מֹאזְנַיִם

בין ספר לסרט: נאפולי האפלה / סיון בסקין

ספרה של אלנה פרנטה ״הבת האפלה״ ראה אור ב־2006, אחרי שפרנטה פרצה לתודעה עם ״ימי הנטישה״ ולפני שנכנסה לכל בית קורא עם ״החברה הגאונה״. אני עצמי הגעתי אל ״הבת האפלה״ אחרי שקראתי את כל שאר ספריה של הסופרת האיטלקייה המסתורית, ולכן חוויתי את הגיבורה שלו, לדה, כווריאציה נוספת, צעירה יותר וכנראה ענייה פחות, על אלנה גרקו, גיבורת ״החברה הגאונה״. בעוד ״הרומנים הנאפוליטניים״ התמקדו בחברות בין נשים באורך חיים שלמים, ב״הבת האפלה״ פרנטה נגעה באומץ חסר־תקדים באפלה הגדולה שבאימהוּת. סרטה החדש של מגי ג׳ילנהול סיפק עבורי סיבה מצוינת לחזור לספר, ולנסות להשתקע בחלל הסמיך שבינו לבין הסרט.
  חוט השדרה של הסרט ושל הספר עובר באותו מקום: בתוך האתגר הבלתי־אפשרי של האימהוּת. כמעט אף אֵם אינה חסינה מפני הפגיעה שהאימהוּת מחוללת בחיי האישה. גם לֶדה, הגיבורה הראשית, מרצה באוניברסיטה, שהתרחקה ממשפחתה הגרעינית ונטשה את בנותיה הקטנות לשלוש שנים, וגם נינה, הצעירה הלא־משכילה, נטולת העבודה (עניין שנאמר בספר במפורש, ואילו בסרט אפשר רק לנחש אותו) שחיה בתוך משפחת בעלה הגדולה והמסורתית, משלמות מחיר דומה, ומפחיד שלעצמו, על אימהותן.
  אדם לא צעיר שעוסק בספרות מגיע לחופשה באיטליה (בסרט – יוון; יש לציין שבסרט משתנה המדינה, אבל לא הים שלחופו מתרחשת חופשתה של לדה: אותו הים היוֹני, המשותף לדרום־מזרח איטליה ולמערב יוון) ומפתח אובססיה לאדם צעיר מאוד ויפה מאוד שראה בחוף הים – האין זה סיפור מוכר לנו היטב? והאם זה אומר שהסביבה כולה מורעלת, והגיבור צריך למות בסוף? כמעט: ״אני מתה, אבל טוב לי,״ אומרת לדה בסוף. והרעל, המגפה, השקרים שסביבה? – הם בכל מקום, הפעם בדמות האם האידיאלית שאף אחת לא מצליחה להיות. אבל המוות בוונציה של פרנטה – בסדר, לא בוונציה, אבל בערך – איננו מסתיים במוות ממשי בדיוק מהסיבה שהאימהוּת האמיתית, הלא־אידיאלית, הקשה והמכשילה מחליפה בסערה את הפנטזיה הגברית־נערית־טהורה־מתבוננת שסחפה את גוסטב אשנבך בנובלה המהוללת של תומאס מאן. פרנטה מפצלת את דמותו האידיאלית של הנער טדזיו לשתי נשים, אמא ובת, או, ליתר דיוק, למה שביניהן. אפילו המתמטיקה תומכת בנו כאן: ממוצע הגילאים של נינה ושל בתה אלנה שווה בערך לגילו של טדזיו. ״מה שביניהן״ – כלומר, תמצית היופי והסיאוב שבאימהוּת, הטדזיו הנשי של לדה – מתגלם בבובתה הכעורה של אלנה, ולדה (המעריצה, המבועתת, החוזרת לסיוטיה מהימים שבהם פתרה את החוויה הקיצונית שאליה הפכה אימהותה נטולת התמיכה על ידי נטישת בנותיה הקטנות לשלוש שנים) מנסה לאחוז באותה תמצית קיום על ידי גניבת הבובה. לדה מנסה לערוך מעין טקס וודו לעצמה באמצעות טיהור הבובה מהטינופת שהצטברה בתוכה במהלך משחקיה של אלנה בחוף הים; היא אפילו מיילדת מתוכה תולעת חיה.
  בסרט הבובה פולטת את התולעת בעצמה, ומופע התולעת נראה כהמשך פשוט לשורת סימני האזהרה שפקדו את לדה מיומה הראשון באתר הנופש: הפירות הרקובים בחדר, החרק על הכרית, האצטרובל שפוצע את גבה – רצף שמסתיים בסיכה שנינה נועצת בבטנה. בספר לדה שולפת את התולעת אחרי מחשבה ומתוך רחמים ליצור הקטן שהילדה תחבה לתוך בובתה – והסצנה כולה נושאת משמעת שונה.
  אבל לדה מגלה במהרה מי פה הבובה ולמי עורכים טקס וודו: הסיכה הגורלית לא ננעצת בסופו של דבר בבובה, אלא בבטנה שלה. נינה, ששמחת האימהוּת השלווה (או השלווה לכאורה) ניטלת ממנה עם גניבת הבובה, צריכה להרוג, באופן סמלי, את מפלצת האימהוּת הקשה והקיצונית, שלֶדה מייצגת. לא הייתי מתפלאת לו הייתי מגלה (בספר המשך שפרנטה בוודאי כבר לא תכתוב?) שאחרי האפיזודה הזאת נינה עזבה את בעלה ואת משפחתו הקולנית ומצאה לעצמה עבודה. אולי היא אפילו תעבור מנאפולי לעיר אחרת.
  אמרתי ״נאפולי״, וכאן אנחנו מגיעות לנקודת החולשה המרכזית של הסרט: העיבוד של ג׳ילנהול הוציא את הסיפור מאיטליה. בסרטה הגיבורה היא בריטית־אמריקאית, משפחת בעלה של נינה היא אמריקאית (אולי ממוצא יווני – אילו אמריקאים טסים לחופשות ביוון בחמולות כל כך ענקיות?), אתר הנופש עובר כאמור ליוון, אבל אין בו אף אדם או תו היכר יווני, למעט כמה שלטים: אפילו הגבר המבוגר המטפל בדירת הנופש שלדה שוכרת, והמציל הצעיר בחוף הים, אינם מקומיים כי אם דוברי אנגלית. השריד היחיד לאיטליה בסרט הוא מקצועה של לדה – היא מתרגמת ומרצה לספרות איטלקית, אבל המשוררים הנזכרים בסרט הם ייטס ואודן, לא מונטלה ואונגרטי וגם לא דנטה ופטררקה. בעוד אודן מוזכר לרגע קט גם בספר (לדה המקורית היא מרצה איטלקייה לספרות אנגלית), נוכחותו של ייטס – המצוטט, אלוהים יודע למה, דווקא בתרגום לאיטלקית – מוסברת רק על ידי הצורך להצדיק מדוע הגיבורה נקראת בשם הנדיר מאוד בשפה האנגלית: כביכול, על שם שירו של ייטס ״לדה והברבור״. בטח, על ידי אמא שלא סיימה תיכון – עובדה שלדה הקולנועית טורחת לציין.
  הוצאתה של איטליה מהסיפור אינה רק עדות נוספת להרגל האמריקאי להניח שהאמריקאי הוא אוניברסלי, ואילו כל השאר הוא אקזוטיקה (כפי שיוצרים גברים נוטים לעתים להניח שהחוויה הגברית היא אוניברסלית, ואילו החוויה הנשית היא ״נשית״). איטליה היא דמות חובקת־כול בספרה של פרנטה, כמו בכל ספריה, וההתעלמות ממנה משנה את הסיפור.
  לדה המקורית היא ילידת נאפולי שמתגוררת שנים רבות בפירנצה. גם נינה והחמולה שלה הם נאפוליטנים. עיר הנופש נמצאת כאמור בדרום איטליה, כל עובדי תעשיית התיירות ורוב התיירים במקום הם איטלקים. הם מדברים בשפת אימם בניבים מקומיים שונים; הם לא הגיעו למקום הזה בטיסה טרנס־אטלנטית ואז ברכב שכור, אלא נהגו, כמו לדה, ברכבם הפרטי או נסעו ברכבת של טרניטליה, לחופשה קטנה בארצם. לעומתם, בעלה לשעבר של לדה, שבסרט לא זז לשום מקום למעט נסיעות העבודה שלו, עבר בספר אחרי שובה משלוש שנות היעדרות לקנדה. לדה, שעוזבת את בנותיה לשלוש שנים ואז חוזרת, נחשבת לאם נוטשת נוראה, אכולת אשמה על כך גם בהווה כשבנותיה בגרו והכול נגמר בטוב. לעומת זאת, בעלה, שבתקופה הקשה ביותר של גידולן נעדר כל הזמן מהבית לרגל נסיעות עבודה, עבר אחרי שובה של לדה מאיטליה לקנדה, כלומר, נעלם מחייהן של בנותיו בצד השני של האטלנטי והניח ללדה לגדל אותן לבד, למשך 18 השנים הבאות, ובכל זאת אף אחד לא רואה בו הורה נוטש, כולל לדה עצמה, אולי מפני שאשמתה שלה מאפילה בעיניה על אשמתו. אבל למעשה זו נטישה כבדה יותר מנטישתה, והיא נעדרת כליל מהסרט.
  תוצאה משמעותית אף יותר של סילוק איטליה מהסרט היא היעדרו של מנוע עלילה מרכזי שטמון בזהות הנאפוליטנית הזנוחה של לדה. שורש תשומת הלב שלדה מעניקה לחמולה של נינה מתחיל לצמוח בהיותם משפחה נאפוליטנית גדולה שמזכירה לה את משפחתה שלה, שממנה ברחה לפירנצה המאופקת וה״תרבותית״ יותר. בספר לדה מדגישה פעמים רבות את הקולניות של המשפחה הנאפוליטנית ושל אורחיהם, את עודף המשקל שלהם, את חוסר העידון שלהם. מעבריה התכופים של נינה בין הניב הנאפוליטני לאיטלקית הסטנדרטית הם אינדיקציה למצביה הנפשיים (בהמשך, פרנטה תפתֵח קונפליקט זה ביתר שאת ברביעיית הרומנים הנאפוליטניים שלה). כל זה הוא ביטוי למתח האיטלקי הנצחי בין הצפון העשיר והמעודן לכאורה לבין הדרום העני והגס לכאורה. נוכחותם מעוררת כל העת זיכרונות על אימה, שנהגיה הניעו את לדה בצעירותה להתרחק ולבחור בחיים אחרים בצפון – כולל ההחלטות הקשות שקיבלה כאם צעירה. כל הרגשות הללו, שמציפים את לדה באתר הנופש הדרומי ומסבירים חלק גדול ממעשיה, אינם יכולים להופיע בליבה של אמריקאית שטסה לחופשה ביוון, שאין בה אפילו יווני אחד. כך נשארת הצופה בסרט עם סיפור על אימהוּת שיכול היה להיות אוניברסלי בהרבה דווקא לו היה נשאר מקומי יותר, פרנטיאני יותר. ישנן דרכים רבות לספר את סיפור הקונפליקט האינסופי שבתוך האימהוּת של כולנו, בין האם לבין האדם; פרנטה היא אחת המספרות הטובות ביותר של הסיפור הזה, ומהרגע שהיא בחרה לספר אותו (גם) כמתח בין פירנצה הפנימית לנאפולי הפנימית שרבות בתוך כל אחת מאיתנו, שתי הערים תישארנה שם לנצח, ואי אפשר למחוק אותן.