מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

שליחות / סנונית ליס

הזמזום בטלפון אותת לי על שליחות חדשה לא רחוק ממני, ברחוב ארבע ארצות. קיבלתי את הקריאה ודיוושתי למקום. עקפתי אתרי תמ"א, קיללתי נהג שכמעט עלה עליי בבן-נון. כשהגעתי לבניין מצאתי את הדירה וצלצלתי בדלת. שמעתי רשרוש מהצד השני שלה. "מי זהההה?" קרא קול של בחורה.
"שליח," עניתי.
"מאיפה?" היא צעקה.
"GotIt"
"מי שלח אותך?" שמעתי את הקול מתקרב לדלת.
"יונתן לם," כבר לא הייתי צריך לצעוק כדי שהקול שלי יגיע אליה.
שמעתי שקשוק מנעול, היא פתחה את הדלת. "את ירדן חממי?" שאלתי.
"כן! איזה חמוד יון! מה הוא שלח?" היא שאלה בחיוך.
"פרידה," אמרתי. האמת שהתבאסתי עליה. היא נראתה חמודה.
"מה?!" הפנים שלה נהיו רציניים פתאום.
"יונתן לם שלח אותי להיפרד ממך," ניסיתי להגיד בטון מנחם אבל תקיף. הרמתי את הטלפון והקראתי ממנו. "הוא אומר שהוא מרגיש שהחיים שלכם הולכים לכיוונים שונים, שאתם כבר לא כמו שהייתם בהתחלה, שאתם יותר חבר'ה מאשר זוג. הוא מקווה שלא תשנאי אותו ושאולי מתישהו תוכלו להיות ידידים."
ירדן המשיכה לעמוד מולי בפנים חתומות ואני מלמלתי "מצטער…"
"הוא אמר עוד משהו?" הקול שלה נשמע חנוק.
"לא, זה כל מה שכתוב לי כאן," הצבעתי על הטלפון. "את יכולה רק לחתום לי פה שקיבלת את המשלוח?"
"כן," היא ענתה בקול מובס. החתמתי אותה. היא נשארה לעמוד שם והיה לי ברור שאני לא הולך לקבל טיפ, אז הסתובבתי וירדתי במדרגות. הרמתי את הטלפון כדי לקבל את הקריאה הבאה, וראיתי שהיא מגיעה מהדירה שבדיוק יצאתי ממנה.
"הזמנת ידיד", נכתב בכותרת. בפרטי המזמין ראיתי את השם ואת התמונה של ירדן ובפירוט נכתב: "אחרי פרידה, הזמנת ידיד לשעה של ניחומים ושיחה על הפרידה, לא כולל מגע גופני."

עליתי בחזרה לדירה ודפקתי שוב בדלת. ירדן פתחה אותה בעיניים אדומות.
"היי… זה שוב אני. זה בסדר או שאת מעדיפה שאני אלך ותזמיני שליח אחר?"
"לא, זה בסדר," היא אמרה והכניסה אותי לדירה. הלכתי אחריה, היא נמרחה על הספה.
"תראה," היא אמרה ודמעות עלו בעיניה, "הרגשתי שבזמן האחרון הדברים לא כל כך טובים, אבל בחיים לא חשבתי שניפרד בגלל זה. חשבתי שאנחנו יכולים לעבוד על זה, ופתאום הוא נפרד ממני?"
"מבאס," הסכמתי.
"ממש," היא משכה באפה, "מבאס שאנשים נהיו כאלה פחדנים וותרנים. לא נלחמים יותר על כלום. מה, אהבה היא זונה? הולכת אחת, תבוא אחרת?"
"ממש לא! מניסיון אני אומר לך, אהבה זה אולי הדבר היחיד שאי אפשר להזמין במשלוח. זה לא בתפריט אפילו," הוצאתי את המכשיר כדי להראות לה.
"בדיוק," אמרה ירדן. "ואיתו… חשבתי שמצאתי את זה. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להחזיק את זה, והוא מוותר על זה כאילו זה קפה שהתקרר בבית קפה ומבקשים להחליף לחדש," היא קינחה את האף בטישו משומש שהיה מושלך על השולחן.

