מֹאזְנַיִם

ערכנו יחד את השירים שלנו, אלישבע ואני. משך שנים היינו שותפות: לימדנו, ערכנו, כתבנו, כאבנו, צחקנו, שאלנו, דיברנו ודיברנו. בקיץ עברה דירה, חשה ברע, בתחילה רק הגב כאב, לכאורה. כשמאוד התייסרה שכנענו אותה להיבדק. היא אובחנה, הצטמקה, טופלה ונחלשה במהירות. אלישבע הכחישה את מותה הקרב גם כשגססה. הייתי אתה. היא נפטרה כמה ימים לפני תום השנה, בטרם מלאו לה ארבעים. אהבתי אותה. מאוד. הערצתי את המשוררת שהייתה.

   בצוואתה הקצרצרה ביקשה שאטול אחריות על עיזבונה. חודשים רבים נברתי בפנים המחשב שלה, חקרתי את הגרסאות ועקבתי אחר אופני התגלמותן לשירים, עד שדומה היה שהבנתי, שאני חשה את תנועות התודעה המופלאות שלה. אֲבֵלָה, ערכתי את שיריה, ככל הניתן, בדרכיה.

   לפתע פתאום האדמה, ספר השירים השני של אלישבע, שכולל רבים מן השירים הללו, ראה אור בהוצאת כרמל כחלוף שנה (במקביל לשלושה מחזות שלה) בשיתוף עם תמיר להב־רדלמסר, חבר קרוב של שתינו, משורר ומעצב הספרים.

פורטרט לא נכנס לספר. לא ניתן לערוך אותו, עֻבָּרִי כל כך עדיין, נא. אולי משום כך אפשר ללמוד כל כך הרבה מן הטיוטה.

   מה אלישבע עושה בגישושיה הראשונים במחילות השיר הזה?

   כבר במבט ראשון, בעמוד היחיד והפעור של שיר שעדיין לא הגיח מתעלת הלידה, בפונט איינשטיין ותיק, מתגלים אט אט אינספור מעשי עריכה אותם היא מחוללת: היא מצטטת מפאוסט של גתה במוטו (חד כתער) ומוחקת, משנה את הכותרת החוזרת בפתיחה לפורטרט, רב המשמעויות וההקשרים הפואטיים, היא פוערת את שאלת הזהות, שאלת המהות הנעוצה בלב השיר, היא מנקדת מילים לועזיות, מציעה סוגריים (למחיקה?) לטור אחד, ממליצה לעצמה על מבנה חדש על ידי מספור הערותיה, מוסיפה בימין השיר שתי מילים קצרצרות גם לה, החושפות את הנכתבת, את הכותבת ואת אלישבע כאחת. היא מנבאת, בריבוע מודגש: זיכרוני לברכה.

   ויותר מכול: היא שואלת.

   הכותבת מקשה על הדוברת, על זווית הראייה, על נסיבות מותה של זו שהיא קרויה על שמה, מבררת קווי דמיון בין דודתה לבינה, בודקת אם זהות אפשרית ביניהן, תוהה על ההתגלגלות בתוך הפורטרט, חוקרת את האפשרויות לכתוב מתוך אלישבע פיילכנפלד שאיננה עוד, מבררת שלל אפשרויות של תודעתה המשוטטת, בולשת אחריה תוך כדי תנועה.

   איזו עוד משוררת תשאל את עצמה "היכן אני מזייפת"?

   השאלות המנוסחות פשוט כל כך, בכתב יד, בתוך הריבועים האלישבעיים כל כך, חושפות כמה מאיכויות עריכת העומק של אלישבע, ותוך כך מערטלות צוהר פנימה ומזמינות לשיטוט בלב התודעה הכותבת, לצלילה עמוק ורחוק, לפנַי ולפנים – אל נבכיה האפלים של תודעה יוצרת.

   כעורכת, עבדתי משך שנים עם טיוטות של שירים. לא פעם, בארכיונים ובמרתפים ועליות גג איתרתי כתבי יד נשכחים כמו גם מוכרים, מה שנברר מהם הוצאתי לאור בספרים, אולי אחרונים, של טיוטות שירים. רבות מהן מרתקות מאוד: מחברת קטנה של פוגל, שחבר חילץ ממחנה השמדה, על כתב ידו הזעיר והמחיקות ההחלטיות, טיוטות שירים בין תזכורות והתחלות תרגומים ביומנים של לאה גולדברג, פתרונות שדן פגיס מוצא תוך כדי עבודה על טיוטות, מרחקים בין גרסאות שירים של נורית זרחי ועוד ועוד.

   אולי רק הטיוטות של אלישבע גרינבאום מעניקות מגע אינטימי עם תודעה חסרת מנוח, מעמיקה, יוצרת, נפרשת על דף, של משוררת גדולה –