דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

צבי חֵמר / שגית אמת


הבחורה של הקפה התחלפה. "מה קרה ליוליה?" שאלה לאה כשהגיע תורה, "היא לא עובדת היום?"
החדשה, נערה דקה בשיער אסוף בזנב סוס מתוח, תלתה בה מבט עייף תחום בריסים שחורים וארוכים מדי וגבות שחורות ומשורטטות מדי – ושאלה – "מה?"
"יוליה," חזרה לאה שוב, "היא לא עובדת היום?"
"אני לא יודעת מי זאת יוליה," נאנחה החדשה של הקפה, "את רוצה משהו?"
"כן, כן, בטח," התנצלה לאה, "הפוך קטן בבקשה. לקחת."
החדשה עפעפה במסרקות הבמבי שלה והכריזה "שלוש עשרה שקלים בבקשה," ולאה הזדרזה ושפכה לכף היד הצעירה שלושה עשר שקלים במטבעות שהכינה מראש. היא קיוותה לראות איזה חיוך של הכרת תודה או קריאת התפעלות נרגשת כי הכסף הקטן תמיד חסר בקופה, ככה יוליה פעם הסבירה לה, וזאת ממש התחשבות להכין את כל המטבעות מראש, ככה היא אמרה, אבל החדשה כבר הפליגה במבטה הלאה, אל הגבר שעמד מאחורי לאה וחיכה בסבלנות לתורו.
בזמן שחיכתה לקפה שלה סקרה לאה את חלל בית הקפה. שום דבר לא השתנה מאתמול ומכל האתמולים שחלפו בשלושת החודשים האחרונים מאז פתחו את הסניף הזה של "ארומה" מתחת למגדלי הזהב, שבאחד מהם, בקומה ה-15 של התפקודיים, היא גרה.
היא השעינה את זרועותיה על הדלפק הארוך המחופה שיש שחור ובחנה בסקרנות, כאילו רואה אותם לראשונה, את הכתמים החומים המנקדים את העור השקוף על כפות ידיה. השיש הבהיק מניקיון. ריח הלחם והעוגות הנאפות בתנור מילא את נחיריה של לאה. היא נשענה על אחד מכיסאות הבר האדומים, ועקבה בעיניה אחר תנועותיו של הבריסטה שגם אותו לא הכירה.
מעניין מה קרה היום. חשבה. לאן נעלמו כולם?
מדי יום, בשלושת החודשים האחרונים, מתישהו בין ארבע לחמש, ממש לפני החוגים של אחרי הצהריים, הייתה לאה גולשת ללובי במעלית השקופה, ומשם יוצאת אל השביל המרוצף אבני מדרכת משתלבות, ונכנסת מבעד לדלתות הקניון הסמוך ישר לזרועות בית הקפה שהמתין לה, חם וריחני ומנחם, כמו חיבוק של אמא.
היא נהגה להחליף עם יוליה כמה משפטים ברוסית, ואחר כך הייתה מברכת בחום את יהלי הבריסטה הקבוע ומתעניינת בקעקועים שעל זרועותיו. בליבה תהתה אם בקיץ, עונת הלחות והשרוולים הקצרים, יבחין גם בזה שלה.
הם כבר הכירו אותה והיו מכינים לה את הקפה בדיוק כמו שהיא אוהבת. אבל היום עמד שם מישהו אחר, לא היה לו הקוקו של יהלי ולא היו לו קעקועים. הוא הקציף את החלב במבט חתום ולאה אפילו לא התאמצה לקרוא את האותיות הקטנות שחרטו את שמו על תג מתכת שהוצמד לכיס המדים.

שתי נשים צעירות שלצידן עגלות ישבו בפינה ופטפטו במרץ. התחשק לה להציץ ולראות את התינוקות השכובים בפנים, חמודים כאלה בטח, ריחניים ורכים כמו הלחמניות הנאפות ממש ברגע זה בתנורי הזכוכית הגדולים. פעם גם ילדיה שלה שכבו לצידה בעגלות ואילו עכשיו הם חיים בעמק הסיליקון ובבאר שבע. היא מוללה בשפתיה את שמות נכדיה – אורי ויונתן. ושירה, והחדש, נו, איך קוראים לו…? זה שנולד מעבר להרים ולאוקיינוסים והיא לא יודעת מתי ואם תראה אותו בכלל.
"תעשה לי בלי קצף," היא ביקשה מהבריסטה הזר, והמשיכה לשוטט בעיניה על מדפי העץ המוגבהים, עליהם מונחות שקיות קפה בעטיפות אדומות מבריקות, ומהם הרחק אל מעבר לדלתות בית הקפה, לתוך הקניון, שם, כמו בכל יום, התגעשה המולת אנשים שהתרוצצו, ושוטטו, והסתכלו, ונדחפו, ופטפטו אילמים ומושתקים מאחורי קירות הזכוכית השקופים.
ליד ספסל העץ, בין דוכן התכשיטים לחנות בגדי התינוקות, נח פתאום מבטה של לאה על דמותה של ילדה כבת חמש, לבושה בחולצה לבנה, מייבבת ומסתובבת על מקומה שוב ושוב שוב, כמו מחוג דק של מצפן שבור. 
גם לשירה, הנכדה האמריקאית שלה, יש תלתלים כמו של זאת. גם לשירה יש חולצה בדיוק כזאת. עם דמות מצוירת ורודה שמודפסת עליה, איך קוראים לה? ניטי…? פיטי….? קיטי! אור ניצת בעיני התכלת השקופות של לאה. שירה שלה לבשה חולצה כזאת בדיוק בפעם האחרונה שנפגשו! בפסח לפני שנתיים!
בבת אחת קפא מבטה באימה.
היא אחזה בכוס הקפה שלה, עברה את סף הדלתות השקופות שסימנו את תחום בית הקפה, ופסעה בזהירות לתוך הכוורת הרוחשת שבטבורה עמדה הילדה הקטנה ובכתה.
"מה קרה מיידלע?" רכנה לאה שעונה על מקלה, "מה קרה חמודה?"
הילדה הרימה את ראשה מבוהלת, והביטה בלאה בעיניים קרועות ולחות, כאילו הייתה איילה שקפאה לרגע בתוך כוונת.
"הלכת לאיבוד?" שאלה לאה.
הילדה הנהנה.
לאה הביטה אנה ואנה ואז צנחה על הספסל הסמוך. "בואי," היא שלחה את ידה ומשכה את הילדה אליה. "נחכה כאן עד שאמא תבוא, בסדר?"
הילדה לא זזה.
"אני אשמור עלייך מיידלע," הבטיחה לאה, "בואי." היא משכה את הזרוע הגפרורית וקירבה את הילדה עד שזו נעמדה צמוד לירכיה, ואז סידרה באצבעות רועדות תלתל חום קופצני והשחילה אותו אל מאחורי האוזן הזעירה. "איך קוראים לך ממל'ה?" 
העיניים הגדולות עוד היו לחות, אבל הבכי פסק, ולאה הרגישה את מבטה של הילדה משוטט על פרצופה ומשתהה בסקרנות, כמו מבקש לגלות את זו המסתתרת מאחורי מסיכת החריצים והכתמים המסמורטטת שהפכה להיות פניה.
איזו ילדה מתוקה!                       
המבט הפעור גלש עכשיו מטה בסקרנות ובחשש, אל מקל ההליכה שקנתה פעם לאה בסין ולכל אורכו התפתל דרקון אדום מוזהב.
"שירה," לחשה הילדה. 
"מה אמרת?" עיוותה לאה את מצחה, "דברי חזק, אני לא שומעת כל כך טוב…"
"שירה!" צעקה הילדה לתוך אזנה של לאה.
הייתה השתהות קלה, ואז חיוך רחב התפשט על הפנים הזקנים.                
בבת אחת הכול התבהר.
"שירה!!! הייתה לי הרגשה!!!" קראה לאה באושר, "עשית לי הפתעה מאמריקה?"
הילדה חייכה חיוך קטן ונבוך.
לאה הביטה ימינה ושמאלה כאילו מבקשת לשתף באושרה את העוברים והשבים – "עשית לי הפתעה ממל'ה! אח איזה יופי…!" היא נעצה את זנבו של הדרקון האדום ברצפה, והתרוממה מהספסל כפופה ונרגשת, מתעלמת מכוס הקרטון שהניחה קודם על הספסל, ועכשיו התגלגלה על רצפת הקניון, מרססת סביב זרמי קפה חמים.
"עכשיו תבואי אחרי, הא ממינקה? כי אני כבר זקנה וקשה לי ללכת, אז נלך לחדר שלי, בסדר?"
הילדה הנהנה ואמרה בקול רם "כן."
"הם לא רמזו לי כלום," חייכה לאה כמו לעצמה בעוד הן צועדות יד ביד לכיוון פתח היציאה.
"מה?" הציצה בה הילדה. 
"ההורים שלך… ביום שישי דיברתי עם אבא והם בכלל לא סיפרו לי כלום… שובבים…"
הן יצאו החוצה והחלו ללכת בשתיקה על השביל המרוצף אבני מדרכת משתלבות, מתעלמות מרעש המכוניות העושות דרכן לתוך החניון הסמוך.
"אמא."
נדמה היה ללאה שהילדה אמרה משהו.
"מה קרה ממל'ה?" עצרה לאה לרגע והרכינה מבטה, "ראית את אמא?"
"לא," אמרה הילדה ומילמלה שוב.
"דברי חזק חמודה, אני לא שומעת כל כך טוב."
"אולי נתקשר לאמא," נשאה הילדה את עיניה ללאה. "אני חושבת שאני יודעת את המספר שלה בעל פה." ניכר היה שהתאמצה לדבר בקול רם ויציב.
לאה נשענה על מקלה ולמשך רגע אחד ארוך נעצה מבטה באוויר – "בטח," אמרה לבסוף, "יש לי את המספר, נתקשר מהחדר."
הילדה חייכה אל לאה ואז החזירה מבט זהיר ודרוך לעבר הדרקון האדום שנשלח קדימה, מפלס דרך לרגליים הזקנות.
"רק נחכה קצת, טוב?" אמרה לאה מבלי להביט בילדה, "כי עכשיו לילה אצלכם."
הילדה הציצה בלאה ואחר כך הרימה מבטה לשמיים. קצה של חיוך התעקם לו על שפתיה – "אבל עכשיו עוד אור…" היא אמרה בהיסוס.
"כאן זה אור," הסבירה לאה בסבלנות של מורה לשעבר, "אבל אצלכם זה הפוך."
הילדה נעמדה קפואה ונדהמת.
"מה, לא ידעת?" התפלאה לאה.
"לא," לחשה הילדה והשפילה מבטה, "לא ידעתי."
"בטח," קראה לאה, "מתי שפה אור, אצלכם חושך. אבל אל תדאגי," מיהרה להוסיף כשהבחינה בסנטר הקטן שהחל לרעוד שוב, "בינתיים תבואי איתי לחוג – יש היום קרמיקה שזה מאוד מאוד נחמד! פעם כשהיה יום המשפחה, כולם הגיעו עם הנכדים, אבל אצלכם בדיוק היה כריסמס אז לא באתם. אני אגיד למדריכה שהשם שלה נעמה שתקבל אותך, היא לא תתנגד."
לאה שמה את כף היד הקטנה החלקה בתוך כפה שלה המנומרת, והן המשיכו לצעוד בשביל עד לדלת הרחבה של מגדל הזהב הראשון. זה שבקומה ה-15 שלו, במחלקה של התפקודיים, היא גרה.
"שלום!" הכריזה לאה בחגיגיות כשנכנסו ללובי.
שולי מהקבלה סיימה בדיוק לדבר בטלפון. "אחר צהריים טובים," היא ענתה מוכנית, אבל כשהבחינה בילדה קפאה לרגע מבולבלת. "אני רואה שיש לך אורחת," נפערו עיניה.
"כן," חייכה לאה באושר והניפה את היד הקטנה באוויר, "זאת שירה!"
עיניה של לאה סרקו במהירות את הלובי, בתנופת שמחה שקרסה לתוך עצמה. אף אחד מלבד שני תשושים שישבו על כסאות גלגלים ליד הפסנתר, לא היה עד למנת האושר שזכתה בה ככה פתאום. 
"עשו לי הפתעה!" היא חייכה לעבר שולי הנדהמת.
"יא, לאה," התרוממה שולי, "איזה מותק!" היא שרבבה את ראשה אל מחוץ לחלון הקבלה כדי להיטיב ולהתבונן בפלא ופנתה אל הילדה, "יו ספיקינג היברו?" 
הילדה הביטה בשולי, ואז בלאה, ולא אמרה כלום.
"היא כמעט הלכה לאיבוד הממל'ה הקטנה," הזדרזה לאה לענות, "השאירו אותה והלכו."
"והבן שלך?" התפלאה שולי, "ואשתו? איפה הם?"
"הם יבואו אחר כך," הסבירה לאה לשולי וגם לילדה שעמדה צמודה לדרקון האדום והקשיבה בריכוז, "הם רוצים לעשות לי הפתעה, אז הם יבואו אחר כך, נכון מיידל'ה?"

הילדה הנהנה ומצמצה בעיניה. שיני החלב נגסו בשפתיים הקטנות בכוח, כותשות אותן, עושות בהן סימנים.

"את יודעת שירינקה," אמרה לה לאה כשעמדו שתיהן במעלית השקופה. "כשהייתי בגילך, גם אני הלכתי לאיבוד."
הן המריאו לקומה שלוש של החוגים ולאה ראתה את הילדה נדרכת. "באמת?" היא שאלה, "גם את?"
"כן," השפילה לאה עיניה אל הלובי שהולך וקטן מתחתיה, "זה היה ברכבת, לפני המון שנים."
לנגד עיניה ראתה לאה את דמותה של אמה, לבושה בשמלת הפסים שחור-לבן, והכובע הקטן השחור. לפני שיצאו מן הבית התעכבה אמא מול הראי, והיטיבה אותו על ראשה כמי שאינה מבינה לאן מועדות פניה. זו לא הייתה גנדרנות, הבינה לאה שנים אחר כך, אלא גבורה. התרסה כנגד מי שמבקשים למחוק את זהותה ולהפוך אותה לפרט חסר ייחוד בעדר בהמות. מאוחר יותר, על רציף התחנה, הם כבר נראו כעדר. לאה הייתה אז בת חמש. ביד אחת השעינה אמה את שימל'ה למותניה. בידה השנייה אחזה בחוזקה בכף ידה של לאה. אדס וברוניה כבר היו בנות שמונה ועשר והלכו מאחור. רק אבא היה חסר. הוא נשלח למחנה עבודה חודש קודם לכן. "תחזיקו לי בשמלה!" צעקה אמא שלה לעבר אחיותיה הגדולות המשתרכות אחריה, "תחזיקו לי בשמלה!" עיניה בערו בזמן שנדחקו חמישתם לתוך הקרון. לאה נזכרה איך הכובע של אמא נפל ונרמס תחת רגלי העומדים. ואיך היא, לאה, התכופפה כדי להרים אותו, "לא להתעכב עכשיו לאהל'ה. להישאר צמוד אליי," משכה אותה אמא שלה בכעס.
"ומה עשית?" 
לאה הסתכלה מטה לכיוון ממנו נשמע הקול. זאת הייתה ילדה מתולתלת חמודה עם חולצת קיטי שעמדה מולה והסתכלה בה בעיני שוקולד עמוקות.
"מה?" שאלה לאה.
"כשהלכת לאיבוד ברכבת, מה עשית?"
"הא," חייכה לאה לילדה. "זה היה במלחמה הגדולה… את מבינה? מה כבר אפשר היה לעשות?"

המעלית נעצרה בקומה שתיים. דלתות הזכוכית נפתחו, אבל אף אחד לא נכנס. לאה חיכתה שהדלתות ייסגרו, ולחצה שוב על מספר שלוש. ליבה נחמץ כשהביטה בעור המוקה החלק של הילדה שלצידה. מעבר לדלתות הזכוכית ראתה שוב את שלושת החיילים שעלו לרכבת וצעקו בגרמנית. אחד מהם היה שתום עין ורטייה שחורה כיסתה את עינו החסרה. היא עדיין חשה לפעמים את כף ידה הרטובה של אמא אוחזת בה חזק. בידה השנייה החזיקה אמא את שימל'ה, ובמבטים ששלחה לאחור הצמידה את אדס וברוניה אל שמלת הפסים בשחור לבן שהייתה כבר מקומטת ורטובה מזיעה. תסרוקתה התפרעה, אניצי שיער כהה נדבקו לה למצח. לאה לא עזבה לאמא את היד, למרות שהידיים כמעט החליקו כשירדו לרציף. הם נטמעו בקבוצת הנוסעים שעמדו צמודים זה לזה וחיכו להוראות. היה זה שתום העין שהצביע עם האלה שלו לכיוון רציף מספר שבע וצעק בגרמנית – יהודים לכאן!

היא זוכרת הכול. מתנת טבע מקוללת. כל השנים שבו התמונות ועלו בדמיונה. לפעמים התמסרה להן בגעגוע, אך רוב הזמן היו מופיעות בדיוק ברגע הלא מתאים, מסתירות לה את המציאות.
למרות ידו המושטת של שתום העין, פנתה אמה דווקא לרציף עשר בכיוון השני. בהבנה שנחתה בתודעתה כמו חללית מממד אחר, הבינה לאה הקטנה מייד מה קורה. הם אומנם יהודים, אבל התברכו בעיניים כחולות-שקופות ואף ישר. "תדברו רק בפולנית. רק בפולנית," סיננה אמא, "אף מילה ביידיש," הורתה להם. 
קבוצת פועלות פולניות מיהרו גם הן לרציף עשר. מאחורי הבניין הגיחו פתאום ארבעה חיילים רכובים על סוסים, ודהרו קדימה, מכוונים את היהודים ממול לתוך קרון שחור בודד שחיכה להם דומם על הפסים. הפועלות החישו את צעדיהן. משכו ודחפו זו את זו. היה צפוף. היה קשה לנשום. היו קולות בכי. לאה זוכרת בכי.
בשבריר שנייה אחד שאותו שחזרה שוב ושוב ושוב במשך שמונים שנה, החליקה ידה וניתקה מכף ידה של אמא שנעלמה בבת אחת יחד עם שימל'ה ואדס וברוניה.
היא קראה בקול – אמא! אמא! אבל אנשים התעלמו ממנה והרכבות החלו לשקשק ולנוע על הפסים, משמיעות תרועות רמות כמו זעקות כאב.                                  

גלינג. דנדון עדין סימן שהמעלית נעצרה. הילדה ידעה לקרוא את הסִפרה שלוש שהבהבה אדומה מעל הדלת.
"בואי ממל'ה, תחזיקי לי חזק ביד ונצא בזהירות."
לאה פנתה ימינה. ביד אחת החזיקה את כף היד הקטנה של הילדה וביד השנייה במקל שגמגם את הדרך במסדרון הארוך לפניה.
"איך מצאת את אמא שלך בסוף?" שאלה הילדה.
"היו שם המון אנשים, יותר ממה שבקניון. הרבה יותר. וגם חיילים, אל תשכחי, ושוטרים ויריות. ואני הסתובבתי על המקום כמו סביבון, וחיפשתי אותה, אבל לא ראיתי כלום. עד הערב הסתובבתי על המקום כמו סביבון. עד שלקחו אותי לפודולסקיה."
"לאן?" פערה הילדה את מבטה.
"לפודולסקיה," נעצרה לאה מול דלת חומה גדולה.
מבטה של הילדה נשאר תלוי באוויר. "אבל מצאת אותה, נכון?" שאלה לבסוף.
לאה שלחה יד רועדת והחליקה על תלתלי הקפיץ הזעירים – "אוח, איך כולם ישמחו שאת באה," היא חייכה חיוך רחב, "אוח, איך הם ישמחו… והמדריכה נעמה היא נורא נחמדה, את תראי…!"

 כל העיניים הופנו אליהן כשנפתחה הדלת.
"מי זאת?" הראשונה שקלטה אותן במבטה הייתה ברכה, השכנה הצמודה של לאה מהקומה ה-15 של התפקודיים.
נחום, שעמד בגבו לכניסה ולבש על עצמו סינר, ספק כפיים בהתרגשות – "אני רואה שיש לנו פה אורחת!" ונעמה, המדריכה, שאלה – "מה זה? מה הבאת לנו לאה? מי זאת הילדה היפה הזאת?"
לאה קרסה על אחד מכיסאות הפלסטיק, ונאנחה באושר – "עשו לי הפתעה." ידיה רעדו. כנראה לא הייתה מודעת לעוצמת ההתרגשות שאחזה בה, ולמאמץ שנדרש כדי להוביל את הילדה בבטחה עד לכאן.
"יא, איזה מותק!" ספקה ברכה כפיים. היא הביטה בשכנתה במבט חם, "נו, אמרתי לך שהם יבואו. בן לא שוכח את אמא שלו… אמא זה אמא…"
"בת כמה את שירה?" שאל נחום.
"בת חמש וחצי," אמרה הילדה בביישנות ונצמדה ללאה שישבה על כיסא הפלסטיק ונענעה בראשה.
"תראי איך היא קשורה אלייך," אמרה ברכה, "אמרתי לך או לא אמרתי לך? אין מה לעשות, סבתא זה סבתא!"
"נכון," אמרה לאה בהתרגשות, "זה נכון." את המקל השעינה על שולחן העץ שהיה עטוף בניילון עבה שקוף, כזה שאפשר לנקות בקלות משאריות החמר. הלב שלה דפק חזק ובמהירות, ידיה רעדו. היא הייתה מוצפת אהבה לילדה הקטנה הזאת ולבן שלה, שאומנם חי בעמק הסיליקון ובכל זאת, לא שכח אותה…
"את רועדת," רכן נחום מעליה, "רוצה מים?"
לאה נשענה אחורה על משענת הפלסטיק, פרשה את רגליה לפנים ולחשה בקול צרוד – "כן, נחום, תודה, תן לי כוס מים בבקשה."
"בואי ניתן מים לסבתא," הוא הזמין את הקטנה לבוא אחריו, וצעד לאט לאט, גבוה כמו עוג וכפוף כמו פנס רחוב, לכיוון הכיור. בכפות ידיו הגדולות מזג מים בכוס פלסטיק אדומה, והושיט לילדה. "תחזיקי בשתי ידיים, שלא יישפך."
"כל הכבוד!" קראה ברכה, כשהילדה הניחה את הכוס על שולחן העץ לפני לאה.
נעמה התקרבה וליטפה את תלתליה של הילדה. "ומה בא לך להכין שירה? את רוצה להכין קישוט לחדר או אולי מתנה לאבא ואמא?"
"מתנה לאמא," אמרה הילדה ונשכה את שפתיה.
"איזה ילדה מקסימה!" התפעל נחום, "חושבת על אמא."
"כשהם קטנים הם חושבים על אמא, אחר כך הם חושבים רק על עצמם," פלטה שולמית שישבה עד אותו רגע בדממה מוחלטת בפינה, והביטה במתרחש מעל משטח חמר אפור שרידדה במערוך.
נעמה הלבישה לילדה סינר משובץ ששוליו טאטאו את הרצפה, ואחר כך הראתה לילדה דוגמאות של עבודות שהיו מוצגות על המדפים מסביב. 
"את יכולה לעשות שלט לדלת, או חילזון או צב קטן," הציעה.
"צב," אמרה הקטנה, "לאמא."
גל של חום עבר בלאה למראה העיניים הכהות המרפרפות בסקרנות על פסלי החמר הקטנים. הילדה הקשיבה להסבריה של נעמה בריכוז. ולאה הייתה מהופטנת לתנועות הידיים הקטנטנות הלשות במרץ את כדורי החמר הזעירים, לבוהק העור הצהבהב החלק, לתנועת התלתלים המקפצים על הראש הקטן.                               
מייד היו רואים עליה, התכווצה לאה פתאום. אי אפשר היה להגיד שהיא בת דודה של פודולסקיה כמו שאמרו עליה. העיניים הכהות האלה, השיער המקורזל… ילדה כזאת חייבים להחביא היטב.
כאב חד עבר במורד גבה. נעמה רכנה מעל לילדה והדגימה איך ללוש את כדור החמר בתנועות מעיכה כנגד השולחן, ולאה ידעה שכן, על בטוח היו מגרשים אותה. אלא אם היה לה מספיק זהב, רק אז אולי היו מסכימים האישה והאדון פודולסקיה להחביא אותה בבור שמתחת למיטה, זה שהחביאו בו את משפחת לוריא – האמא והאבא ושני הילדים, והיא, לאה, שבימים ההם קראו לה מריה, הייתה נשלחת להביא להם אוכל כל לילה, או כל שני לילות, מתי שאמרו לה. קודם הייתה צריכה לדפוק שלוש פעמים על קורת העץ הרחבה שמתחת למיטה, ואז הייתה מחכה עד שהאדון לוריא, שכבר לא נראה כמו אדון אלא כמו מטאטא שבור, היה פותח את מכסה העץ ולוקח מידיה בשתיקה את כיכר הלחם או הסיר עם המרק, והיא, שאפילו הם לא ידעו שהיא בעצם לאה, הייתה מביטה פנימה בסקרנות, אבל אף פעם לא הצליחה לראות הרבה, רק את העיניים, שאומנם היו שחורות כמו הבור שמסביב, אבל נצצו בחושך.
נעמה הסבירה לילדה איך למעוך את הכדור למין פיתה זעירה, ולקער אותה עם הבוהן בשביל לעשות שריון, ואחר כך להרטיב קצת בארבע פינות, ולשרוט קצת עם סכין, ולחבר ארבע רגליים. 
"איזה יופי היא עובדת," החמיאה ברכה.
ולאה חייכה, "נכון…. מותק, ממש מותק." היא בצעה פיסה אפורה מהגוש הגדול שהיה מונח בתוך שקית על השולחן, "גם אני יעשה לאמא צב," חייכה לאה לילדה שהביטה בה מופתעת, "נעשה לאמא משפחה של צבים, הא?"
הילדה חייכה בחזרה והמשיכה לעבוד במרץ.
האוורור בחדר עבד והחלונות היו מוגפים, ובכל זאת אפשר היה לשמוע מבחוץ יללת סירנות."אני הולכת לנוחיות," התרוממה ברכה מכיסא הפלסטיק, ולפני שיצאה מהחדר התקרבה לילדה והחמיאה ללאה "איזה דייקנות! הא? ראית מה זה?"
נדמה היה שצליל הסירנות בחוץ מתגבר. 
"רק אתמול היה פה אמבולנס," נהם נחום תוך שהוא צובע בירוק נעל חמר גסה. "ככה, פוף. לקח את מרדכי מקומה עשר."
"לקח ולא החזיר," אמרה לאה בלי להרים את עיניה.
נעמה נעמדה ליד החלון ושמטה את מבטה מטה. "זה לא אמבולנס," מלמלה כאילו לעצמה, "מה קורה שם?" 
"מה קרה?" המכחול של נחום נשאר קפוא בין אצבעותיו. 
"לא יודעת," אמרה נעמה, "משטרה, אולי חפץ חשוד…"
דלת החדר נפתחה בתנופה. "הכול פה מלא שוטרים," דיווחה ברכה בהתרגשות כשנכנסה פנימה, "הם מסתובבים בלובי… אפילו בנוחיות… בלגן שלם!"
לאה לא אמרה כלום, רק הביטה בברכה שהתיישבה וחזרה שוב לרדד, ובנעמה שפתחה את הדלת והציצה החוצה. כובד האחריות האט את תנועותיה, אבל היה לה ברור לגמרי מה עליה לעשות.
"בואי חמודל'ה," היא התרוממה ומשכה בזרועה של הילדה. "אנחנו חייבות ללכת."
"מה קרה?" שאלה נעמה.
"באמת סליחה," אמרה לאה נרגשת, "פשוט שכחתי משהו… אנחנו נחזור בשבוע הבא."
בשמאלה אחזה בכוח במפרק ידה של הקטנה, ובימינה אחזה במקל המקושט בדרקון סיני אדום והן מיהרו החוצה, אפילו שלא שטפו ידיים ואפילו שלא עטפו את הצבים ואפילו שלא ניקו את השולחן כמו שתמיד צריך היה לעשות.
"אם תראי אנשים עם מדים," לחשה לילדה בקול צרוד, "אז אל תסתכלי עליהם בעיניים, בסדר ממל'ה? ותחזיקי לי חזק חזק ביד."
בחלונות הגדולים שלאורך המסדרון התכהו השמיים.
"עוד מעט נתקשר לאמא?" שאלה הילדה.
"כן בטח," הבטיחה לאה, "אבל קודם צריך לראות שהשטח פנוי, את מבינה?"
הילדה הבינה.

מבעד למעלית השקופה נראו השוטרים על כובעיהם כמו צבי חמר קטנטנים. כשהגיעו לחדר מיהרה לאה לנעול את הדלת ולפתוח בלחיצה את ארגז המצעים של המיטה הזוגית שהתרומם באוויר כמו בובת קפיץ ענקית. היא שלפה מתוכו באצבעות רועדות שמיכות וכרים והשאירה בפנים רק את הפוך וגלגלה אותו על קרקעית הארגז. "תיכנסי," היא הורתה לקטנה, והדגימה לה איך לשכב מקופלת על הפוך ולא להשמיע קול בשום אופן, ולא לפחד גם אם חושך בפנים, והבטיחה שאחרי שילכו השוטרים היא תיתן לה לצאת ויהיה לה נחמד, כי גם הילדים של משפחת לוריא יוצאים לפעמים בלילה, והיא תוכל לשחק איתם. 
הילדה נשכבה על שמיכת הפוך ועצמה עיניים. היא לא אמרה כלום ולא השמיעה הגה, גם כעבור חצי שעה כשדפקו השוטרים על הדלת ומאחוריהם עמדה נעמה, המדריכה הנחמדה. גם כששמעה אותם שואלים את לאה איפה הילדה הקטנה שהייתה איתה קודם, זאת שלבשה חולצת קיטי לבנה, ולאה זעקה, "אין שום ילדה, לא ראיתי כלום." גם כשנעמה ביקשה בנימוס להיכנס לחדר ולאה צעקה "לא! לא!" וניסתה לטרוק עליה את הדלת, ופתאום הגיחה מאחור האחות מהאגף של התשושים ונעצה זריקה בזרוע המדולדלת. גם כשדרקון הזהב האדום פער את לועו ונשף בחדר להבות של אש וארגז המצעים שוב התרומם בסערה השמיימה – גם אז נשארה הילדה בשקט.