מֹאזְנַיִם

פרוסופגנוזיה / אביגיל קנטורוביץ'

אני מתהלכת בעולם ואיני מכירה אף אחד. אני מתהלכת בעולם וכולם זרים. כל הפרצופים כולם מתערבבים, נאספים, מותכים זה בזה, בְּלילה של תווים חסרי ייחוד. כולם נראים אותו דבר, אבל אי אפשר להגיד את זה על איך שהם נשמעים, מריחים, מרגישים. על חתך הדיבור שלהם. על מגע עורם. על אדי הריח שהם מותירים אחריהם. אז יש לכל אדם טביעת אצבע ברורה, נוכחות אחרת בחלל. הבעיה מתחילה כשאני צריכה להסתכל להם בעיניים, ומביטות בי בחזרה עיני כל העולם, עיניים גנריות, עיניים שמשתייכות בעת ובעונה אחת לכולם.

כל הימים אני חושבת: יום אחד אפגוש מישהו שייראה אחרת. יום אחד נוירונים יתעוררו, גלי חשמל יפעלו, חללים חשוכים יוארו בראשי, ואני אזהה מישהו מוכר. זה רק עניין של זמן. הוא רק צריך להופיע.

חשבו שאני צוחקת. שאני מבולבלת. שאני מטומטמת. לא יכול להיות שאת לא מזהה, זו הגננת שלך. בילית איתה שש שעות היום, והנה היא עכשיו, במכולת של ציפי, בוהה בך. אישה זרה לחלוטין, שאין לך שום דרך לדעת שהיא זו שעזרה לך קודם כשזרו חול בשערך. למה את מתנהגת ככה? למה את לא אומרת שלום? למה את מפנה את מבטך, בוהה בחלל. אולי משהו לא בסדר עם הילדה. משהו לא בסדר עם הילדה. משהו לא בסדר גם עם הנערה, האישה הצעירה, האישה. משהו יהיה לא בסדר עם הקשישה. כל החיים שלי נראים אותו הדבר, וכל המתים שלי נראים אותו הדבר. כשאני מביטה בראי אני יודעת שאני מביטה בעצמי, אני יודעת שאין דבר בצד השני של המראה, ובכל זאת אני שולחת כל פעם מחדש יד, נוגעת בהיסוס, בודקת.

בבית הספר כל הילדים דומים. אני לומדת להבחין, לאט לאט: זה הליכתו שפופה. זה גורר את סוליות סנדליו ברעש ייחודי. לזו ציפורניים אכולות בקצות אצבעות סמרטוטיות, עיסה שבילתה זמן רב מדי במקום לח. המורה הזו לובשת רק צבע אחד. הילד הזה מרביץ לי בהפסקות, לנשימתו חתימת ריח ייחודית.

בצבא אני לא מצליחה להצדיע לאנשים הנכונים לפני שאני לומדת היטב את הדרגות. אני יושבת בלילות באוהל ומשננת, שני פסים. שלושה פסים. פלאפל. רק שלא אחטוף שבת. באחד הימים המפקדת מופיעה עם הרפס. זה השבוע הקל ביותר בטירונות.

במסדרונות האוניברסיטה מרצים וסטודנטים מתערבבים זה בזה, עיסה אנושית. אני משתדלת לפנות לאנשים באופן בלתי ישיר, כדי שלא אצטרך לצרף איזה תואר לשמם ואטעה בו. זה ייקח זמן, אבל אלמד להבחין ביניהם: לפי שיער, לפי גובה, לפי יציבה, לפי ניחוח. חותם קולם. התחושה שיטביעו בגבי כשיעברו מאחוריי בשיעור. כל אלה יעזרו לי. אבל בינתיים, בשבוע הזה, הראשון, אני יודעת שאיני יודעת דבר.

אני פוגשת גברים זרים, או לפחות עבורי הם זרים מאוד. אולי היינו ביחד בצבא. אולי אנחנו לומדים ביחד איזה שיעור. אולי הם המרצים. אני מבלה איתם לילות: בדירותיהם, בדירתי, בחדרי מלון מעופשים, על חוף הים, גרגירי חול ננעצים באכזריות בבשרי. אני זוכרת היטב את התחושה, אבל לא מצליחה לזכור את צבע עיניהם, או את הבעת פניהם כשהם גומרים. אני חושבת: יום אחד, אתעורר בבוקר ליד מי מהם ואזהה את פניו. אבל בבוקר כולם ממשיכים להיות זרים לי, ורק הד מגעם מהדהד לפעמים על גופי. לא תמיד באופן נעים.

בפעם הראשונה שאני שומעת את המילה, היא זרה כמו פניהם של אחרים. פרוסופגנוזיה. עיוורון פנים. "זה קורה כתוצאה מטראומת ראש," אני שומעת את הרופאה אומרת. קולה נעים. היא יושבת זקוף מאוד. יש לה יציבה טובה. עצם בריח בולטת. החלוק מרושל על כתפיה הצרות. הלק שלה דורש חידוש. "את זוכרת משהו כזה?"

אני לא זוכרת טראומת ראש. אני גם לא זוכרת איך נראית הרופאה ברגע שאני יוצאת ממשרדה. אם תיתקל בי במסדרון – מישהי נתקלת בי במסדרון, מבקשת סליחה, חלוקה מרושל גם הוא – לא אדע שזו היא. אולי גם טראומה יכולה להימחק לגמרי. אולי אם הצלחתי לשכוח איך נראים בני אדם, אני יכולה לשכוח גם מכה חזקה, תאונה משמעותית, נפילה מגובה. אולי צנחתי מהיכנשהו. אולי קרסתי בזעם. אולי כל זה אשמתי, וזהו המחיר שעליי לשלם על משהו, כופר נפש.

אני חושבת: לעולם לא אכיר באמת מישהו. לעולם לא אוכל להעלות את תווי פניו בזיכרוני. לעולם לא אזכור איך נראה באור בוקר מופז, לא אזכור את צבע ריסיו כשהעיניים נפקחות, לא אזכור את עובי שפתיו. ואני חושבת: אני אזכור דברים אחרים. עד כמה מחוספסות קצות אצבעותיו. כמה רך פנים הלחי שלו. כמה נמוך מסוגל קולו לרדת לפעמים. אבל לא את פניו. החלק הזה נמנע ממני. הנס הזה לא יקרה לי לעולם.

אני מכירה אנשים. אני מתאהבת בריחם, או בדיקציה שלהם. בכפות ידיהם. מאחד אני נפרדת רק כי מפרקי ידיו שעירים. לאחר יש אמת יד משורגת שמגעה בקצות אצבעותיי גורם לדמי לזרום מהר יותר. אני זוכרת באופן מודע שלזה אף גדול, ולהוא עיניים כחולות. אבל ברגע שהם יוצאים מטווח ראייתי, הם מיטשטשים מייד.
עד שיום אחד מעל מכונת צילום אני רואה מישהו, וכשהוא מסובב את גבו אני עוד מצליחה לרגע קט לשחזר. עיניים חומות. גשר אף גבוה במפתיע. עצמות לחיים זרועות זיפים. הוא מזכיר לי מישהו, נדמה לי, אבל אני מבינה שהוא לא יכול להזכיר לי איש מלבד את עצמו. עוברים לילות וימים. פניו מולי. פניי מולו. כשאני מסתכלת במראה, אני יכולה מדי פעם לראות את עברה השני: לראות שם מישהי אחרת, שפניה מוכרים. ואז היא נעלמת.

אחר כך אני מסתובבת בעולם ופניו הם הדבר היחיד שאני רואה. כשאני עוצמת עיניים אני יכולה להעביר אצבע דמיונית על סנטרו המחורץ. לגעת בקמטי החיוך. להעביר אצבעות מרפרפות על המצח. כשהעיניים עצומות אני פצע פתוח. אני נוזלת געגועים. תאי הגוף שלי עשויים משבעים אחוז דמעות. לא ידעתי כמה זה כואב לזהות. אומרים שאתגבר, שאהבה נכזבת, שרומנטיקה. אומרים שאשכח. אני מחכה לפרוסופגנוזיה, לשיכחון הבריא, לטשטוש הראייה. אבל אני יודעת: אני לא יכולה לשכוח. זה הפרצוף היחיד שאי פעם זכרתי.