"מה הבעיה, שמים 40 שניות במיקרו וזה שוב חם, למה להחליף? זה הכי לא אקולוגי," זרמתי עם הרעיון.
"נכון. ומה המיקרו של האהבה שמתקררת? יש דבר כזה?" ירדן שאלה.
"וואלה לא יודע, בטח יש ליועצי זוגיות כלמיני טיפים כאלה. אפשר להזמין גם ייעוץ זוגי באפליקציה. שמעתי שיש משחקי תפקידים וכאלה," המשכתי להחזיק את המכשיר מול העיניים שלה למקרה שהיא תרצה להסתכל.
"כן, ראיתי," ענתה ירדן. ושוב משכה באפה. "בא לי לראות קצת טלוויזיה, רוצה לבהות איתי?" היא שאלה.
"כן," עניתי. ישבנו ובהינו בפרק של "חברים" עד שהזמן נגמר והייתי צריך ללכת.

ביקשתי מירדן לדרג אותי באפליקציה וירדתי לאופניים. פתחתי את המנעול ומשכתי את ההזמנה הבאה:
כותרת: "הזמנת נכד."
בפרטי המזמין: "מוישה ברד."
פירוט: "מזמין נכד לבילוי משותף של משחק דמקה".

רכבתי לרחוב חובבי ציון ועליתי במדרגות בניין ישן. פתח לי את הדלת איש בן 80 בערך. הוא הכניס אותי לדירת שלושה חדרים שהכול בה נראה ישן. בקיר הסלון הייתה קבועה אח, אבל לא אמיתית אלא מזויפת, כזו שאי אפשר באמת להדליק בה אש. תהיתי מה הטעם בה בעצם.

"אשתי חלמה על אח בבית," מוישה קלט אותי והתחיל להסביר, "והמעצבת שעיצבה לנו את הדירה בשנות ה-70 הציעה לה לעשות אח מלאכותית והיא התלהבה. היא נפטרה לפני שנתיים, אשתי."
"אני משתתף בצערך," מלמלתי.
"נו טוב, זה החיים. והמוות," אמר מוישה. "כשאתה פוגש אישה ומתחתן האימא שלך נושמת לרווחה כי לפחות כבר לא תמות לבד. שוכחים להגיד לך שכמעט תמיד בסוף מישהו ימות לבד, ויותר גרוע מזה יחיה לבד. כי מה זה בעצם משנה איך תמות? משנה איך תחיה. הבנאדם יכול להשתגע כל היום עם עצמו מול אח מלאכותית, אבל הנה עם האפליקציה הזאת שלכם אני יכול להזמין לי שליחים כמעט לכל דבר וככה אני פחות לבד."
"יופי," חייכתי אליו, "זאת המטרה."
"אתה רוצה לשתות משהו? לאכול? אתה נראה קצת רזה," מוישה הציע.
צחקתי. בגלל כמויות הוויד שאני עושה אני טוחן שטויות בטירוף, אבל כנראה רזיתי בגלל הנסיעה על האופניים. גם אמא שלי העירה על זה. עניתי שאשמח לקפה. הוא הרתיח מים והוציא גם עוגיות עבאדי. לעצמו הוא הכין תה בלי סוכר, והניח את הכול על שולחן נמוך באמצע הסלון, מול האח.
"אתה יודע דמקה?" הוא תהה.
"כן, למרות שהרבה זמן לא שיחקתי," הודיתי.
"אז בוא אני אזכיר לך," הוא הוציא משידה קטנה לוח וכלים וסידר אותם על שולחן הקפה. התיישבתי מולו והוא שאל: "אז ספר לי מה קורה איתך? מה אתה עושה בחיים?"
"שליחויות… אתה רואה."
"וחוץ מזה?"
"אמממ, אין הרבה חוץ מזה. אני עובד הרבה שעות. "
"אתה חוסך ללימודים?"
"אההה, לא בדיוק. לא נשאר הרבה כסף. אתה יודע, שכירות בעיר הזאת זה רצח," הוא הזכיר לי את אמא שלי עם השאלות שלו.
"כמה זמן אתה כבר עובד בזה, בשליחויות?" המצח שלו התכווץ מסקרנות.

"בערך ארבע שנים," הסברתי. "הצטרפתי כששלחו בעיקר אוכל בתקופה של המגיפה, ואז נוספו עוד המון דברים כי אנשים בקושי יצאו מהבית. גילו שאפשר להזמין כמעט הכול, היום האוכל זה רק חלק קטן."
"מעניין מאוד," מוישה המהם. "וחשבת מה הלאה?"
"אה… יש לי כל מיני כיוונים, עוד לא משהו מגובש." חשבתי על אבא שלי שלמד המון שנים, היה מנהל שיווק בכיר, פוטר לפני שלוש שנים ומאז לא מוצא עבודה. לרגע ממש ראיתי אותו יושב בסלון שלו מול הטלוויזיה ויכולתי לדמיין אותו כמו את מוישה, מזמין שליח כדי לא להיות עם עצמו לבד בבית. נזכרתי איך הוא השתנה לאט לאט, זה היה כשהמגיפה רק פרצה, כשעוד גרתי אצל ההורים. בהתחלה, כשהוציאו אותו לחל"ת הוא המשיך לקום כל בוקר ולהתלבש כמו לעבודה, עשה טלפונים וקבע ראיונות בזום. אחר כך המשיך להתלבש אבל הפסיק להתגלח. כשהחל"ת שלו הפך לפיטורים הוא החליף כל בוקר לחולצת צווארון, אבל נשאר בטרנינג ובתחתונים שהוא ישן איתם. כששיחות הזום והראיונות התמעטו הוא הפסיק להחליף בגדים ובשלב מסוים הוא הפסיק לקום בבוקר, פשוט נשאר לישון עד הצהריים.

"נו טוב. חברה יש?" מוישה שאל ואז הרצין: "או חבר. אני מכיר את הדור שלכם."
"חברה, כן," שמחתי שהוא החליף נושא וחשבתי על גלית, קבענו להיפגש בערב. העפתי בזריזות מבט בשעון וחישבתי כמה זמן נותר עד אז.
"או יופי. מה היא עושה?" מוישה המשיך לחקור אותי.
"היא לומדת פסיכולוגיה," הדגשתי את ההברות. הייתי גאה בה, דפדפתי בטלפון והראיתי לו תמונה שלה.
"כל הכבוד לה, בחורה רצינית," פסק מוישה. "וכשהיא תסיים את הלימודים יזמינו גם אותה דרך האפליקציה?" הוא שאל.
"כן, ברור, אבל זה כבר בתעריף אחר, של בעלי מקצוע, רופאים, עורכי דין, אתה יודע."

התנצלתי ואמרתי לו שנגמר הזמן ושאני צריך ללכת. מוישה נתן לי טיפ של 20 שקל ועוגייה לדרך.
"אתה אחד הנכדים הכי נחמדים שהזמנתי דרך האפליקציה," הוא החמיא לי לפני שיצאתי.

הייתי רעב, אז התיישבתי בגינה בבוגרשוב, הזמנתי באפליקציה פלאפל שהגיע תוך עשר דקות, אכלתי שם ומשכתי את השליחות הבאה שלי.

כותרת: "טסט דייט."
פרטי המזמין: "ים בראל."
פירוט: "מזמין יציאה לדייט מבחן עם נוי אליאב בקפה ללוש והעברת דירוג: מראה – פנים, גוף, דירוג דמיון לתמונה, וייב, שיחה, עיסוק, תחביבים, תכניות לעתיד ודירוג כללי לדייט לפי התפריט."

הכרתי כבר את השם ים בראל, יצאתי בשבילו לכמה טסט דייטים והוא דירג גבוה את ההמלצות שלי. הוא כנראה מהעסוקים האלה שאין להם זמן לצאת לדייטים, אז שוכרים שליחים שיֵצאו במקומם כדי שהם יוכלו להיפגש רק עם בחורות שקיבלו דירוג גבוה.

נסעתי לקפה ללוש, ליד כיכר דיזנגוף, וחיפשתי בחורה שנראית כמו בתמונה שצורפה להזמנה, אבל לא מצאתי אף אחת כזו. בכל הקפה הייתה רק בחורה אחת שישבה לבד. ניגשתי אליה ושאלתי במבוכה: "נוי?"

"היי, לא, אני שליחה. עדן, הטסט דייט של נוי. אתה ים?" היא שאלה במבוכה.
"לא, אני יהלי, הטסט דייט של ים," הסברתי.
"אההה," היא חייכה בהקלה, "אז זה טסט דייט כפול."
"כן," התיישבתי מולה. הזמנו משקאות ואמרנו למלצר שאנחנו בטסט דייט כפול ושנזוז בקרוב. שלפנו את הטלפונים וראיינו זה את זו לפי המידע שהמזמינים שלנו ביקשו לדעת. בסעיף הווייב והדמיון לתמונה בחרנו באפשרות: "מידע חסר, טסט דייט כפול."
"נראה לי שכתבנו הכול, לא?" עדן שאלה אחרי עשר דקות.
"כן, אפשר לחתוך," אמרתי לה. תכל'ס, לעשות טסט דייט זה כמו להיות מנהל משאבי אנוש, רק של דייטים, חשבתי בזמן שאספתי מטבעות לטיפ למלצר, ונזכרתי בהכוונה המקצועית שעברתי בזום לפני שנה וחצי, שבה המליצו לי ללכת ללמוד פסיכולוגיה. שם הכרתי את גלית, גם לה המליצו על זה. אחר כך למדנו יחד לפסיכומטרי בזום אבל אני פרשתי באמצע והמשכתי בשליחויות. אמרתי לה שאני מרגיש שכבר עכשיו אני עושה את מה שפסיכולוגים עושים, אבל בלי ללמוד איזה מיליון שנה ולעבור טונה של מבחנים וסטאז'. היא המשיכה בקורס וקיבלה 720.

