מֹאזְנַיִם

תִיזָכְרִי / מעין רוגל

אני זוכרת את אמא בוכה במטבח. היא אומרת, "יוֹני, איזה מטומטמים אנחנו. למה הסכמנו?" והוא מדבר אליה בשקט. אני זוכרת ריח של כביסה ובישול. אבא הכין סיני. עם פלפלים ואגוזי פקאן מסוכרים.

–

אנחנו נכנסים לבית של אמא שלי. הוא גדול יותר ממה שהיא צריכה. והנכדים כבר לא באים לישון שם. שלי גדולים מדי. של ניר בגיל המתאים, אבל אחרי הקורונה סיכמנו שהיא כבר מבוגרת מדי לזה. הפסקנו לסמוך עליה. התחלנו להתקשר אליה יותר. לבוא יותר. לחצנו שתוותר על הרכב והנהיגה. היא מצידה הפסיקה לספר לנו לאן היא הולכת ומתי. כדרכם של זקנים, היא נאבקת על העצמאות שלה. הילדים שלי מדברים אליה בקול החומל הזה ששובר לי את הלב. כאילו הם נפרדים ממנה כל הזמן. אבל היום היא נראית בסדר גמור. היא מחבקת אותי. יש לה ריח של כביסה וקרמל. בגלל זה נזכרתי בבכי ההוא אז. כנראה.

–

כשניר נכנס עם הילדים אני מרגישה פעימה עמוקה של פחד וגעגוע בעומק הבטן. אני מכירה את זה, זה קורה לי המון. בכל פעם שיש משהו טוב אני מבוהלת, צורבת את הרגע עמוק בזיכרון, מתגעגעת בזמן שזה עוד מתרחש. כי לא לכל מקום אפשר לחזור. הייתה לי מטפלת פעם, פסיכולוגית סבירה, שאמרה שזה מנגנון הגנה של הנפש, אסור לי לנטרל אותו. אבל לא האמנתי לה. ואני ממשיכה לנסות בכל זאת.

אין שום אירוע מיוחד היום. לפני שבועיים היה יום ההולדת של אבא שלי. הלכתי עם אמא לבית הקברות. אבל היום אין כלום. סתם ארוחת שישי. עוד שבועיים נהיה כאן שוב.

זה פועם, געגוע הפאנטום הזה. מפחיד כמו ירידת מים בהתחלה של לידה. אני משתיקה אותו והולכת לחבק את כולם. הגדולה של ניר, יעל, עצבנית. היא צמודה לטלפון. "דרמות של טינאייג'רים יש לי עכשיו בבית," הוא אומר ונושק לי במצח. הוא תמיד נושק לי במצח, האח הקטן שלי. גונב לי את התפקיד.

–

יורד שלג. אני בת שמונה נדמה לי. ניר עוד קטן. הוא על הידיים של אמא. הוא צוחק, והיא צוחקת. אבא שלי עומד כמו ילד במרפסת, ידיים לצדדים, פנים אל השלג, פה פעור, ואז הוא צועק לאמא שלי "רואה בשביל מה הסכמנו? רואה? תודי שלא חשבת שתראי שוב שלג." ואז אנחנו רוקדים כולנו בשלג, ואוספים אותו מהמעקה. אנחנו יורדים יחד לגינה הציבורית. כשההורים שלי עסוקים בלהצטלם ולצלם את ניר, אני מורידה נעליים, מניחה רגליים יחפות בשלג הטרי. הקור גונב לי את הנשימה. הבהונות שלי מתחפרות פנימה. הקור הזה הוא אושר.

–

ליאור, הבן שלי, מדליק חדשות. הוא מרגיש אחראי לכולנו. הוא יצא מהצבא מבוגר מדי. אפילו שזה היה שירות קרוב לבית, יחידה מודיעינית, הוא התבגר כאילו היה קרבי. אני מסתכלת עליו והגעגוע לתינוק שהיה שובר לי את הלב. אני מתגעגעת לדרך שבה היה יונק לי את הלחי. מתלבש על החלק הבשרני, אוחז את פניי, ויונק עד שהיה נשאר סימן אדמדם והבטן שלי כאבה מצחוק. אני מתגעגעת לידיים התינוקיות שלו משחקות לי בשיער. ואז אני מתביישת שאני מתגעגעת אליו ככה כשהוא כאן לידי. הוא רואה חדשות ואין כלום. חשבו שיהיה. חשבנו כולנו, אחרי ועדת החקירה. אחרי שהתברר שהיינו רק כלי שחמט במשחק בין שתי מעצמות.

