מֹאזְנַיִם

פתוח / אסתר פלד

1

לא זוכרת בכלל מה היה לפני הרגע הזה וגם לא מה היה מייד אחריו. כן זוכרת:

  ילדה בת שש וחצי גדלת גוף בתוך חולצה משובצת כחול־לבן, משבצות פפיטה קטנות מאוד וחצאית כחולה כהה, נכנסת בשער הברזל של בית הספר היסודי שעמד, ועומד עד היום, בזווית הישרה שבין הרחובות הראשיים של השכונה. מי היה איתה לא זוכרת; שניהם או רק אחד מהם, קרוב לוודאי. זוכרת צל גופו של מבוגר סמוך אליה. זה זיכרון שזוכר הגוף.

  מאחורי השער משתרעת רחבה מלבנית שרצפתה אבן בהירה ואם קטנים ועומדים בשער ונושאים מבט כלפי מעלה, רואים מבנה ריבועי ובמרכזו פתח רחב, מעין ריבוע אפל, והוא הפתח, הפתח של בית הספר היסודי, יסודי מאוד, ככל שמדובר בה, יסודי ומכונן כאחד.

  הרחבה, אם פוסעים ומתקדמים משער הברזל אל עבר הפתח האפל, עוברת בהדרגה מאור צהוב לצל תכול. הילדה בחצאית הקפלים הכחולה פוסעת על הרחבה בלוויית מבוגר. לא זוכרת מי מהם ליווה אותה. באמצע הדרך אל הפתח האפל הם, היא והמבוגר שלא זוכרת מי הוא, מי היא, עוצרים לרגע. כבר באור התכול, כבר לא בחום. עץ גבוה רחב עלווה מטיל מימין את צילו ובסמוך לעץ, שם מתחיל השביל המוליך אל חצר בית הספר, חצר עצומה שעוד מחכה לה, שעוד ממתינה לילדה.

  על הרחבה, בחצי הדרך אל פתח המבנה, ליד השביל שבסמוך אליו עומד העץ רחב העלווה, הם עוצרים. מישהי, זוכרת ילדה, אומרת בהשתאות, "הילדה הזאת הולכת לכיתה אלף? אבל היא ענקית!" ומישהו עונה שכן, היום היא מתחילה כיתה אלף.

  כל הילדים היו לבושים בחולצות משובצות כחול לבן. הבנים לבשו מכנסיים כחולים קצרים, הבנות חצאיות קפלים. היו ילדים וילדות יפים במדים האלה, גופים מתוקים. במבט על האירוע הזה מרחוק, מרחוק, נצמדת אליו תמונה מצולמת מזמן־עבר, הרחק עוד יותר בעברה הקצר, הארוך, של הילדה המגודלת הלבושה בחצאית קפלים כחולה כהה, ארוכה מדי, שחגורתה מתרוממת אל מעל לכרס, לגמרי לא במקום. בתמונה עומדת הילדה הגבוהה באמצע חנוכייה אנושית, ילדים נמוכים עוטים על ראשם כתר בריסטול שעליו, בחזית, בולט נר מנייר. היא השמש לו אבוקה, יודעים אתם לכבוד מה. היא לא רק גבוהה; זאת ילדה שמנה. אז, כך ניתן להבין, חוות הדעת הזאת שהתקבלה על הרחבה ברגע הראשון ביום הראשון של כיתה אלף לא הייתה בלתי מוכרת.

  ועם זאת, מדובר בחוות דעת מנוסחת היטב מפי מומחית חסרת פניות. ענקית; זה השם שניתן לה.

  אחר כך מופיע בזיכרון שוב הפתח האפל, ואחריו המבואה העצומה שבתוך המבנה, שבקירותיה חצובים המלבנים הבאים: דלתות הכיתות. מופיע החיפוש הקצת מבוהל אחרי הדלת הנכונה, א/1, שלבסוף נמצאה. מופיעה הקלה: מתיישבים, כולם, המולה. אחר כך המורה הזקנה סוגרת את הדלת ומתחילה לדבר בקולה החרוך. זה הרגע של ההקלה, כשהמורה הזקנה הרזה־רזה שזהו המחזור האחרון המצפה לה בטרם תצא לגמלאות, מתחילה לדבר בקול צרוד רווי עשן, עורב זקן חכם. עוד זמן רב יעבור, שלוש שנים ארוכות בחצר החולית ובין העצים הגבוהים שמחטיהם דוקרות כפות רגלים יחפות ומשתחלות לתוך סנדלים, נעלי התעמלות בועטות בכדור על רחבת הבטון שמאחור, עד שתשלח את הילדה הענקית, שמש עצוב בחנוכייה אנושית מחייכת, לבחינה מיוחדת ביחידה לילד לנוער ולמשפחה, שבעקבותיה תזנק הילדה, בסוף כיתה גימל, אחרי חופש גדול בודד מהרגיל, זינוק ענק היישר אל כיתה הא, שם יתחיל הכול מחדש, אבל אחרת.

2

ביום הראשון לטירונות זה קרה גם כן, די דומה, עד כדי כך דומה שאני חושבת אם לספר גם את זה. אבל כדאי. ביום הראשון לטירונות עולים על אוטובוס, נוסעים לבקו"ם. את זה כולם יודעים. בבקו"ם יש איזה גסות, עביות המחשבה, גסות הרוח. כל הדבר הוא איזה גסות, כאילו בכוונה, חניכה מחדש, האפסנאים של הבקו"ם מפיקים ממנה עונג סדיסטי, אבל זה לא רק זה, זה מעבר לזה, ברוכים הבאים לעולם האמיתי כאילו, אף שעבור הילדה הגדולה שקודם סיפרתי עליה, העולם האמיתי התחיל עוד קודם, הרבה לפני. ועם זאת.

  עוברים בין תחנות כאלה ומקבלים ציוד. את עומדת בצד אחד, האפסנאי מהצד האחר, בתוך המחסן, ביניכם מתקיים אשנב. את אומרת בקול רם את המידות שלך, האפסנאי נותן לך מדים. מדי אלף. מדי בֵּית. נעליים. כובע בֵּית. כומתה. היא אמרה בקול רם ארבעים ושמונה. האפסנאי כאילו כלום הלך להביא. חזר. אמר, אין לי מכנסיים מידה ארבעים ושמונה. היא חזרה, כמו מטומטמת, אין לך? הוא אמר, אין לי. כשתגיעי לבסיס תבקשי, אולי במחסן של הבסיס יש. היא אמרה, אז מה אני יעשה? הוא אמר, תישארי במכנסיים שלך. אז היא לבשה את החולצה של המדי בית ואת הנעליים של המדי בית ונשארה בג'ינס. ככה היא הסתובבה בבקו"ם. חיילת מה זה, עצר אותה מישהו. היא הצדיעה, הסבירה: במחסן לא היו מכנסיים במידה שלי. חיילת מה זה, עצר אותה עוד מישהו. היא הצדיעה, הסבירה, לא היו מכנסיים במידה שלי. חיילת מה זה התלבושת הזאת, עצר אותה עוד מישהו. היא הסבירה. אחר כך בבסיס, לא זוכרת איזה בסיס זה היה אבל נדמה לי הבה"ד של חיל קשר, בצריפין. חיילת מה זה, כל אחד עצר אותה. כל אחד שאל, חיילת מה זה. לכל אחד הצדיעה וענתה, לא היו מכנסיים במידה שלי, לא היו מכנסיים במידה שלי, לא היו.

3

הכול עניין של מידה. מידתיות, זה כל העניין. מידתיות. הייתה בעיה עם המידה, עם המדים, לא היו מדים במידה שלה. בגן היה לזה פתרון, עשו אותה שמש. לא מחייכת כן מחייכת, שמש. לא שהיא נהנתה להיות שמש, אבל היא הייתה שימושית, היה לה מקום. באמצע. שלא בטובתה, זה לא האמצע שהיא רצתה. גם בכיתה החדשה היה לה מקום, היא הייתה זאתי שקפצה־כיתה, מגימל ישר להא. לא המקום שהיא רצתה אבל בסוף למדה להיות הדבר הזה שנתנו לה, לא הייתה לה ברירה, בגלל המידה. בצבא גם כן רצו לעשות ממנה אותו דבר, היא למדה בתיכון במגמה מזרחנית והיה אך טבעי שתלך למודיעין. קורס מודיעין זה שמונה חודשים בבסיס סגור, כלוב חיות פרא, עוד ילדים, הרבה ילדים יפים במדים מדודים במידה נכונה, גן גורים, גן חיות יפות. הגננת היא דובה, מי עוזרת לה, בובה, הילדים חיות טרף. אז היא עשתה טעות ולא הלכה למודיעין, לדעתה זה לא היה למידתה, היה גדול עליה, הייתה מצוקה. מה היא עשתה, בסוף היא התחתנה עם איזה אחד במידה שלה, ענק. היא הייתה ענקית והוא היה ענק וביחד הם היו זוג ענקים. סוף טוב, כאילו.

4

זה, אבל, דברים שלא עוברים. בגיל שלושים וארבע היא עשתה דיאטה, דוקטור חרמון, אכלה חצי שנה רק לחם קל עם גבינה לבנה שלוש אחוז. נהייתה חבל על הזמן. זה, אבל, דברים שלא עוברים. הייתה כותבת יומן מכיתה אלף, מהרגע שלמדה לכתוב. היה חבר של ההורים שלה אחד שהתאהבה בו. הייתה בת שתים עשרה, על סף גיל ההתבגרות, היו שאלות, שאלה אותו מה זה אושר ואם הוא מאושר. הוא היה עדין, עורך דין אומנם אבל עדין, לא אמר שכן, לא אמר שלא, נשאר ככה פתוח. כתבה ביומן שלא אמר כן, לא אמר לא, לכן התאהבה בו. לפחות זה היה ככה פתוח, יותר משער הברזל, יותר מהמלבן האפל, יותר מהחצר, יותר מהגן־גורים, גן־גורים, כמה טוב לילדים, מסכות על הפנים, על הפנים, דברים שלא עוברים. סוף לא משהו, אבל פתוח.