היא ועולמה היו לחלק ממה שנכתב בגוף העולה כאחרות, כהוויה בלתי נגישה. אם ישנה, אם תהיה התרבות של הישראלים, היא צומחת ממה שהיה חביון ואובדן של הלשון במצוקות ההגירה. התרבות של המקום והעץ היום הוא מה שצמח מהצד, מן ההרכבה כמעט כנגד הטבע. אורלי קסטל בלום היא מאלה שעשו בהרכבה. חלוצה של ארץ שלא חפצה בה ודולי סיטי, אחושרמוטה של עיר כפי שהיא מנסחת בספרה, היא בליבה.
  דולי סיטי הוא ספר מהפכני ביותר ממובן אחד, אבל אף אחד מהם אינו מובן מאליו. התיאורים של המעשה הספרותי שלה ביחס לרציפויות של הספרות העברית עד השנה בה יצא הספר, 1992, במונחים של התנגדות, פירוק וחתירה, כבר מניחים רציפויות שאינן קיימות. דולי סיטי הוא אומנם ספר שכתוב כנגד כל מה שהיה, אבל זה לא ספר מזרחי, אלא ספר שמכונן אפשרות של ישראליות אחרת, שונה מהשיח הכללי שנכתב בגוף האומה. דולי סיטי פועלת נגדו דווקא על ידי הקצנה של אותה כתיבה בגוף של השיח הביטחוני על כל גווניו הבהירים. ברגע הראשון זה מזעזע, בלתי נתפס ממש. עלילת הרומן פותחת באם בשם דולי, הרופאה היהודייה היחידה שלמדה בקטמנדו, אשר פותחת־סוגרת את התינוק כמו תריס. בקריאה חוזרת שלושים שנה אחרי, ההומור הפרוע מכה, ומסתבר שאורלי קסטל בלום הציעה אפשרות חדשה לספרות: הרופאה לבית ישראל.
  דולי היא הרנטגן המקורית, רופאה ומאחזת עיניים במובן שהולך ומתפשט עד שהוא הופך לעמדה כלפי הספרות. בעולם הבדיוני דולי היא רופאה שמחפשת תרופה לסרטן, שזה ברמת הריאליה "מונקי ביזנז", כמו שאומרת האם, אבל לגמרי רציני ברמת השפה והאפשרויות שלה. השניות הזו פועלת לאורך הטקסט, לאו דווקא בצורה הדוקה. היותה רופאה הוא תנאי אפשרות של הטקסט, מה שנותן גוף ואמינות לשפה. ההומור העמוק של הטקסט הזה כרוך במעשי ה"הגפנה" שחוזרים להתפורר בשפה החדשה, הפרוצה, שקסטל בלום מכוננת. אפשר לחשוב על רגעים כאלה כשייכים למשלב המהיר, כפי שמכנה זאת פאזוליני אצל דנטה, רגעים פואטיים שחודרים ותופסים משהו מכל הזמנים האפשריים של הטקסט:

לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שירטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך וסימנתי את כל הערים האלה של הפלישתים, כמו גת ואשקלון, וציירתי בלהב את הכינרת והירדן שנשפך לים המוות שמתאדה נון סטופ.
טיפות דם זעירות החלו להיקוות בערוצי הנחלים החרוטים לרוחב הארץ. מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העברי בי צמרמורת של עדנה. סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי. תינוקי ילל מכאב – אך אני בשלי. כשסיימתי לסמן עליו את כל הנקודות שהשכלתי הזנוחה משכה מהמגירות הבקושי נפתחות של המוח, שבתי להיות מה שאני – רופאה – וחיטאתי וחבשתי, והיכן שהיה נחוץ תפרתי. (עמ' 29)

  דולי היא רופאה, קודם כול רופאה, וזה מחזיר את הטקסט אל משלב מספיק נורמלי כדי שנרגיש ולא נרגיש את הכתיבה של הארץ על הגוף, על כל שבבי הרטוריקה הניתזים ממנו. עשור אחרי "פה ושם בארץ ישראל" הצופה לבית ישראל בעינים בהירות התלויות בגורל האומה, רופאה מזרחית היא מהפכה. דולי היא רופאה כמו שצ'ה גווארה הוא רופא, כלומר "באמת", אלא שמלחמת הגרילה שלה מתרחשת בשפה ובמבנה הסיפור. החיתוך בבשר החי, הכתיבה של הסיפור בגוף עצמו, הם הכנה לעתיד, בסיס להפיכה. היא רופאה כל כך טוטאלית עד שהיא מבקשת לחסן את בנה מפני המוות עד מוות:

