מֹאזְנַיִם

חולפת איזו דקה עד שהיא מצליחה לפתוח את הדלת ולפלס לה דרך בין חלקי מערכת התופים המפורקת, הניירות המקומטים, חולצות הטי המיוזעות והגרביים ההפוכים, ומתיישבת על קצה מיטתו. המיטה חורקת תחת משקלה. לרגע היא יושבת לצד בנה הישן וידיה מונחות בחיקה, שואבת כוח, בלי לבקש רשות, מנשימותיו השקטות העמוקות. בחוץ יום יפה של סוף הקיץ. התריס והחלון פתוחים והחדר שטוף באור עז של אחר צהריים. על אדן החלון נע לו המאוורר הקטן החרישי, ימינה ושמאלה, סוקר את זירת חייו ללא הרף, מסרב לדבר־מה. נמרוד שוכב במיטה רפוי וכבד, קרבתה ממאנת להידחס אל שנתו. היא מביטה בקרן האור האלכסונית המתעקלת על הסדין שמכסה את גופו, מכתפו אל בטנו, צורבת בעורו הבהיר מבעד לבד הלבן.

   הטלטלות הראשונות, העדינות, שהיא מטלטלת את גופו חסרות השפעה. היא ממשיכה ומערסלת את בנה השוכב על בטנו, טובל בתוך כתם האור; בכפות ידיים פשוטות, כמרדדת בצק, ותוקעת את אצבעותיה בצלעותיו כמו שתוקעים בבצק לבדוק אם תפח. ומשום שהיא לא משיבה אותו להכרתו, מתעורר בה רוגז והיא קוראת: "נמרוד, מה קורה איתך?" ואחר כך: "ישראל, תתעורר!" לבסוף נפקחות מולה לאיטן שתי עיני התכלת הנפוחות לחריצים צרים, מסונוורות מהאור. הוא משפשף את עפעפיו ואחרי שהוא מעביר לשון לבנבנה על שפתיו הוא צורד אליה בפה יבש שמעלה ריח רע, "אמא, מה את רוצה. חלאס. תני לישון."

   "מה פתאום לישון," היא עונה לו, "כבר שלוש וחצי," ולא מתאפקת ומתריסה, "אם בצבא לא טוב לך ולעבוד אתה לא רוצה אז–" ולוקחת נשימה, "אז לפחות רד לאכול צהריים כל עוד נותנים לך פה," ומייד מתחרטת, אבל המילים כבר חרגו ממנה והן תלויות עכשיו ביניהם, בחלל החדר, כמו מוביילים של בשר סרוח. היא מקווה שלא קלט את מה שאמרה, בכל זאת מנסה לתקן: "ואם היינו נשארים באמריקה עוד כמה שנים, כבר מזמן היינו זורקים אותך מהבית בגיל הזה. קום."

   המיטה חורקת תחתיה כשהיא מיטיבה את ישיבתה לצידו, תוהה מתי תבוא ההתפרצות המוכרת שלו, המלווה בדרך כלל בקריאות מתוסכלות: "יופי אמא! תזכירי לי את זה כל יום, Rub it in!, למה לא? ועכשיו צאי מהחדר שלי וסְגְרי ת'דלת!" ואם במקרה היה במצב אנכי, שלא כמו ברוב שעות היום, היה טורק את הדלת עד שהמשקופים הזדעזעו והקיר נסדק.

   אבל היום בנה פוקח זוג עיניים כחולות להפליא, מרים את הגבות בהבעת התפעלות ומעקם את פיו למשהו דמוי חיוך. "ואו, אמא, את כל זה אמרת בנשימה אחת?"

   אז הוא בכל זאת שמע.

   הוא ממלמל עוד משהו שהיא לא קלטה והיא מתמלאת רוגז על כך, ולפני שהיא מספיקה להידחק אליו שוב, נמרוד חוזר ומגיף את עפעפיו מפניה, מפני האור, מפני כל־העולם־המזוין־הזה, ומוריד את הראש בחבטה אל הפינה שלו שבין הכרית והקיר. כבר כשהיה תינוק אימץ את התנוחה הזאת – על הבטן עם הפנים לקיר, הראש דחוק בפינה ככל יכולתו, ידיו מאוגרפות – ועדיין הוא דוחף את ראשו אל אותו המקום בדיוק. היא לא יודעת למה, אבל זה עשה אותו בעיניה פגיע וזקוק להגנה, כאילו מטרה נסתרת מסומנת לו על המצח, ועין, נסתרת עוד יותר, עוקבת אחריו מאחורי כוונת לכל מקום שהוא הולך; ולמרות שגדל ככל הילדים והיה לילד בריא וחזק, תמיד ראתה את פגיעותו בנקודה ההיא בראשו שהשתוקקה תמיד בשנתו למקום מוגדר, מוגן וחמים.

   כשהוא מסובב את פניו לקיר, נחשף לעיניה הקעקוע שעדיין מעורר בה התנגדות בכל פעם שבנה מפנה לה עורף, צרוב בבשרו קצת מתחת לקו השיער: דרקון גדול, כחול, רושף אש ובתוכה מגן דוד. עכשיו, ששכב על בטנו, התעוותה דמות החיה המיתית בין קפלי העור הבהיר, וצורתה התלכסנה והיטשטשה למין קשקוש.

