מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

קוראים נורית זרחי

בקרוב יראה אור הספר קוראים נורית זרחי: ספר מסות ומאמרים בעריכתן של לילך לחמן וקציעה עלון, בהוצאת "גמא".
זהו קובץ המכנס מסות ומאמרים של יוצרים וחוקרים על יצירתה הענפה ורבת השנים של נורית זרחי, ומעניק מבט על התקבלותה של היוצרת הרב-מאגית ועל החותם שהטביעה על הספרות העברית בת-זמננו. להלן קטעים מתוך שלוש מסות (של שתי סופרות ושל סופר-משורר) שייכללו בו.

 

 חייה הכפולים של יוסף / שהם סמיט

מתוך "התרנגולת שהלכה אחורה: נורית זרחי, כפי שסיפרתי לעצמי (ולילדיי)"

 

כמו הפרפר, גם היוצר מתגלם ובוקע, וחייו הם גלגול של התגלמויות ובקיעות. נורית זרחי החלה את דרכה כמשוררת, אך מאחר שבשלושת העשורים הראשונים שלה בשדה הספרות הרבתה מאוד בפרסומים לילדים, ואילו בתחומי השירה, הפרוזה והמסה פרסמה מעט והגיעה אל קהל מצומצם (ואנין), נקשר שמה בספרות הילדים, תחום נעדר יוקרה, הסובל מדימוי נשי, אמהי ולא פעם יַכנֶעי. אם במהלך השנים עלתה מעט קרנה של ספרות הילדים בארץ, אין ספק שלזרחי יש חלק עצום בכך, וזאת הגם שכתיבתה החריגה ופורצת הדרך, בשילוב עם היקפה הבלתי נתפס, הקנו לה מעמד של טריטוריה נבדלת. יש יבשת של ספרות, יש יבשת ספרות ילדים, וישנו ארכיפלג זרחי. על פניו יש בו מכל טוב, לכל גיל. ואולם ילדים, משעה שהם מתבגרים ונעשים לאנשים צעירים, ממהרים לתפוס משוט ולהימלט מארץ לעולם-לא. גם אני הייתי כזאת. מתישהו, מוקדם למדי, חדלתי לקרוא ספרי ילדים ונוער וכך החמצתי הזדמנות לקריאת נעורים של אם את לא מסוגלת לדבר יפה, תשתקי ושל הילדה רובין הוד. מצד שני, גם לו הייתי יודעת בגיל שש-עשרה על דבר קיומו של ספר המסות מחשבות מיותרות של גברת, ספק אם הייתי מסוגלת לרדת אפילו אל אמצע דעתה של הגברת שכתבה אותו. כדי שאקרא את זרחי "למבוגרים בלבד" היה עליי להתבגר, ועל זרחי, להתמיד בגיחותיה מארץ לעולם-לא.

בתחילת שנות התשעים זה קרה. עודי שוקדת בחביון על קריאה וכתיבה של סיפורים קצרים (ומי לא קרא וכתב סיפורים קצרים בתחילת שנות ה-90'?) נתקלתי באמן המסכות.[1]

מה חשבתי על הסיפורים? לא נזקקתי לכריכה האחורית שתספר כי הם "ראשונים מסוגם". עם זאת, הם היו שונים מאוד מהסיפורים ומהשירים לילדים של זרחי שהכרתי. פחות נגישים ושריריים, יותר הרהוריים, נוגים משהו, וממש לא "הסיפור הקצר הקלאסי הכתוב היטב". חלקם הקשו עליי. מה חָסַר לי? אולי ההומור? התנופה? המנגנון הזה שמזרים אותך ממשפט למשפט? כאן משפטים רבים דרשו להיקרא פעם, פעמים ושלוש, אם כדי להבין מה בעצם כתוב פה, אם משום שאי אפשר היה פשוט להמשיך הלאה לאחר: "אידיליה מדומה הייתה פרושה על פני השדות, כמוה כפיסת בד דקיקה, מעשה קרושה שהונחה על פצע מדמם."[2] משפטים ממין זה גם קוממו אותי – מי מניח מפית קרושה על פצע? משוררת. לכן, אולי, נשמעה לי העברית פעם יפהפייה ונושמת, פעם פוחלצית, עשויה מדי, מרוחקת. ובכלל, ניכר היה שהמחברת מבקשת להרחיק: בזמן, במרחב, בתרבות. מוזר היה לקרוא ספרות מקור שורצת נימפות, ארכיבישופים ונזירים, אומני מסכות סיניים, מלכים, הרים גבוהים, עצי דובדבן, בבל, מגיפה, סַוָורים, עגורים, אגמים ותותח אגמים! ים ערפלי שרה על השורות, ואילו שמות! זיגפריד, לורה, ליזבת, אלכסנדר, לזרוס; ודמויות מהתנ"ך, דוד, אבישג, אדוניהו, יוסף.