המשכתי הביתה. בלילה שודר משחק בפלייאוף ב-NBA וידעתי שלא אצליח להתחמק מספוילרים עוד הרבה זמן. נכנסתי לאפליקציה והזמנתי שליח.
בכותרת בחרתי: "הזמנת חבר לצפייה במשחק כדורסל".
בפרטי המזמין הופיע השם שלי, בפירוט כתבתי: "מזמין אליי הביתה שליח חבר לצפות איתו במשחק בסדרת הגמר של ה-NBA ששודר הלילה, שיחה קלילה, בלי ספוילרים!"
תוך שלוש דקות קיבל את הקריאה שלי מישהו שלא הכרתי בשם רום טל. הכנסתי פופקורן למיקרו והוצאתי בירות מהמקרר. בדיוק כשהפופקורן היה מוכן נשמע צלצול בדלת. פתחתי אותה. "בוא נשב," הזמנתי אותו לספה, הצעתי לו בירה והוא התכבד גם בפופקורן. ראינו את המשחק, עישנו וויד וקשקשנו קצת.
"יאללה, נתקפל, אני ממשיך לעבודה," אמרתי כשהמשחק נגמר, וחשבתי כמה זה נוח. נתתי לרום טיפ, שנינו יצאנו וכל אחד עלה על האופניים שלו. כבר היה חושך. תכננתי לקבל עוד כמה הזמנות קצרות ואז לנסוע לגלית כשראיתי משהו משונה. כתובת ההזמנה הייתה הדירה שלי, שם המזמין היה של גלית, ובכותרת היה כתוב: "פרידה".

בפירוט היה כתוב: "מזמינה פרידה מיהלי אילן. סיבות: מרגישה שהקשר תקוע, שהוא תקוע בחיים, שהוא לא שואף לשום דבר, מעשן יותר מדי וויד. אני רוצה להיות עם מישהו שמתרגש מהחיים, שיש לו תוכניות. מצטערת."

הסתובבתי ונסעתי הביתה. בשביל הגישה לבית ראיתי שליח מתקרב אלי.h

"באת להיפרד ממני אחי?" בקושי יצא לי קול כששאלתי את השליח. הוא העביר מבט עם המדים שלי ואמר: "כן גבר, מצטער."
"פסדר, ראיתי את ההזמנה, אני יכול לחתום לך שקיבלתי," חתמתי לו ונכנסתי לדירה. התיישבתי על הספה וגלגלתי ג'וינט. רצו לי מול העיניים אלף רגעים של גלית ושלי יחד. איך נפגשנו בהכוונה המקצועית בזום, הדייט הראשון שלנו, הפעם הראשונה ששכבנו.
גלגלתי עוד ג'וינט. נזכרתי בפומה, הכלב שהיה לי כשהייתי ילד, שהיה מלקק לי את הפנים בכל פעם שהייתי חוזר עצוב מבית הספר. פתחתי את האפליקציה והזמנתי כלב. בפירוט כתבתי: "גבר בוגר, מחפש כלב מחמד ידידותי למשחק במשך שעתיים". ראיתי שההזמנה שלי התקבלה ושהשליח בדרך לאיסוף הכלב, ואחר כך בדרך מנקודת האיסוף בעמותה כלשהי ועד אליי. אחרי בערך רבע שעה שמעתי צלצול בדלת, והופיע שם בחור עם קסדה וכלב קטן מעורב בצבע קרם, עם קולר ורצועה. נתתי לו טיפ ואספתי את הכלב לידיים שלי.

סגרתי את הדלת והנחתי את הכלב על הרצפה בפתח הדירה. הוא התבונן בי במבט מבוהל והתיישב. פתחתי קופסת טונה והנחתי אותה על הרצפה מולו. הוא רחרח ואכל בהיסוס. כשהוא סיים ניסיתי לקרב אותו אליי, להושיב אותו לידי על הספה. זכרתי איך פומה היה מלקק לי את הפנים, מתנשם על הלחיים ועל הצוואר שלי, נעמד לי על הבטן ומניח לי על החזה את כפות הרגליים הקדמיות שלו. הכלב נשאר לשבת על הרצפה, השפיל מבט, יילל בקול גבוה, ושלולית צהבהבה נקוותה סביבו.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp