מֹאזְנַיִם

שירים / עופרה עופר אורן

בחולות

יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
כֻּלָּם יָשְׁבוּ מוּלָה, וְהִיא הִפְלִיגָה בְּקוֹלָהּ
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְּרָה, בְּלִי לְהָבִין).

בַּפֶּתַח הוּא עָמַד, הִקְשִׁיב, שָׁאַב אֶת הָאֲוִיר,
עֲדַיִן רַק שָׁתַק, הִבִּיט, וְלֹא אָמַר מִלָּה.
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
"כְּשֶׁזּוּג יָצָא לוֹ לְטַיֵּל", הוּא בַּחֲשַׁאי – הֶחְוִיר.
בַּחוּץ יֹאמַר לָהּ: "אֵיךְ הֵעַזְתְּ לַשִּׁיר כָּךְ? מַגְעִילָה!"
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְּרָה, בְּלִי לְהָבִין).
אָבִיהָ שֶׁגּוּפָהּ – שֶׁלּוֹ, הִבִּיט בָּהּ בַּעֲוִית
שֶׁל זַעַם שֶׁעָלָה, עָלָה, שָׁטַף אֶת כָּל כֻּלָּהּ:
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
"אַתְּ מְבִינָה?" צָוַח "כַּמָּה הַשִּׁיר הַזֶּה מֵבִיךְ?
עַכְשָׁו כֻּלָּם יֵדְעוּ מִי אַתְּ, אֵיךְ שַׁרְתְּ, אַתְּ מַבְחִילָה",
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְּרָה, בְּלִי לְהָבִין).
אָבִיהָ בַּלֵּילוֹת, לֹא בַּחוֹלוֹת, בְּסוֹד, הֵבִיא
לְמִטָּתָהּ אֶת מָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר, אֲבָל לֹא לָהּ.
יַלְדָּה עָמְדָה וְלֹא יָדְעָה: הִיא שָׁרָה שִׁיר מֵבִישׁ!
עַל זוּג שֶׁלַּחוֹלוֹת יָצָא (זִמְּרָה, בְּלִי לְהָבִין).

 
שתי סונטות על שלושה אנשים, חייל ותינוק בכביש חוצה שומרון, קיץ 1995

1.

הִיא פָּסְעָה בַּשּׁוּלַיִם שֶׁל כְּבִיש וּסְבִיבָה
הַטְּרָשִׁים חִדְּדוּ אֲבָנִים וְקוֹצִים,
בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה הִיא הִדְּקָה אֶל לִבָּהּ
חֲבִילָה עֲטוּפָה שֶׁמִּמֶּנָּה הֵצִיץ
רַק קָדְקוֹד שֶׁל תִּינוֹק מְעֻרְסָל שֶׁשָׁתַק.
זֶה הָיָה יוֹם שֶׁל קַיִץ אֲשֶׁר כָּל חֻמּוֹ
מִתְלַהֵט לוֹ אָדִישׁ וְחוֹדֵר לְכָל תָּא.
צְעָדֶיהָ הָיוּ נְחוּשִׁים, הָיוּ כְּמוֹ
פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל אָדָם שֶׁחַיָּיו הֵם מִין קְרָב
וְאִם לֹא יִכָּנַע עוֹד יַכְרִיעַ אוֹתָם.
בַּמֶּרְחָק הִשְׂתָּרֵעַ הַכְּפָר שֶׁאֵלָיו
הַתִּינוֹק וְאִמּוֹ הִתְקַדְּמוּ לְאִטָּם.
כְּשֶׁאָסַפְתִּי אוֹתָהּ לֹא הָיָה לִי סִכּוּי
לְאַפְשֵׁר הֲפוּגָה לגוּפָהּ הֶעָקוּד.

2.

הִיא נָשְׂאָה אֶת יַלְדָהּ, כְּמוֹ הָגָר בַּמִּדְבָּר
עַל גוּפָהּ הֶעָטוּי בְּשָׁחֹר, הָעוֹטֵף,
לֹא הָיָה לִי דָּבָר, לֹא הָיָה מָה לוֹמַר,
לֹא הָיָה לִי אֲפִלּוּ נֹאד מַיִם לָתֵת,
וְהָאִישׁ שֶׁיָשַׁב לְצִדִּי רַק אָמַר
שֶׁאֶסַּע, שֶׁאַמְשִׁיךְ, שֶׁאָסוּר לְסַכֵּן
אֶת עַצְמִי עִם אִשָׁה בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה,
"הִשְׁתַּגַּעְתְּ, מָה עָשִׂית, מָה עָצַרְתְּ?" וְאָכֵן – – –
הַחַיָּל לֹא יָרָה מִנִּשְׁקוֹ הָאִישִׁי
הַחַיָּל רַק קָרָא "תַּעַצְרִי כָּאן מִיָּד!"
הַחַיָּל רַק הוֹרָה שָׁם, בִּכְבִיש לֹא רָאשִׁי,
לְאִשָׁה עִם תִּינוֹק שֶׁהֶחְזִיקָה בַּיָּד
לַעֲמֹד, לֹא לָזוּז. לִי אָמַר – "תִּתְבַּיְּשִׁי,
וְעַכְשָׁו תִּשְׁתְּקִי, תַחֲנִי כָּאן בַּצַּד."