   נמרוד שב ונרדם. היא מלטפת את גבו המיוזע בהיסוס מרוכך. אז מה השתבש? היא תוהה. ומתי השתבש? כבר זמן מה שהיא טרודה בשאלה הזאת, והוסיפה וראתה בערב ההוא – שבו חזר מהנסיעה עם עידו לתל אביב גלוח ראש ומקועקע – מעין ציון דרך, נקודה במפת הדרכים של חייהם שסימנה את השינוי שחל בבנה, רגע שממנו והלאה לא שבו הדברים להיות כמקודם. בהיסח הדעת היא מתכופפת לרצפה ומתחילה לעשות סדר. מרימה חולצה אחר חולצה, אוספת גרביים וכשהיא מושכת את מכנסי הג'ינס שלו נשמטים מאחד הכיסים שלושה מטבעות של עשרה שקלים, מתגלגלים לרצפה ומצטלצלים. היא עוצרת את תנועת ידה באוויר. נמרוד משנה את קצב נשימתו, מתהפך על הצד, ישן. בתוך כך נחשפת רגלו ומבצבצת מבין קפלי הסדין.

   היא מניחה את הבגדים שאספה בסל הקש ובוחנת את רגלו בפנים מודאגים. התחבושת הלבנה הרחבה הדוקה על השוק מעל לפצע שעוד לא הגליד. אחרי הפציעה הם הופתעו, היא ורוּבֶּן, ממספר החברים והחברות שבאו לבקר אותו, ובאו לעודד את רוחם, בתחילה בבית החולים, אחר כך הגיעו אליהם הביתה, כולם זקופים וחסונים, לבושי מדים, הכומתה האדומה תחובה מתחת לכותפת, הנשק רצוע על החזה בהצלב. הם פטפטו, עישנו סיגריות בתנועות מיומנות ונתנו לנמרוד צ'פחות על העורף, הכול יהיה בסדר, אחי.

   מה קרה לך, אחי, לא חבל עליך? שאל ירון שפניו מלאים חטטים וחבט בזרועו של נמרוד באגרוף מבוקר, נזהר שלא להיתקל ברגל החבושה. וחיילת, שגם אותה היא לא הכירה, נשאה עיניים מופתעות אל סמל שעמד לצידה בפישוק רגליים רחב, ושאלה, "מה, הוא אידיוט הנמרוד הזה? אשכרה ירה לעצמו ברגל?" הם המטירו על ראשו אש וגופרית למרות מצבו הרפואי, "אתה דפוק כאילו? מה, היה רע לך בפלוגה? היה לך תאקֶל עם המ"פ? תגיד ת'אמת, או שזה בגלל הסמֶך הבן־זונה?" והתעניינו לדעת אם יורידו לו פרופיל ואם יורידו, האם יעשה הכול להעלות אותו בחזרה?

   דפוקים לגמרי. מורעלים. לא מבינים כלום ולא רואים בעיניים. אחד מהם, בחור גבוה ובהיר שיער שלבש ירכית מקומטת שאף מהסיגריה שלו שאיפה ארוכה וסינן מתוך תימרַת העשן, "ואנחנו מה, אחי, כלבים?"

   נמרוד ספג את החבטות, גם המילוליות, בגבורה. בלע מה שבלע, בהכנעה. ליבה יצא אליו. כשהגישה קפה כולם כבר ישבו לצידו על כיסאות הקש בדשא וקיטרו והקניטו אותו עוד קצת. רק הסֶגן כהה העור והעיניים ישב בצד ושתק. היא עברה מאחד לאחד וכיבדה אותם גם בפרוסות עוגת לימון ובפחזניות שאפתה לפני שבאו, נדהמת לראות על זרועו של אחד מהם דרקון זהה לזה שעל עורפו של בנה, רק בלי המגן דוד. בינתיים רובֶּן הניח על השולחן את מאפרת הזכוכית שלו, לשימושם של המעשנים, כמה בקבוקי משקה קר וכוסות חד פעמיות והלך ועמד בצד, והביט בחבורה הרועשת שהשתלטה על גנו.

   כשהלכו, התפוגגו עשן הסיגריות והד הקולות הצעירים, ונמרוד שב והתענן. כשקם ודידה לאט אל חדרו, נשען על הקביים – "תעזבי כבר, אמא, אני יכול להסתדר לבד!" – ליבה התכווץ. היא ליוותה צעדיו בעיניים דואגות. האם הוא רך כאָביו? האם מתחו את כוח הסבל שלו יותר מדי, שם ביחידה, עד שפקע? בכל זאת כעסה עליו מהבטן. איך העז לסכסך כך את נפשה, להדאיג את אביו עד שהשתיקות שלו, התכופות גם ככה, הפכו לפה חשוק וממאן, וחדרי הבית מלאו שקט מעיק וחרדה.

   אחרי שמתגלים לה סוף־סוף צבעיו העליזים של השטיח, היא מתיישבת שוב, בזהירות, על המיטה של נמרוד, מניחה את ידיה בחיקה ומביטה בחלון. עלי הצפצפה קורצים אליה בלי לאות, שיח ההיביסקוס הפורח מראה לה את גביעיו הסמוקים, והשחרורה האפורה שבאה כל יום לגינה מנתרת על הגדר במרחק בטוח מהזכר שבוחן את כל תנועותיה. היא מחייכת אל החיים שמעבר לחלון חיוך לאה. ובכל זאת, חוץ מהסיפור עם רעוּת, סיפור שכבר למדה להשלים איתו עם השנים, החיים שלה התנהלו כשורה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היו לה ילדות ונעורים טובים, וכל מה שרצתה השיגה. אומנם היא מעולם לא הציבה לעצמה משוכות גבוהות מדי ובסתר ליבה האשימה בכך את אמה – כי תמיד חלמה להיות רקדנית נודעת, ואמה דאגה לנפץ עבורה את החלומות האלה שלא־מביאים־את־הבנאדם־לשום־מקום, עד שוויתרה על הריקוד והלכה ללמוד "משהו מעשי". למדה אסטרטגיות הוראה לגיל הרך, גזרה בריסטולים צבעוניים ותלתה אותם בכיתה ב' ביסודי בבית הכרם, שם עשתה את ההתמחות שלה, והימים עברו עליה בעניין מסוים ובשיממון מסוג אחר. יום אחד נסעה עם חברה לגן השלושה, ושם פגשה את רוּבֶּן לביא, סטודנט חיישן שלמד בטכניון, דיבר עברית במבטא הולנדי רך, והתרכז בפיטום המקטרת שלו בכל פעם שהישירה אליו מבט. היא כבר לא זוכרת על מה דיברו אז, רק שהוא מצא חן בעיניה, למרות שהיה נמוך ממנה ולא היה נאה ביותר, ושהיא נתנה לו את מספר הטלפון שלה, מעשה נועז מבחינתה. בערב חזרה לירושלים והבחור עם המקטרת נשכח ממנה אבל יום אחד הוא התקשר והיא נסעה אליו למעונות בחיפה ונשארה בחדרו מיום חמישי עד יום ראשון.

   שלושה ילדים הם גידלו ביחד. שני הגדולים כבר היו במסלול הנסיקה של חייהם הבוגרים: אסף חתם שנת קבע שנייה בצבא ביחידה טכנולוגית, והילה התחילה ללמוד צורפות בבצלאל במקום "משהו ריאלי" בטכניון, למורת רוחו של אבא שלה, וכבר דיברה על חתונה, ברור־שבלי־רב, עם הבחור האמריקאי רך המבט שהכירה במסיבה בהר הצופים. ונמרוד? דווקא הוא היה ההבטחה הגדולה שלה. כשהיה קטן, חברה אחת שלה אמרה לה – בחוסר רגישות אך לא במודע, כי איך בכלל אפשר לשכוח את רעוּת – ממש מזל שאין לך ילד יותר קטן מנמרוד, כי הוא לא היה עומד בהשוואות!

   רוח פתאומית פולשת לחדר, מעיפה מהשולחן חתיכת נייר ומרעידה את דגמי המטוסים שמשתלשלים מהתקרה בחוט דייגים. נמרוד בנה אותם בהמון סבלנות כשהיה בחוג לאווירונאוטיקה והודיע לכולם, אני הולך להיות טייס! הרוח מזעזעת גם את שולי הפוסטר הענק של קורט קובּיין שנמרוד סירב במשך חודשים ארוכים להשלים עם מותו האלים. ליד הפוסטר שלו הוא תלה כמה רישומי עיפרון וציורי שמן שלו, מלאי עומק וכוונות נסתרות, שסחטו קריאות התפעלות ממי שקיבלו רשות לראות אותם. הוא התקבל לכיתת אמן למחוננים, בילה שם שנתיים עד שנמאס לו ותלה את המכחולים. הוא היה הילד היפה שלה שבנות חיזרו אחריו, הילד שאהב לחלום בעיניים פקוחות וללהטט על גלגיליות כמו לוליין, שראה עולם ומלואו בכל שלולית מים רדודה.

   ודווקא הוא, מי היה מאמין, לוקח עכשיו פסק זמן מהעולם, מבולבל וכואב, הרגל שלו מסרבת, בינתיים, להחלים, רק רוצה שייתנו לו להעביר את היום בעיניים עצומות. רובּן לא מצליח למצוא את הדרך אל ליבו, וגם היא לא יודעת איך לעזור לו להצמיח מחדש את נוצות כנפיו המרוטות. מעולם לא אמרה לו את זה מפורשות, אבל בליבה אהבה אותו, את נמרוד, יותר מכול. אולי בגלל שהיה אחרון הילדים שעוד חי איתם בבית, אולי בגלל הפגיעוּת הסמויה שריחפה מעל לראשו כל השנים ורק היא ראתה אותה, ואולי מפני שגרם לה לחוש תמיד שיש בעומק נפשו רובד נוסף, שהוא לא נותן לאיש דריסת רגל בו.

   כבר כשנולד והונח בחיקה ופקח את עיניו מצאה בגוניהן משהו מסתורי ונועז. מייד עלה בה השם נמרוד והיא ידעה שלא יהיה לו שם אחר. גלגלה אותו בפיה בקול גובר והולך, עד שאחת האחיות שאלה אותה אם הכול בסדר. בדיוק כשעלה בה קוצר רוח, כאילו מָלאה עד גדותיה, נמרוד התחיל לייבב ולהתפתל בזרועותיה. עוד הייתה שבויה ברוך של עיניו הירקרקות כשחלצה לו שד ומילאה בפטמתה את פיו המשתוקק. החלב נבע ממנה, לבן וחמים, והיא עצמה עיניים בהנאה. פתאום נכנסה אמא שלה לחדר כמו רוח רעה, בידה זר סייפנים לבנים, טבעה נשיקה חמוצה במצחה, התפעלה מהאצבעות הארוכות של הנכד החדש שלה – "תקשיבי, הוא עוד יהיה פסנתרן מפורסם!" – ושמה לה על הבטן מעטפה חתומה. "מתנה בשביל הלימודים של הילד באוניברסיטה," אמרה בחגיגיות, והלכה לשים את הפרחים בכד פלסטיק שלקחה מהשידה של יולדת אחרת. "תשימי לו בחשבון חיסכון כמו ששמתם בבנק מה שנתתי לגדולים. שמתם בצד, נכון?" חקרה בחשדנות, ומייד טופפה אל המיטה, התיישבה לצד הבת שלה ושתקה שתיקה רבת משמעות. וכשלא הצליחה להתאפק עוד הצהירה שהפעם היא לא מוותרת, "את אמרת שזה הילד האחרון שלך, אז יש לי בקשה." ושמה את כף ידה על הכתף שנחשפה מחלוק בית החולים, התעלמה מהרתיעה שנרתעה בתה ואמרה, "תקראי לילד הזה באיזה שם שאת ורובן רוצים, אבל תוסיפי לו את השם של אבא שלך, אפילו אם זה רק בתעודת זהות."

   "כן אמא," צייתה לה, והרחיקה את כתפה ומיהרה להבליע את השד המרוקן בגביע החזייה. מייד טפחה על גבו של התינוק שלה טפיחות עדינות ושאבה כוח מרכותו ומריחו הטוב, כולה תרעומת על השלווה שהופרה, על הסמיכות שבין הושטת ההמחאה לבין הרצון של אמה להעניק חיים חדשים לזכר אביה. "רובֶּן לא יתנגד, נכון?"

   היא משכה כתף. מה החוכמה, חשבה במרירות, רובן אף פעם לא התנגד לשום דבר, בכל אופן לא בצורה גלויה.

   בברית, כשהמוהל קרא בקול מתנגן, "איך יקראוּאוּאוּ לילד בישר־א־אל," והניף את התינוק באוויר, עבר רחש קל בין בני המשפחה שהצטופפו בסלון, ובעלה אמר במקומה בפנים דאוגים, "נמרוד ישראל". המוהל הרים גבה ושר, "נמרוד ישראל שם־יפהאֶה, שם־מיוחאָד," ואמה מחאה כפיים בהתלהבות ומחתה דמעה, כאילו היא צופה בהצגה מוצלחת. על השטיח שלרגלי הפסנתר ישבו אסף והילה בבגדים חגיגיים והסתודדו ברוע לב. הילה הרעידה את תלתליה הבהירים ואמרה שזה בכלל לא שם יפה לתינוק, לא השם הראשון ולא השם השני, ומי בכלל צריך עוד תינוק… ושניהם צחקו עד שהאח החדש שלהם צרח פתאום והם השתתקו בבת אחת.

   הילה לחשה, "מה עושים לו שם?"

   אחר כך היא גילתה שסוגיית שמו של הילד שלה גדולה מכפי ששיערה, כי אמה לא קראה לו בשם 'ישראל', שם בעלה המת, אלא כשכעסה על הילד במיוחד, ואם קראה לו 'ישראל!' במלרע – בכלל לא היה על מה לדבר. כך או אחרת, ביום שנמרוד למד לתרגם מחשבות למילים, הוא הכריז: "אני שונא את השם שלי, שונא! שונא את נמרוד ושונא את ישראל! אני רוצה שם כמו של אספִי והילה!" וכשלא החליפו לו, חזר והתריס, "אז כשאני יהיה גדול אני יחליף את השם שלי ואני אפילו לא יגלה לכם לְמה!" וכמובן הייתה רעות, תינוקת עדינה ושברירית שנולדה ארבע שנים אחרי נמרוד עם מום נדיר בליבה ונעלמה מחייהם כאורו הכבה של כוכב שביט.

   נמרוד נוחר בשנתו. אז אולי היא באמת צודקת. אולי באמת הכול התחיל אז, באותו יום חם של חופשת הקיץ, שבוע לאחר בחינת הבגרות האחרונה שלו. הבוקר לא בישר רעות. בשעה מוקדמת יצאה עם רובן לצעדת הבוקר שלהם, אחר כך התקלחו יחד וירדו לשתות קפה. במרומי הצפצפה דקלמה ציפור אפורה שיר שלם, והיא אמרה לרובן, "תשמע איזה יופי."

   באותו יום נמרוד התעורר בשעה מאוחרת. דלת חדרו נפתחה ונטרקה. הוא ירד למטבח יחף ובשיער פרוע, מילא קערית בתערובת דגנים מתוקים. הוא השאיר על השולחן את הקערית הריקה והכף, וזרק לעברה, "הֵיי אמא," כאילו רק הרגע הבחין שהיא בסביבה ועלה בחזרה לחדר בדילוגים קלים. היא הורידה את הכלים מהשולחן ושמה אותם במדיח. אילו ידע בנה כמה היא עורגת אליו. אבל מאז שגילה בראי שהוא עובר בגובהו את אביו, משהו השתנה בו: הוא הגדיר את חירותו מחדש, בלי מילים, נעשה חמקמק כדג זהב. היא יורדת למטבח, הוא עולה. אבא שלו נכנס הביתה, הוא יוצא. היא שואלת, "מה קורה?", הוא עונה, "כלום." מהילה התעלם רוב הזמן כאילו היא אוויר ולא תיאר לעצמו כמה הדבר צורב בליבה.

   לאחר שעלה למעלה בדילוגים דלת חדרו נטרקה, ונפתחה, ובן רגע נמרוד שוב היה במטבח. "אמא, איפה יש לנו שקיות ניילון גדולות?"

   "בשביל מה?"

   "גמרנו עם התיכון. אני זורק מהמגירות את כל הזבל. מנקה את הראש."

   "לא בא לך לשמור קצת פתקים, מחברות, מבחנים עם הערות של המורים שאתה אוהב? פעם עוד תשמח שהשארת לך משהו מהתקופה הזאת." לה לא נשאר כלום מנעוריה. היו לה יומן־שנה מי"ב, מכתבים שכתב לה בחור־שוקולד אחד וכמה קשקושים מתחכמים שפעם עוד הייתה קוראת בהם ומרגישה קרובה לנערה־שהיא־שהייתה ויום אחד ייעשו חסרי משמעות – ואמא שלה זרקה את כולם, בלי לבקש ממנה רשות.

   "נראה," נמרוד משך כתף, "אולי."

   היא מצאה יריעת ניילון מקופלת, גדולה ועבה. "נמרוד, זה טוב?"

   "מצוין," ענה, "אבל את לא חושבת שנצטרך את זה בַּסדאם חוסיין הבא?"

   "מה פתאום סדאם חוסיין? הוא מת עוד לפני שנולדת."

   "נו, אבל את סיפרת."

   "לא תהיה 'הפעם הבאה'," צחקה, "ואם עוד פעם החמאס יירה טילים מעזה אנחנו אורזים ונוסעים למשפחה שלך בהולנד!" ובמבטה עקבה אחרי שערו הזהוב שרגע התבדר מאחוריו כשעלה במדרגות במרוצה, ורגע נעלם מעיניה.

   דלת חדרו נטרקה שוב. היא נאנחה בהשלמה. השקט למעלה נחתך בבת אחת ביללות הגיטרה של בריאן מיי, ואחר כך, ידעה, יחליפו אותו, כל אחד בתורו, אקסטרים, לייב, פאט מת'יני וסטינג ושאר אהבותיו המוזיקליות. עד לא מזמן עוד היה קורא לה, "אמא, תעלי אליי לחדר!" והיא הייתה מתפנה מעיסוקיה, באה ומתיישבת על מיטתו ברגליים משוכלות, כנערה, משתדלת שלא להסגיר עד כמה היא נהנית מעצם ההזמנה, ונמרוד היה אומר, "תקשיבי לזה," ומשמיע לה בעוצמה מחרישה – היא התביישה לבקש ממנו להנמיך קצת – את טראבְּלד טיימס של סקרימינג טריז, קטע איטי שהלך והתגבר עד שמילא את כל חלל החדר.

   כשהקשיבה, נמרוד ישב מולה שעון לאחור על הכיסא ששתי רגליו הקדמיות תלויות באוויר ותופף בידיו בקצב, מכיר במדויק כל תו, כל ניואנס, כולו קשב ונתינה. כשהקטע נגמר וצלילי הגיטרה נמוגו צחק, "עכשיו תשמעי את זה, קוראים לזה גוֹד סְמאק, מין בדיחה פרטית של אליס אין צ'יינז." וחייך בהנאה כשהרמקולים השמיעו פתאום, בלי כל אזהרה, צלילי חבטה חזקה שצחוק שטני הדהד אחריה, ואז הקולות נמוגו והחלה השירה המתמרחת של הלהקה – מין פסוק מוזיקלי אין סופי שהזמרים זמזמו אותו בלי לקחת אוויר, כאילו היו צרעות רעות. היא כמעט עצמה את עיניה אבל נמרוד אמר, "זהו אמא, נגמרה הבדיחה, זה כבר שיר אחר," ובחן את הבעת פניה. "אני יודע שאת לא כל כך אוהבת את אליס," אמר במורת רוח מתונה, "אז לפני שאת הולכת – הנה קטע שתאהבי." היא הזדקפה. ככה נמרוד רומז לה ששעת החסד נגמרה, עכשיו הוא רוצה להיות של עצמו בחזרה. הוא השמיע בשבילה את דה רוֹאְד טו יו של פאט מת'יני בהופעה חיה, ושניהם נשטפו בצליל המלודי המהורהר של נגינתו, שאי אפשר לטעות בו.

   "תגביר קצת," ביקשה לפני שהנעימוּת תִּקָטע, והרגישה איך הצלילים נושאים אותה למקום רחוק. נמרוד הגביר ועצם עיניים והקשיב גם כן, והיא התמלאה גאווה שאת המוזיקה הזאת של מת'יני היא הכירה לו, לאחר שנשבתה בקסמו בעצמה. טוב שהיא כבר לא חשה צער על היום שבו זנח את הפסנתר, קם מהשרפרף וטרק את המכסה השחור. הקלידים השיבו לו בכעס כבוש כשהכריז, "זהו, עכשיו אני רוצה תופים."

   בדיוק כשהביטה בתווי פניו היפים ונחרדה, מה היא תעשה אם אי פעם יקרה לו משהו? השיר נגמר. הקהל מחא כפיים למת'יני בהתלהבות. נמרוד אמר, "זהו, אמא. את זה כבר לא תאהבי," ומייד הפציץ את הרמקולים בצלילי להקה שלא הכירה. היא נעלה את סנדליה, קמה מהמיטה ונתנה לו נשיקה על הלחי. "תודה!" קראה מעבר לכתפה ויצאה מן החדר, לחייה סמוקות.

   היא יצאה ונמרוד פרש את יריעת הניילון על השטיח, הוציא את כל המגירות מהמכתבה ורוקן אותן. בתנועות החלטיות מיין ערמות של דפים מקומטים, קרא בהם, צחק, קימט וזרק, קרע לגזרים והשליך, החליק ושם הצידה, וערמת הרגעים שנועדו לשכחה הלכה וגבהה מולו. אחר כך התיישב מול מערכת התופים שלו והכה בהם עד שקרע לה ולשכנים את עור התוף ומתח את הסבלנות שלה עד קצה הגבול. כשהשתרר שקט, שמעה את הממטרה סובבת בגינה ורצה החוצה לסגור את הברז. נמרוד התקלח שעה ארוכה וירד במדרגות לבוש ג'ינס וחולצת טי לבנה שהכריזה לכל רוחבה באותיות רש"י גדולות "גיוס שווה לכולם!". בידיו נשא את היריעה השקופה, אסופה אליו כמו שקית מלאה פופקורן מנייר. "אמא, תני לי איזה מאה שקל," ביקש, "אני ועידו לוקחים את הרכבת של שתיים וחמישה לתל אביב."

   עידו היה החבר הכי טוב של נמרוד. עוד מהגן. היא הלכה למטבח, הוציאה את הארנק מהמגירה ונתנה לו שטר של מאתיים שקל.

   "רק תגיד לי, בשביל מה?" הציקה.

   "מה פירוש בשביל מה, בשביל לכייף וגם בשביל להסתפר."

   "שניכם מסתפרים?"

   "נו בטח, כבר אמרתי לך שעידו מתגייס עוד לפניי."

   היא הלכה למכתבה הקטנה שבפינת הסלון ואמרה לרובן, "נמרוד מסתפר." הוא הרים את עיניו מצג המחשב וחייך, "שיהיה בשעה טובה," ושב לכרסם את פיית המקטרת ולקשקש בקלידים.

   נמרוד הלך לזרוק בועת הניילון לפח האשפה. היא ליוותה בעיניה את היריעה השקופה שמבעד לה התחבטו כדורי הניירות המקומטים והפתקים הקרועים שאת מה שכתוב בהם בנה ישכח במהרה והיא לעולם לא תקרא: בדיחות שהעבירו לו בהיחבא בשיעור, פתגמים מתחכמים שכתב וקיבל, מכתבי אהבה, קרעי מחשבות ותהיות פילוסופיות – כל סימני הדרך של התבגרותו, שעוד לא נשלמה. היא הביטה בצרור בלב נכמר, חשה שנפקחת בה ערגה משונה.

   המשקופים הזדעזעו. כלומר נמרוד חזר. מייד טילפן לעידו. גם היא, גם אביו, הביטו בשִפעת שערות דוד־המלך שלו, המתולתלות והבהירות, שלא גזז כבר שנתיים, אולי יותר. ככה, בשערו הרך ובגבו המוצק בנה דמה יותר מכול לתמונות ילדותו – ילד גבוה יפה תווים, עכשיו נער עיקש ונחוש ומרדן חסר תקנה. גם בעניין השיער סירב ללכת בתלם. שלוש או ארבע שנים התנוססה על הקרקפות של כל תלמידי התיכון האופנה האחרונה: שיער קצוץ מרוח בג'ל בתספורת קוצים מפוארת שנראתה מגוחכת גם בעיניו, לא בקוויה, כי אם ב"יונפורמיוּת של המיוחדוּת", כך לעג. היה לו, לבן שלה, חוש ביקורת מפותח דיו להבחין שכל ההולכים בבוקר בדרך העולה לבית הספר נושאים על ראשיהם "תספורת עם תו תקן". "אז אני לא במשחק," הצהיר, וגידל את שערו עד שהיה כהילה של אש סביב ראשו. היא העריכה את החלטתו ובסתר העריצה את יופיו הפורח.

   "אל תסתפר קצר מדי," התחננה. "ותמסור ד"ש לעידו."

   נמרוד משך כתף. "אם לא אני, אז הספר הצבאי יכסח אותי פי אלף, לא?" וכשהטלפון צלצל שמעה את קולו הבוטח. "נו, מה קורה, עידו. אחלה. אז יורדים. אני אצלך עוד חמש דקות. בטח שהולכים לרכבת ברגל, עזוב אותי מאוטובוסים. אז נסענו. ביי."

   לפני שיצא מהבית זרק, "להתראות בערב. אז יש? אני מסתפר וגם מכין לכם הפתעה!"

   בערב, בשעה מאוחרת, כשהיא ורובן ישבו וצפו בתוכנית על התחממות כדור הארץ, הדלת נפתחה ומישהו דומה לנמרוד נכנס לביתם. הוא פשט את ידיו לצדדים ועשה את ה"טארררם!" ההוא והציג בפניהם את ראשו המגולח. גופה התקשח ודמעות עלו בעיניה.

   "די, אמא," שמט את ידיו נוכח מצוקתה ופיו הפעור של אביו. "מה, לא יפה?"

   הם הביטו בראש הקירח כמעט לגמרי כשהתקרב אליהם שופע חיוכים, ובקושי זיהו בו את בנם. היא לא ידעה מה לומר. מעולם לא ראתה את הפדחת שלו עם זיפים קצרים כל כך או את מתווה ראשו שדמה פתאום לביצה, את עצמות הגולגולת חסרת החן שלו שמלאות שקעים ובליטות כמו גאיות ועמקים בגרם שמימי. ככה, ראשו המבריק נראה בעיניה פגיע אף יותר. לראשונה זה שנים ראתה על רקתו השמאלית את הצלקת הישנה העקלקלה מהריצה שרץ פעם, שלא במתכוון, היישר אל תוך חודיה של גדר תיל.

   "נו?!" שאל נמרוד.

   הם המשיכו להתבונן בו בעיניים ממאנות.

   "אבא, אמא," התחנן, ומחה, "מה אתם מסתכלים עליי כאילו שנפלתי מהירח. מה, זה באמת כל כך נורא?" וליטף את ראשו בשתי ידיים. ההבעה המהססת שעל פניו התחלפה בביטחון מחודש, "תפסיקו להיות כאלה כבדים שניכם. הכול שטויות."

   היא ליטפה את ראשו הקירח בעיניה ומלמלה, "יכול להיות, צריך להתרגל. מזל ששיער גדל," ובחשש הוסיפה, "זאת הייתה ההפתעה?"

   "אה, לא," אורו עיניו, "ההפתעה היא עוד יותר קוּל." ושוב פשט את ידיו לצדדים בתנועה רחבה ותיאטרלית, הסתובב וקרא: "נמרוד מלפנים, ישראל מאחור!"

   בתחילה התבצרה בחדר דממה וסירבה להתפוגג. נמרוד מצמץ בזעף, "נו…?" זו הייתה דממה מהסוג שממוטט גשרים בין בני אדם ברעש גדול. חלפו כמה שניות עד שנמצאו לה ולאביו מילות המחאה, והן כמו נתחבו אל פיהם טבולות בחומר דליק וננשפו אל עורפו של נמרוד, ללא רחם. "מה פתאום הקעקוע הזה בבשר?" מחו בכעס ולא הסתירו את שאט הנפש שחשו. "את כל השיגעונות שלך בתיכון ספגנו בשקט – תופים, עגיל באוזן, בגדים קרועים, ציונים גרועים, מה עוד – אגרוּף תאילנדי, פירסינג בפטמה, חדר שנראה רוב הזמן כמו פח אשפה, אבל זה כבר מוגזם! ואיפה ההתחשבות שלך ברגשות של סבתא־רבתא שלך, אנֶליסֶה? מה היא תגיד? גם גלוח ראש וגם מקועקע?!" וכל יופיו שנגזל. איפה תלתלי הזהב של הבן שלי? חשבה, רק שאת זה לא אמרה לו.

   נמרוד כיווץ את גבותיו והסתכל באביו ובאמו כאילו לא ראה אותם מעולם. "יא אללה שלכם," התגונן מפני ההתפרצות שיידו בו. "בחיים לא הייתי מאמין שתגיבו ככה. ניאו נאצי? זה מה שאתם אומרים לי? איזו הגזמה! ומה סבתא אנליסה שייכת לזה?"

   "טוב מאוד אתה יודע מה סבתא שייכת לזה."

   נמרוד שתק. אביו מולל את שקיק הטבק שהיה מונח בחיקו והעלה ממנו קמצוץ. הוא פיטם את המקטרת בקפידה וניסה להצית את הטבק במצית, ללא הצלחה. ומשך אפו פעם ופעמיים ותלה את עיניו ברעייתו, אצבעותיו אוחזות בחוזקה במקטרת הכבויה.

   "מזל שעשיתי את זה בכסף שלי, זה עלה הרבה יותר ממאה שקל," התפתל מול הוריו היושבים מולו בקיפאונם, "וחוץ מזה מה זה העסק שלכם איך אני נראה? עוד שלושה שבועות ויומיים אני הופך לרכוש צה"ל ושלום־על־ישראל! והשורה התחתונה – כבר עשיתי את זה. פָאקְט של החיים! זה לא יורד בכביסה. איך סבתא אומרת? 'את הנעשה אין להשיב'…"

   "דווקא בגלל זה, זה עוד יותר גרוע," נזף בו אביו בשקט בשם אמו הקשישה. נמרוד חשק את שפתיו. הוא דווקא אוהב אותם ולא שיער שהקעקוע שעשו הוא ועידו תוך כדי שאגות שמחה וכאב יפגע בהם כל כך. על סבתו, הודה בינו לבינו, לא חשב כלל.

   "ביום שאני משתחרר," ניסה לתקן, "אני מגדל את השיער בחזרה ואף אחד לא יראה את זה יותר. מרוצים?"

   שניהם הביטו בו בדממה ואמו אמרה לו, "לך ספר את זה לסבתא שלך."

   נמרוד צחקק. כשראה את מבטו של אביו, הצחקוק גווע על שפתיו. אחר כך הפנו לו שניהם עורף כאיש אחד ושבו להתבונן בפנים חתומים במסך הטלוויזיה המרצד. ישראל (במלעיל, תמיד במלעיל) נשאר עומד על מקומו, בוטש בעקבו במדרגה שבין פינת האוכל והסלון. לבסוף אמר להם בקול עייף: "רק עוד דבר אחד בנושא הזה: אתם יודעים שחברים שלי שנמצאים כבר בעזה ושמתים שם מרוב פחד מקעקעים דרקונים וגולגולות גדולים פי שתיים משלי? נו אז מה עדיף?"

   נמרוד מסתובב במיטה עד שהוא שוכב על גבו, מניח את כפות ידיו על חזהו, לועס בשנתו ומעווה את פניו כאילו אכל משהו מקולקל בחלומו. כשהוא שוכב כך, הקעקוע נבלע בכרית. היא מביטה בבנה בחמלה: גופו הרפה, הפצע החבוש, שמורות עיניו העצומות. דרקונים הם מקעקעים על גופם. וגולגולות. אלה ישמרו עליהם, הם חושבים? וחושבת על החברים שלו מתזמורת הנוער שגדולים ממנו בשנה וכבר משרתים בגדה או על גבול לבנון: עידו, רותם, ובן הזקונים של שוורצמן. וגם קָאקוֹ – זה שכולם כבר שכחו מזמן את השם שנתנו לו הוריו – שנפגע מירי דו"צ ונהרג במקום. ופתאום היא נחרדת: איך לא העלתה אז בדעתה שאולי נמרוד מפחד, שהלך לקעקע את עורפו מרוב פחד. עכשיו, אחרי הסיפור עם הרגל, היא אומנם שמחה שהוא נשאר בבית להחלים, מחוץ לטווח הסכנה, אבל לא יכולה לשאת את התבוסה שאיתה הוא מתהלך כל היום בצליעה, כאילו שלט גדול תלוי לו על הגב לבזות אותו. לזכותה ייאמר שהיא הפגינה בעד היציאה מעזה כבר לפני שנים, ובסבבים קודמים, והלכה פעמיים–שלוש בחודש בצהרי יום שישי ונשאה שלטים בכניסה הצפונית לעיר. היא עשתה את זה עוד לפני שיכלה לראות אותו בדמיונה בבקו"ם, אומר שלום חפוז, מעלה את תרמיל הטיולים שלו על הגב ומתרחק אל האוטובוס בגו זקוף, שער ראשו קצוץ ועל עורפו מכחיל דרקון נושף מגן דוד. לא ככה רצתה לראות את בנה – הולך בטל ורע רוח, נעשֶה אדיש ומנומנם, אובד דרך שאך בקושי עומד על רגליו.

   כן, הָרֶגל.

   "נמרוד," היא שבה לנענע אותו ולשרבב מילים אל שרידי הכרתו, כתוקעת מטבעות במכונת משקאות מקולקלת. "קום. אתה זוכר שיש לך תור לבדיקה של הרגל?" הוא אינו עונה לה ואינו פוקח את עיניו. ראשו שמוט לצד ימין, גופו רפוי כאטריות שהוצאו ממים רותחים, כפות ידיו מונחות עכשיו זו על גב זו, תחת עורפו.

   היא נאנחת ומניחה לו, שיישן עוד קצת. רושמת לפניה שהוא חיוור וכי בקיבורת ידו התפשט כתם כחול־ירוק. היא מתכופפת אל זרועו בריכוז וממששת בכרית האצבע את העור התפוח. נמרוד לא זע תחת מגעה. היא חושקת שיניים ומקללת בלי קול את בת שבע. אמרתי לו שלא ייתן לה לגעת בו עם המחט! אמרתי לו שהיא אחות גרועה, שגם אחרי עשרים שנה במקצוע הילדים עוד צורחים אצלה כמו עגלים לפני שחיטה כשהיא מחטטת להם בווריד. איזה כתם מכוער, היא חושבת אבל מתעודדת קצת: אם הרופאה לא התקשרה, אז תוצאות הבדיקה בכל זאת בסדר. חלפה סכנת אלח הדם, גם החום כבר ירד לו מזמן.

   לרגע מתגנב לליבה חשש שהיא בקושי מצליחה לגרש מראשה: אולי הכתם המכוער והמודלק אינו מהבדיקה? היא כבר לא מכירה אותו. היא סוקרת את החדר בעיניים מודאגות. פותחת בשקט את המגירות זו אחר זו, שתיים ריקות לגמרי, לבד מרמזי אבק. במגירה השלישית יש ערמה של דפי תווים ושלוש מחברות, וכשנמרוד מסתובב שוב במיטה היא ממהרת לסגור אותה. היא יודעת שגם בארון הבגדים לא תמצא דבר. בבת אחת היא מוצפת רגשות אשם על שהעלתה רעיון נואל כל כך בדעתה, ומאמינה בכל ליבה – למרות כל מה שעובר על נמרוד – שאת הסף הזה הוא לא יעבור. אבל מה היא יודעת עליו? על בנה זה, שהלך ונגרע ממנה עוד הרבה לפני שירה לעצמו ברגל. את שלוש המילים האלה, "ירה לעצמו ברגל" היא עדיין מתקשה להגות. לפעמים היא חושבת שהוא מיטשטש לה, לפעמים נעלם ממש, וכמה שהיא מחפשת אותו היא לא מוצאת, אפילו לא את הצללית שלו, והרי גם לצל יש קווי מתאר, ובזמן האחרון הוא תוקע את ראשו בפינת המיטה ביתר שאת וזה מפחיד אותה מאוד. ואולי היא מגזימה, ואולי במקום להושיט לו יד היא מבקשת את ידו.

   המעטפה, היא נזכרת. המעטפה. ומלכסנת את גופה, מכניסה את ידה אל כיס המכנסיים ומוציאה ממנו את המעטפה הצבאית החומה שהגיעה בבוקר. מניחה אותה על ברכיה ומחליקה את קצותיה, כאילו הייתה בדרכים זמן רב מדי, ובוהה בה באישוניה כאילו יש בכוחם לקדוח חור בנייר. לבסוף היא משעינה את המעטפה על הספל הלבן שעטים ועפרונות שבורי חודים מזדקרים ממנו וכתוב עליו, tNo all those who wander are lost. הוא עוד לא יודע, נמרוד, אבל עכשיו הוא משוחרר. לא יחזיק עוד נשק בידיים. גם הרגל תבריא. ונפשו? מה על נפשו? מה על חבריו? והיא חושבת בדמעות על רותם ועידו, ועל בן הזקונים של שוורצמן, ועל קָאקוֹ. זה שאף אחד כבר לא יודע איך קוראים לו באמת.

   הטלפון הנייד שלה, שהשתיקה כשנכנסה לחדר, רוטט על השולחן. הודעה מרונה, אמא של אפרת. מה רונה רוצה? שתיהן היו בוועד ההורים של הכיתה של ילדיהן במשך שלוש שנים, מכיתה י' ועד י"ב, אבל ברגע שהלימודים נגמרו הקשר בינה לבין רונה התפוגג. אולי כי אפרת סחררה את ראשו של נמרוד חודשים לפני שדבק בה כמו כלבלב אבל נפרדה ממנו בחטף, ממש לפני הגיוס.

   היא נאנחת, ופותחת את ווטסאפ בכל זאת, לראות מה רונה רוצה. "עידו ברגמן נהרג הבוקר עם עוד חייל, מהצפון. הלוויה של עידו היום בחמש. בבקשה תעבירי הלאה."

   היא נאחזת רעד. צעקה קצרה נפלטת מפיה. בנה מפהק ומשפשף את עיניו הכחולות עד שהן מאדימות. ונושם נשימה עמוקה ואז הוא רואה את אמו. הוא בוחן אותה בסקרנות, פניו יפים כל כך. עיניה־שלה הולכות ומזדגגות.

   "אמא, מה את עושה כאן?" מבליח ממנו חיוך יגע, "את יושבת כאן הרבה זמן?"

   "לא," היא עונה לו במאמץ, הטלפון הכבוי עדיין בידה, "רק הרגע נכנסתי."