אני כאם, חייבת להלחם בכל הצרות, אני מוכרחה להגן על הילד הזה מפני אינספור רעות חולות ופגעי טבע… הכרזתי מלחמת חורמה: דולי נגד שאר העולם… ביני ולביני החלטתי, שבתור התחלה אני מחסנת את הילד הזה מכמה שיותר מחלות. רצתי החוצה לקנות חיסונים נגד טטנוס, שעלת, דיפטריה, שיתוק ילדים, חזרת, חצבת, אדמת, אבעבועות שחורות, שפעת ועוד מחלות ודחפתי לו את כולם בבת אחת – למרות שידעתי שאסור לעשות את זה. לא יכולתי לעצור בעד עצמי, לא יכולתי להשתלט על הדחף האמהי. (עמ' 18)

  "דולי סיטי" הוא ספר דיסטופי המתרחש בזמן לא מוגדר עתידי בעיר שהיא סיוט וככזה הוא מקצין את הסדקים בסדר החברתי והלשוני ומאיץ אותם לידי משבר. הנבואיות של הטקסט במקרים רבים נובעת מהעין והאוזן האבסולוטית של דולי, המממשת את הפיגורה של האם הלאומית עד הנקודה שבה הסדר הקיים, הלשוני והמציאותי, המעמיד אותה ככזו, הופך לסכנה הראשית שיש להילחם בה ולדבר שיש לרפא אותו.
  אורלי קסטל בלום מסמנת את השבירה, את הדחייה של המודל והפקיחה של השפה אל העירוניות הזוחלת והמדבירה שהיא ישראל, שאין בה טבע נוסטלגי, רק נדל"ן. אורלי קסטל בלום משוחררת מאלה ומשחררת מהם באמצעות הטיפול הרדיקלי שלה בשפה ובדימויים המבקשים בדרכים שונות לכפות על היושבים בארץ תודעה שאינה שלהם. להזריק כלורופיל עם א.ד. גורדון, זה הדבר הראוי לעשות בדולי סיטי, הכפלה ראויה של אותה "הזרקה" אידיאולוגית שלתוכה היא גדלה ושאיתה היא מחסלת חשבונות.
  כל זה הוא גם עניין מזרחי, כלומר, ההיחלצות מהמסגרת הכפויה, הדיסטופיה של דולי היא האוטופיה הציונית, מכשיר השחרור שהפך למכשיר של דיכוי. לכן היא נוסעת לארץ אשכנז על מנת ליישר את העניין הזה עם המוסר והכליות וגם ליישר את ההדורים עם חברת ביעף שהעסיקה את אביה בלב מבנה הכוח הכלכלי פוליטי תרבותי. העמדה הזו, להיות על תנאי בלב הדבר שמעמיד אותך על תנאי, היא ליבת הרפואה של דולי. במובן אמיתי ומוחשי ביותר, היא מפעילה את כל האלימות הזאת בשפה על מנת לרפא את העולם. חיסול החשבונות הזה, ההאצה של מלחמת האזרחים, מביאים אל המקום שכל מלחמות האזרחים מגיעות אליו כהכרה צלולה שכל המאמץ התרבותי שלנו, תפקידו למנוע אותה. הלשון שמתענגת על האלימות לאו דווקא לומדת את טעמה לבקש עוד, לעיתים היא מסתפקת בכך. כמו בסרט של טרנטינו ("כלבי אשמורת", סרטו הראשון, גם הוא מ־1992) האלימות האזרחית של הנקמה נפרקת בבדיון:

נכנסתי למשרדו של הבוס, והזרקתי לאשכנזי, אידלמן, מימלמן, סיפיליס בלתי מתפשר, יען כי הפחיד והשפיל את אבי. האיש התחנן שארפא אותו, ואני משכתיו, עבדתי עליו שארפאו, שאעשה לו מסז'.
מיד כשנכנסתי הביתה עם השבוי שלי – תקעתי לו זריקה בתחת, השכבתיו על אלונקה, קשרתי אותו אליה ותליתי מהתקרה חוט שבקצהו עכברוש רעב וחולה נפש. לא ידעתי אל נכון את מי מהשניים אני מענה, אבל זה היה בכל זאת מרגש. (עמ' 25)

  השבוי נושא איתו שבויים אחרים, במיוחד את אותו כפרי של יזהר שגורלו נגזר לאחר יד, כמו אותו אשכנזי, רק באמת. הפואטיקה של העינויים מביאה את כל העולם הדכאני פנים אל פנים עם העכברוש, השחור המגעיל שהפחד ממנו הוא הצדקת הדכאנות. אכן אין לדעת מי מעונה יותר, אך זה מרגש בכל הכיוונים, משחרר את כל הצדדים, בוסים ועכברושים, מהפחד שלהם. דולי סיטי לבסוף היא עיר מרפא, היא אינה מרפה אבל היא משחררת. השורה התחתונה ברומן מעמידה את הקוראים בגאווה לצד הבן שנכשל בחטיפת מטוס ביעף:
  ידעתי שאחרי כל מה שעשיתי לו, כדור או סכין בגב – זה לא דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו. (עמ' 123)