"את תראי, זה יתפוצץ ובענק," ליאור אמר כשהייתה מסיבת העיתונאים ההיא. אבל זה לא התפוצץ. הכול השתתק. יומיים, שלושה, שבוע, שבועיים. כבר חודש וחצי שהחדשות מלאות בכל מה שרגיל. אלימות ביתית, שריפות, אסונות טבע. שום דבר מיוחד. הוא ממשיך להדליק חדשות בכל ערב, בציפייה דרוכה לאיזה אירוע גדול, סימנים להפיכה, הפגנות ענק, משהו.

גם היום אין כלום.

–

אני בת עשר, מציצה על ההורים שלי רואים חדשות כשהם חושבים שאני קוראת במיטה. הם יושבים עם טבלה מודפסת. אבא שלי מסמן. אמא שלי מהנהנת. הם דרוכים. כאילו החדשות לא מסכמות את מה שהיה אלא את מה שעומד להיות. קריינית מספרת שנמצאו שרידי הטיטאניק. אמא שלי אומרת, "אני לא יודעת יוני. אני לא יודעת מה להגיד לך. זה כמעט אותו דבר. החריגות נורא קטנות. אני לא בטוחה שהצלחנו."

–

אמא שלי מתיישבת ליד ליאור. רואה איתו חדשות. היא אומרת לו, "ליאורי, מה שיגיע יגיע. אתה לא יכול להשגיח על העולם." הוא נושק לה על הלחי. הוא תמיד היה הנכד הכי קרוב אליה. הוא מקשיב לה יותר מאשר לי.

אני מסתכלת על הקטנה שלי, נטע, משחקת בקונסולה עם בני הדודים שלה. היא טובה יותר מהם במרוצים, אבל פחות ביריות. ניר נעמד מאחוריה, "את נהגת שודים, את," הוא אומר והיא צוחקת, "פעם, כשאמא שלך לא תסתכל, אני אקח אותך לנהוג קצת במגרש חניה…" הוא מסתכל עליי בהתרסה. אני אמורה לנזוף בו, אבל במקום זה אני מרגישה את הדמעות שלי עולות. נובמבר. סוף נובמבר. העשרים וחמישה בנובמבר. אני יודעת שזה תאריך חשוב ומנסה להיזכר למה. בשבוע הבא צפוי גשם. אני אצל אמא שלי ומתגעגעת לריח של הבית שלה, כביסה וקרמל, למרות שהוא עוטף אותי, נספג לי בעור, בשיער.

–

בעצם ירדתי לשלג למטה לבד. אז בגיל שמונה. הם נשארו בבית עם ניר ורק אני יצאתי. אמא שלי אמרה, "זה בסדר, יוני. זה אחרת עכשיו, תן לילדה לרדת. שלג. ממילא אין מכוניות."

ירדתי למטה לבד. יחפה.

ירדתי למטה יחפה ואז רצתי לשלג. הקור נשאר יציב בזיכרון שלי. אני זוכרת – זה היה החורף הכי קר שהיה לי. זה היה השלג הראשון שלי. דבר כזה לא שוכחים.

–

שקשוק הכלים. הצלחות, המיית הקולות. בדרך כלל הם מצליחים לריב, הילדים. אבל היום אף אחד לא בוכה או צועק או מתווכח. הם שישה ילדים, ואנחנו ארבעה מבוגרים, ועם אמא שלי חמישה. זה הרבה אנשים. הרבה כלים, הרבה קולות להיאחז בהם. ואני חושבת, אם זו פעם אחרונה זה בסדר. שייגמר ככה. ואז אני מתעצבנת על עצמי. "זו לא פסימיות," אמרה לי הפסיכולוגית ההיא, "זו היאחזות."

–

אני יושבת מולה. אני בת שלושים, באתי אליה בגלל התקפי החרדה. מיכאל התעקש. יש לי בידיים כוס תה צמחים מהגינה שלה. יש שם איזשהו צמח אניסי, הריח שלו חזק מדי, אבל הטעם של התה טוב. הוא מרגיע לי את הפה. היא מחכה שאספר לה מה אני זוכרת מהשריפה, מהרגע ההוא שבו החיים שלי נקטעו והתחילו מחדש. היא מביטה בי והעט שלה מרחף מעל הדף. אני יושבת שם עם התה ביד ואני מבינה שאין לי בזיכרון שום דבר מזה. אני לא זוכרת ריח של עשן או חום או מכבי אש. כלום. אני אומרת לה שאני לא זוכרת כלום. רק שיצאנו מהבית שלושתנו, ולאמא שלי כבר הייתה בטן הריונית קטנה, ולי הייתה בובה ביד, ואני לא זוכרת מה קרה לה. היא מקשיבה ואז כותבת. וכותבת וכותבת. אני שותה את התה וחושבת שאני לא זוכרת מה קרה לבובה ההיא. בובת כלב, נדמה לי. אדום.   

–

הם עומדים במרפסת, אמא שלי עם סיגריה. "אם מתחיל בלגן," היא אומרת לליאור, "אתה תבטיח לי שאתה מתרחק מהרחובות, מהמהומות שיהיו. אתה שומע? תבטיח, אל תסתכל עליי ככה. אם יש מהומות אתה שומר שלא אתה ולא ההורים שלך ולא האחיות שלך, אתם לא יוצאים החוצה. אתה מבין אותי?" הוא מהנהן, לוקח ממנה שאכטה, ורק אז קולט אותי, מחזיר לה חזרה את הסיגריה מהר. אני רוצה שאכטה גם, ומתביישת לעשן לידו. הוא מסמן לי עם הידיים שהיא לא בסדר, אמא שלי, סבתא שלו. מחוקה.

–

זה ערב, אני במקלחת, אני מעבירה ממים חמים נורא למים קרים. אני אוהבת את התחושה של השינוי על העור. אני אחרי צבא. לפני טיול. אני שומעת את אבא שלי צועק, "הנה זה! הנה! ירה בו!" אני יוצאת מהמקלחת עם המגבת עליי. הטלוויזיה דולקת, החדשות כאוטיות. אבא שלי עומד מול הטלוויזיה ואומר, "הם ירו ברבין!"

כשהם מודיעים בחדשות בתדהמה שרבין מת ההורים שלי מתחבקים. היא אומרת לו בתוך החיבוק "זה כבר לא יהיה אותו דבר."

–

במטבח היא מניחה עלי יד, אומרת לי, "תשמעי, אמרתי לליאור, אני אומרת גם לך. אם זה הופך למהומות אתם תתרחקו, את שומעת אותי? תמלאי את הבית. מחר. אל תלכי לשום מקום. רק משלוח."
"אמא, את בסדר? את מרגישה בסדר? את ישנה טוב?" והיא אומרת לי, "כן מותק שלי, כן."

"אלה שוב החרדות? כמו בסגר?" אני שואלת, ידי על כתפה. הגוף שלה חזק עדיין.

"רק תבטיחי לי שלא תיתני לילדים לצאת. אתם תתרחקו מהרחובות. תבטיחי לי." ואני אומרת, "אני מבטיחה, אמא. בסדר? אני מבטיחה."

–

היא לא אומרת לו, "זה לא יהיה אותו דבר." היא אומרת, "זה לא אותו דבר. זה לא אותו קו זמן יוני. הכול בסדר."

וברקע ההצהרה מאיכילוב, שוב ושוב ושוב. ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה.

היא מחייכת בתוך הדמעות וגם הוא. דמעות של הקלה. אני לא מבינה את ההורים שלי.

אולי שתיתי יותר מדי. אני יוצאת עם קולה לעמודים מתחת לבניין וניר בא אחריי. "תגידי, אמא נראית לך בסדר?" הוא שואל.

"לא לגמרי," אני עונה. "מה, היא אמרה גם לכם לא לצאת מהבית?"

"כן. לא יודע. אני אומר לך שהחודשיים האלה לבד גמרו אותה. היא איבדה את האיזון. כאילו המוות של אבא תפס אותה בסוף. אולי זה גנטי וגם את תאבדי את זה תכף, זקייני."

אני מכניסה לו אגרוף בכתף. ואנחנו שני ילדים. ובא לי להגיד לו דברים מתוקים, בא לי לחבק אותו. אבל אנחנו סתם עולים חזרה למעלה.

–

"שום דבר לא שלי. הכול בהשאלה. אני אורחת תמיד," אני אומרת לפסיכולוג החדש. באתי אליו כי אבא שלי מת מהתקף לב. כי האבל של אמא שלי גומר אותי. וגם כי התקפי החרדה עדיין מעירים אותי בלילות. הוא אומר, "זה נשמע כאילו עשית חזרות על זה. כאילו את רגילה לראות ככה את העולם. בואי ננסה לפרק את זה." זו פגישה ראשונה, ויש למשרד שלו ריח של ספריי ניקוי רהיטים ונוזל חיטוי. אני יודעת שזה לא ילך לשום מקום. לא בא לי שוב לדבר על הילדות ועל ההורים שלי, ואיך שאף פעם לא הייתה לי משפחה מורחבת. והשריפה שאני לא זוכרת והילדים ומיכאל. לא בא לי שום דבר מזה. "איזה טיפול יכול לעזור כשהמציאות כל כך לא יציבה?" אני שואלת, והוא אומר, "חוסר היציבות הוא שלך. המציאות היא אותו הדבר תמיד." כשאני יוצאת אני נשרטת בכניסה מאיזה צמח. שריטה ארוכה ובוהקת בשוק.

–

אני זוכרת אותי בת חמש. אנחנו מעט ילדים בגן. יש לי חולצה לבנה. יש גשם בחוץ. הגננת אומרת לנו, "אתם יודעים איזה יום היום?" ילדה אחת אומרת, "עשרים וחמש בנובמבר" ואני אומרת, "יום הזיכרון." שתינו צודקות. זה שבועיים אחרי היומולדת של אבא שלי. אפיתי לו עוגה עם אמא. ועכשיו יום הזיכרון. אבל אני לא בטוחה של מה.

–

הזמן זז, והשמש מתחילה לשקוע. אמא שלי מתעדכנת עם ליאור שוב בחדשות. אין כלום. רק איזו תאונה בערבה. יש לה את גלי החום שיש לה כשהיא לא במיטבה. אם הייתי יכולה לעקוב אחרי מה שקורה בתוך המוח שלה, לקבל תמונת מצב ברורה, הייתי יכולה לנשום. אני מפחדת שבפעם הבאה שנבוא היא כבר לא תהיה צלולה. כל פעם יכולה להיות פעם אחרונה, אני יודעת. זה נכון לכל דבר. אי אפשר לחיות ככה. אולי זה היה הפסיכולוג הקודם שאמר לי את זה. כל פעם יכולה להיות פעם אחרונה. את לא יכולה לחיות ככה. או שאני אמרתי את זה למיכאל.

לפעמים, כמו עכשיו, אני מתקשה לאחוז בזיכרון.

–

בדלת היא מחבקת אותי שוב. היא אומרת לי, "את זוכרת כשעברנו לכאן? כשהיית קטנה? אחרי השריפה?" אני אומרת לה שכן. היא אומרת, "את זוכרת את הלפני?" אני אומרת שלא. עדיין בתוך החיבוק היא אומרת לי, "אז תיזָכרי, טוב? אני צריכה שתיזכרי, תתקשרי אליי כשאת נזכרת." אני אומרת לה, "נתראה בשבוע הבא. אני אקפוץ, טוב? אולי עם הילדים." והיא אומרת, "כן, מותק שלי." והיא לא עוזבת את החיבוק ואומרת, "ותבטיחי לי שאם זה מתחיל אתם לא יוצאים. אתם תשמרו על עצמכם. אני אוהבת אותך." היא נושקת לי על המצח ויש לה דמעות בעיניים. בעומק הבטן שלי יש פיצוץ גרעיני זעיר, ששולח חום של בהלה אל כל הגוף, מהמרכז לקצוות, עד שהפנים שלי בוערות מרוב פחד.

–

אני בת שש. אנחנו יוצאים מהבית הישן שלנו. הוא בבניין גבוה. אני יודעת שאסור לי אף פעם לצאת ממנו לבד. מסוכן בחוץ. כשאנחנו יוצאים מהבית אמא שלי משאירה את היד שלה המון זמן על הידית. אבא שלי אומר לה, "בואי, חומד. אנחנו באיחור." יש לי בובת פרווה קטנה ביד. אני שואלת לאן הולכים ואבא שלי אומר לי, "היינו חייבים לצאת, התחילה שריפה. את מריחה? התחילה שריפה ואנחנו חייבים לעזוב את הבית."

–

אנחנו נוסעים חזרה הביתה. ליאור אומר שהוא יוצא בערב. אני חושבת שיש לו חברה חדשה. הילדים מדברים ביניהם. מיכאל ואני שקטים.

–

אני בוכה כשאמא שלי לוקחת את הבובה מהיד שלי. זה חדר גדול, קר. יש עוד אנשים מסביב. בכניסה יש חיילים. היא מסבירה לי שאין ברירה. לא הכול יכול לבוא איתנו. שום דבר לא יכול לבוא איתנו.

–

החושך יורד מוקדם. גם את הנסיעה המשפחתית הקצרה הזו באוטו אני צורבת בזיכרון. שלא תאבד לי. אני מקווה שניסע שוב אל אמא שלי. אני מקווה שאסע שוב באוטו עם שלושת הילדים שלי. עם בעלי. אני מבינה שאני נפרדת מהם. מהחיים שלנו. אי אפשר לחיות ככה.

–

אני יושבת עם כוס יין מול הטלוויזיה. ליאור מתכונן לצאת. אני שואלת אותו אם הוא בטוח שזה רעיון טוב. הוא אומר לי, "עכשיו גם את?" וצוחק. "ככה זה. אני ואמא שלי אנחנו מאותו כוכב," אני אומרת לו ואנחנו צוחקים, אבל הפחד לופת אותי ואני לא יכולה לנשום. אני מבקשת ממיכאל שיביא לי כדור.

–

אמא שלי מראה לי תמונות. יש לנו דירה קטנה, עם דלת שננעלת בשלושה מנעולים. המזגן עובד ובחוץ חם נורא וצהוב. אמא שלי מראה לי תמונות ישנות בתוך מסך מגע. אפילו שאני קטנה, ואלה אמורות להיות שנות השמונים. יש שם תמונה של ההורים שלי ומאחוריהם חורבות. זה בניין הכנסת והוא הרוס, ואמא שלי צעירה בתמונה ויש לה דם על הפנים ודגל שחור ביד.

–

ליאור יוצא. יש לו ריח טוב. הוא מריח טוב כמו אבא שלו. ועוד עם הבושם שקנינו לו. עכשיו אין לי ספק שיש לו חברה. אני אומרת לו, "שמור על עצמך."

אני כמו אמא שלי. גם אני לא מאה אחוז בסדר מאז הסגר. אבל לא בא לי להודות בזה. אני מרגישה את העקבות של זה בגוף שלי, בתודעה שלי.

–

אני דווקא זוכרת שריפה. אבל בגיל מאוחר יותר. אני הייתי בת שתים עשרה, הייתה שריפה מעבר לכביש, על גבעה מכוסה קוצים. הריח הגיע אלינו דרך החלון. אמא שלי החזיקה לי את הכתפיים, וניר עמד לידי. ואני התפלאתי, אני זוכרת שהתפלאתי, כי לא ידעתי שככה זה מריח, שריפות. זו הייתה הפעם הראשונה. לא שוכחים דבר כזה. השריפה הראשונה שלי. בגיל שתים עשרה. לא שש. שתים עשרה.

–

המים זורמים על הגוף שלי, ואני מרגישה את הכובד של העייפות והאלכוהול והכדור שמתחיל להשפיע, והכול מתערבל לי. לא הייתה אז שריפה בגיל שש. אבא שלי שיקר לי, והוא מת מכדי להסביר לי עד הסוף למה. אני צריכה להיזכר לבד. אמא שלי מחכה שאזכר לבד. אני פוערת את הפה מתחת לזרם, נותנת למים ולזיכרונות למלא לי את הגוף.  

–

"פאק," אני שומעת את מיכאל צועק. אני יוצאת החוצה מהמקלחת, עטופה במגבת. הוא מחזיק את הראש מול הטלוויזיה. הוא עומד. "פאק," הוא אומר שוב.

אני מתקשרת לליאור ומבקשת שיבוא הביתה. "עכשיו," אני אומרת לו, "תביא את הבחורה איתְך. ישר הביתה. בלי שטויות." הוא לא מתווכח. הוא שומע משהו בקול שלי, ואומר שהוא בדרך. אני מתיישבת על הספה עם המגבת. מיכאל נשאר לעמוד. אפילו שנובמבר, לא קר לי. כבר שנים שהחורף לא קר יותר. כבר שנים שלא יורד יותר שלג.

–

אני זוכרת קור. אני זוכרת מבט לאחור, אני זוכרת בובת כלב אדומה שנשארה מאחורינו, וההורים שלי מחזיקים לי את הידיים ואמא שלי אומרת לי, "הנה זה בא, עכשיו תעצמי עיניים."

ואני עוצמת עיניים.

–

אני מתקשרת אל אמא שלי. ברקע הטלוויזיה לא מפסיקה לנהום ולרחוש. מיכאל מתיישב סופסוף. צליל החיוג פועם לי בגוף. היא עונה. אני אומרת, "אמא, אני זוכרת." והיא מתחילה לבכות.