"היא יוסף". הסיפור הפותח מצא חן בעיניי כבר בקריאה ראשונה. הצירוף הזה, "היא יוסף" שומט לא רק את לסתו של אבי האומה, יעקב, ברגע הגילוי המערער, אלא גם את לסתותיהן של הקוראות והכותבות. שתי מילים, וכבר מה שחשבנו למציאות, למוחלט, ולקודש קודשים – משתנה ונהפך לדבר-מה אחר בתכלית. זכר לנקבה, מיתוס קאנוני לאופציה. חלום למציאות? עד כאן, ואין כסיפור הזה כדי להדגים עד כמה רחוקה הכותבת מאותו היגיון גולמני, בינארי, של מסמן ומסומן.
"ירח וכוכבים – אבל כמובן, אין הם ירח וכוכבים, מפני שהחולם לעולם אינו משחית את החושך תחת עפעפיו הסגורים על מנת לחזות בקיום כמות שהוא."[3]

"יוסף אהבה את חלומותיה שהיו ברורים ומוזרים כאחד והפתיעו גם אותה, בהציגם לפניה את מה שקיים בה מעבר לכל."[4]

מהי, אם כן, המציאות לפי זרחי? לא רק מה שרואים. זה ברור וגם נאמר במפורש בסיפור הזה ובאחרים. מה שמֵעֵבֶר, מגדירה זאת זרחי. אבל מהו המֵעֵבֶר? אולי אותו סוד של יוסף:

"סוד החיים הכפולים, קיום שהוא שינה בְּעֵרות או עֵרות בשינה, שבגללו ידעה לקרוא את סימני המֵעֵבֶר, סימני החלום שנועדו לפתור את חידת חיי העֵרות."

זה קיום הגם וגם של היוצר החי בו-זמנית בשני עולמות, וזו גם התחתית הכפולה, אותו תנאי הכרחי שמציבה המשוררת בפני החוויה היומיומית המבקשת להיכנס לשיר. "ציפורים באות לאכול לפי השכבות החברתיות, זה יפה, אבל לא מספיק. צריך שיהיה עולם מקביל."[5]
הרי זו בדיוק אותה עקימת אף לעגנית המובעת ב"והיא יוסף" כלפי "יוסף ואחיו" לתומס מאן:

"מין סיפור פוליטי כפי שכתב הסופר הגרמני על קרוב-רחוק שברחוקים שנתגלגל לחצר המלכות, נשא בתפקיד רם והציל את קרוביו-קרוביו, וכידוע, לא התאפק ונתן קולו בבכי כשפגש אותם לאחר שנים, כשם שאדם השוהה שנים רבות בארץ נוכרייה נוהג כאשר הוא פוגש בקרובים לו הבאים מארץ אבותיו."[6]

בל נטעה, גם ב"והיא יוסף" קיים היבט פוליטי וישנה אמירה על מעמד האִשָּׁה בעולם (הקדום והנוכחי), אך אלו רחבים ועמוקים וחורגים מ"מין סיפור פמיניסטי". (למען ההגינות יש לומר שגם "יוסף ואחיו" מציע לקורא יותר מכפי שנוח לזרחי לטעון מפי המספר/ת). לפנינו סיפור שפותח בערעור רדיקלי על מיתוס באמצעות בריאתו של יוסף כאִשָּׁה. במצבו זה – המבטא את מצבה של כל אִשָּׁה בעולם הפטריארכלי – נדון-זוכה יוסף לחיות חיים כפולים, של ערות ושינה, חולם ופרשן, זכר ונקבה. הקיום הזה אינו קיום של או-או אלא קיום בו-זמני, אנדרוגני, והוא שמאפיין את מצב האומן. "זה בוגר," אומרת זרחי להלית ישורון, "המחשבה שאתה לא צריך זהות מינית מוגדרת כי אתה הכול."[7] יוסף של זרחי היאהוא אורלנדו.

 

האצבע השישית / עינת יקיר

(מתוך "החסידה והשניצל: מחשבות על הכתיבה של נורית זרחי")

 "את לא תופסת שצריך חריץ. משהו שפוער את השלם?"

הדוכסית ליזי, מתוך "חריץ לאינפנדום", בתוך נורית זרחי, בתוך נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות, ירושלים: "כתר", 2007

הכוח של נורית זרחי הוא כוח של חריץ; פעירה חוזרת ונשנית של ה"שלם" הספרותי-נפשי-לשוני. "כדאי לנו לחשוב שקיים משהו שאין לו מִלִּים", אומרת אנה דין, מחברת ה"גרים בוק", בסיפור "חריץ לאינפנדום". זרחי כותבת מִלִּים שאין להן מִלִּים. מרגע שנפער החריץ מתעבות זיקות הגומלין ומתעשרות. ולא בכדי אפשר לנדוד כאן בקלות כזו מספרות הילדים שלה לפרוזה, כי במובן הזה – הקו נמשך כחותם מתמיד. גם בכתיבת הילדים שלה, גם בפרוזה שלה, גם בשירה. כי אם לשאול ממנה לרגע, אפשר לומר ש"הנפש היא אפריקה", ומשעה שנאמר הדבר הזה אפשר להתחיל לדבר.

"יונג פראו," אומר מר ק' לנערה בסיפור "קפה ק' עפולה", "לעִתִּים קרובות המִלִּים שכתבתי היו עבורי רק רעל שצריך לירוק החוצה, הסיפורים היו רק מכשול שצריך לפרוק בדרך לחיים האמיתיים, הממשיים," והנערה, כדי לבאר, שואלת: "נגיד יד שאתה שולח בחושך לתפוס כוס ומפיל אותה?" והספל הזה ינדוד בתוך הספר אל סיפור אחר, "במלכות ערפלי", שם הגיבורה לני, שהביטה באחותה, הכירה את סגנון הקיום שדיבר מגרונה, זה שגורף איתו את המפה, השולחן, הרצפה, את קצה כדור הארץ, כדי להשיג את הספל כשידך אינה מגעת אליו.

הנה, שוב, ה"אמון" הזה בשפה. המִלִּים הן רעל, אבל בד בבד, הן לבדן, דווקא ברעילותן, בשקריותן, מחזיקות משהו מהממשי. היד אינה מגעת אל הספל, אבל הדמיון מלא עולם. יש בו שולחן, יש בו רצפה, יש בו קצה כדור הארץ, ואותם אפשר לספר. השחרור הוא חלקי. הסיפור הוא חלקי. האוטוביוגרפיה היא תמיד של דלת, והאנשים לא באמת יֵצאו אי-פעם מפתח ביתם, כפי שאִשָּׁה אחת לא תצא אף פעם מתוך האבטיח – לכל היותר תנוד אצל הגזר. משעה ששורטט המלכוד בגרפיות מהממת, אפשר להתיק את הרגל השנייה; אפשר לרחף, בגובה נמוך, בין כותלי השפה המאובקים, המוכתמים, המשומשים-עד-לזרא; אפשר לשמוע ממש את החבטות בין הכתלים, את הצליל שהן יוצרות דווקא כליריות יוצאת-מן-הכלל, את השיר שהן מספרות, את הסיפור שהן שרות.

כי כידוע הבסיס לדיבור הוא עשר או חמש … האות האחרונה, יו"ד, היא בהחלט צירוף אצבעות שתי הידיים במקרה של חמש אצבעות. ומה דעתך על הה"א הרוכשת, בתהּ, שמלהּ, גופהּ? שלא לדבר על שם האלוהים המפורש, זה שאין להגותו, שבנוי מסכום של אצבעות יד אחת או שתיים לסירוגין כשמדובר בחמש אצבעות, חושבת לעצמה הנסיכה ויליאם ("המצאת המברקים").

אבל לנסיכה ויליאם יש שש אצבעות בכל יד. ומכאן השיבוש. באותו סיפור מעיר המשתמש: ייתכן שגם שפת בני האדם נוצרה סביב גופם.

זרחי כותבת מן האצבע השישית, אולי זו האצבע שאצל חז"ל הניח המלאך אצל התינוק כדי שישכח הכול. והאצבע הזו זוכרת דווקא את השכחה; את הגוף הכולא; את החריץ; שם, לדידה, מתקיימים החיים כמובלעת בין בדידות למסתורין, או בלשונה האחרת: בין עודף למום.

כל מילה נושאת עִמָּהּ את כפילתה הבלתי מודברת, כפילה חסרת שם המשתקפת בדמויות כפילות, בעלילות כפילות, בעצמים כפילים.

זהו הצל שנושאת לשונה של זרחי. בספר הפרוזה הנפלא הזה שלה, למשל, הוא הופך את נערותיה לשאפתניות כל-כך, כמי שמבקשות לאחוז שתי ציפורים ביד אחת עם שש אצבעות. אך מנגד – בידיעתן המרה את הגבול, הוא גם זה המעניק להן את חוכמתן העצובה, והופך אותן, בין השאר, לעצובות כל-כך.

טלטלת המסורת היא עולם של שאפתנות ועצב, עולם נצחי מלא ברק וחריצים. כמו להסתכל בזכוכית סדוקה. כמו יד המושטת לנצח אל הספל. המעוף, ההשראה, הלירי, הליבידו, נוצרים שוב ושוב ברווח הזה כמו סטירת לחי מצלצלת, מלאי ייאוש ויופי וחירות.

 

ידע צבור באפלה / שמעון אדף

 

האם מטבע הדברים שיהיה כך, שכל מאמץ היחלצות מכאב האבוד יסתכם בכניעה לאובדן נוסף, או שמא האשם דווקא באמצעי הבחינה, במכשיר הלוגי ששימש את החקירה?

זרחי תמיד חוקרת, לא מרפה מן החקירה. בספרי הילדים שלה החקירה מתחייבת מהנפש הצעירה, המתעצבת, הניצבת אל מול ערב-רב של תופעות, בליל מקרים, ומנסה להטיל בהם סדר, להציל בדל מתוכם. ״ילדות – היא עומק שאין בו מרחב״, אומרת המספרת ב״שמש אש… תהילה לכול״. לילדים היגיון מושלם, חוקי גזירה והיקש חסרי מתום, מצע של מחשבה, עומק הקודם להתנסות, מבוכים מקוננים זה בזה, מוח בלית עולם. אבל הוא אינו הגיונו של הקיים, רווי המוסכמות והחוזים הגחמניים של האנושי, אלה המכוננים את מרחב ההתנסות. הפער בין שני ההגיונות מייצר את האבסורד, את הנונסנס, חושף את השרירותי, מאלץ את העיניים להיפקח תמיד, לעמוד על המשמר, סקרניות, חטטניות. הוא מלבה את האש בגחלים הנוטות לכבות בצינה של המציאות, מפרנס אותן. מלות השאלה – למה, מדוע, איך ייתכן – בוערות, לוהטות, חורכות חורים בשפה, בספרים, בממשי.

בפרוזה של זרחי למבוגרים מתרבים סימני השאלה, מתרבים גופא, ודווקא בקולן של המספרות (אעז ואומר – תחת ידיה של זרחי הופכת השאלה מתכסיס רטורי לאמצעי אמנותי, שני במעלתו רק ללשון ההשאלה או ציור הלשון). אולם לא סדרי החוץ הם העומדים לבחינה בסתימותם, אלא אורחה ורבעה של התעלומה, סוד כוחה לקבע דפוסים. ״יד על הלב, למה את צריכה את כל הוועדות הללו?״ נשאלת בנערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות בלה המקהילה ועדות שידושו בפרשיית אהבתה ללב, הגבר הצעיר שנעלם מחייה. והיא עונה, ״זה מוצא המינים, הדרוויניזם שלי. הקולומבוסיות, הארכימדיות, הקופֶּרניקאות, הסהרה, האנטרארקטיקה. יש אומרים שניוטון צדק יותר מאיינשטיין. אני המעבדה של מה שיש. זה המחקר שלי בעולם. ואני חוקרת״.

היש, המרחב והזמן ושיטות המיפוי וההכרה שלהם מכונסים לחקירת האהבה של המספרת, התעקשות על האהבה, חקירתה את ההתעקשות. לשם כך, יש לחתוך בין האני המדענית לבין האני שהיא אמצעי הגילוי וזירת הניסוי. אולם האם נשלחה החוקרת אל החיים מצוידת בכשרים הנכונים, בשיטה הנכונה – מי יערוב לה שהניוטוניות היא אמצעי תיאור ראוי יותר מהאיינשטניות? והדרוויניזם? הלה מעורער ב״המצאת המברקים״ החותם את הקובץ שנערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות פתח: ״מה הטעם בדרוויניזם ספרותי?״ מהרהר הארנב, בן לווייתה של הנסיכה הגלובלית, שבמוקד הסיפור. יותר מזה, החקירה הכרח שתיכשל. היא אינה שלמה מבלי שתוסב גם על האני, העצמי, שהוצאו עד כה ממנה, ונדחקו כמגננה, אולי, בחוש סמוי, אל העמדה הבולשת, הנתוקה. אי אפשר עוד שלא להפנות אליהם אותו מבט חד, ישר, אכזר בישירותו, אף שהוא עתיר שעשוע, מתחזה כמשחקי. המספרת של אותו סיפור מוסיפה מאחורי תודעתה של הנסיכה, ״היא חשה שהתשובה האמִתית ברשותה, אבל אהה, אם אין ברשותה את האני הנכון, לגבי מי התשובה נכונה?״

אך תהליך הצטללותה של השאלה נותר חבוי מיניה וביה – מנַין החובה להשיג על האני, על יכולתו לשמש כמוליך החקירה בסיפור, שגדוש גם הוא להתפקע שאלות, תהיות, הרהורים על אודות הספרות, על שרירותה, על תקפותם של הפילוסופיה ומכשירי שיווי המשמעות המעולים שלה?

אולי השאלה מבצבצת מן הפער הנבעה בסיפור, מתגליתה הפשוטה של הנסיכה הגלובלית שהיא חריגה. לנסיכה, בתה של המלכה האדומה מעליסה בארץ הפלאות, רומן מפתח ליצירתה של זרחי, שש אצבעות בכף ידה. גם לארנב, בן הלוויה, שש אצבעות בכפותיו. הנסיכה פוגשת בנורמנלי, גבר, אלא מה, בא כוחו של המקובל, והלה משתומם למראה האצבע הנוספת. המספר חמש, הנסיכה מבינה, הוא הבסיס לשיטה העשרונית, לקנה המידה הנהוג, והוא גם אושיית הדיבור, כלומר, האדנים לאותם הסכמים גחמניים באשר לכמות, לשקילת היש. ואילו המספר שש הוא הבסיס לזמן, הוא נח במצולות השעון, מתנה את קצב המחוגים. הנסיכה שייכת לעקרונות הקיום, ונורמנלי שייך למופעיו, לביטוי הפרטני, האנושי. רווח כדי אצבע חוצץ בין הלכת הקיום למלאכתו, אבל האצבע היא תהום. טיבה אינו ברור.

 

 

 

[1] נורית זרחי, אמן המסכות, "זמורה ביתן", 1993

[2] "הנימפות וסבא גרינהוד", בתוך אמן המסכות, עמ' 47

[3] "והיא יוסף", עמ' 10

[4] שם

[5] נורית זרחי, איך עשית את זה, עמ' 492

[6] "והיא יוסף", עמ' 12

[7] נורית זרחי, איך עשית את זה, עמ' 494

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp