מֹאזְנַיִם

נוק אאוט / ברוך יעקבי

* מתוך רומן בכתובים

עכשיו הוא ער, שרוי באפלולית החדר. בקצה המיטה, עטוף כולו, כמו מומיה, רק הראש מציץ, ידיו מהודקות לצידי הגוף. האוויר עומד. שקט מפתיע צונח עליי. זה בסדר לבכות עכשיו?

   נינוח, איבריו רפויים. פניו רכות, חפות. שלווה סמיכה עוטפת אותו. הד עמום של קולות מגיע אליו מרחוק, לא נוגע בו. הוא מרחף. אני מדמיינת אותו, כמו אסטרונאוט בחלל, מגשש דרכו לאחר שניתק מחללית האם, לומד ללכת על אדמה רכה של ירח.

   אני מציצה בו, ליתר ביטחון. מוטל על הגב, מדי פעם מרים את ראשו ומייד שומט. מתאמץ להתהפך אל צידו, תמיד חוזר ומתגלגל אל גבו. לאות מתעתעת בי, מוחקת כל מה שקרה כאן עד לפני רגע.

   כאילו ניעור מחלום רע, לפתע נחרד. וזה הספיק. מטלטל עצמו, מנופף בידיו, רגליו מתנועעות בלי הרף, תנועות בלתי נשלטות, נלחמות זו בזו, בועטות באוויר. פניו מכחילות, ומהפה הזעיר בוקעת צרחה. עוצמה שכזאת, לא ידעתי כמותה.

   עייפה בובה זהבה ועייף מאוד הדוב, אבל הוא לא מפסיק לצרוח. כמו בכוונה מגביר את עוצמת צרחותיו, והן נהיות לעגניות יותר. הצללים לחדר באו, לו לי לו לי לו לי לו, אני נבלעת בצרחותיו, שרק ייפסקו, למה לגרש החושך, והרי הוא…

   מפלצת מתפתלת בין הזרועות. אני כבר מותשת, נוהמת ששש, מגושמת בתגובות, עד שהתנועות המהוססות נעשות עיקשות, חוזרות על עצמן, עקרות, כמו בפס ייצור של מכונה במפעל. והוא כבר נואש, חסר כוחות ללמד אותי.

   נאבקים זה בזה. החדר הופך לזירה, סורגי המיטה שלו מסמנים את גבולות הגזרה. שני המתמודדים מתייצבים במקומם, כל אחד נערך בפינה שלו, מוכן לפרוץ למרכז הבמה, הקהל נוהם דם, רק קצת דם. מאחוריי צלליות מציצות, אני מרגישה אותן נוקבות את גבי. המוני אמהות, שיירה ארוכה של בבושקות, אחת בתוך השנייה, בליבתן אם קדמונית. היא, לעזאזל, הייתה יודעת מה לעשות איתו. טובה דייה! טובה דייה! קודח לי במוח הציווי הזה כמו כישוף, וכבר מדמיינת לי אותה במין טקס כזה, יום האם הטובה דייה, שבו היא משליכה אותו ליאור, ביחד עם כל אלה שלא ידעו מה לעשות איתם. ומאחוריו, מלווים אותו, בפסטיבל הצרחות שלו, מצעד מכת בכורות, טיוטות הוריהם הפגומים. נשמע הפעמון, גלין־גלין! הכרוז מרעים! והרי אנחנו מתגוששים. שבלולי זעה בגבו, אצבעות ידיי ננעלות בו. אני מטלטלת אותו בחוסר עניין. מה אתה רוצה ממני?

   ואולי זה היה כשצבט, ואולי הנשיכה. לרגע אני קופאת. תחובה בפיו, והוא מוצץ אותי בתאוותנות, עושה בי תנועות מגונות, מעמיק את אחיזתו, חופר בי טבעות כאב זוהרות. עד שאני קופצת ממקומי, והפעם החדר שומע צרחה אחרת. צליפה של סכין חדה, שהופכת לסדרה של יפחות נשברות. אבן חיה יותר ממני. הוא משתתק, כנראה נבהל. לפחות זה. וכך אנחנו דועכים לנו ביחד, אפוסי כוחות, בכיסא הנדנדה שקניתי לי בחנות "לכל יולדת".

   החדר נאלם בין ארבעת קירותיו. רכות לא צפויה עוטפת אותי. אני יכולה רגע לחדול, לא להיות, כמו אז, לפני שכל זה קרה. הוא מעורסל בחמימות רטובה, נעים לו ונכון. מתנתק, הוא כבר לא יכול יותר לסבול. חותך, עושה קצר לעצמו, הוא נכבה. שוכב רפוי, נעלם, לרגע הוא לא קיים. כמו אז, לפני שכל זה קרה. כבר שכח איך בדפנות נתקע, הפתעה, אין יותר ציפה, הכול סוגר עליו, מתהפך ונשאב כלפי מטה, וכבר עובר בתעלה, והנה פתח, פתח יציאה, אבל לצאת? לאן? פחד נורא. וכבר שכח שבפנים היה בטוח ומוגן, ועכשיו אין ברירה, ייסורים שכאלה לא ברא השטן, אז למות קצת, כמו אוויר לנשימה, לקחת הפסקה, מנוחה נכונה, הוא שומר על כוחותיו, עוד מעט ישיב את חייו, יהיה רגוע, מסופק, כמו אז, לפני שכל זה קרה, כשבתוך תוכו ידע, שזה בסדר, שבחיים לא יקרה לו דבר רע, שהוא יחיד ומיוחד, ועכשיו, אין ברירה, הוא מתנתק, אין תגובה, הכול הווה מתמשך, הוא שוקע לאט, נפילה איטית, אין־סופית, מרחף לו בדממה, רגע לפני שתשוב האימה, מאושר ברגעי נחמה, הוא נרדם. כוכב נופל, שובל רסיסיו מסנוור, הוא צועד בשביל החלב. בכלל לא חלבי, חושב לעצמו, שחור בוהק, עטוף ענני צמר כסופים, מרחוק כוכבים אליו מנצנצים.

   אני לא זזה, חסרת נשימה. כמו חיה עייפה במנוסה, עוד רגע נלכדת, מובסת, בינתיים מושכת זמן. בעיניים חלולות הוא מגשש את דרכו לעברי – שולח יד אחת, קולט אותי, צובט בבשרי, מתחבר אליי. פיו חש בגבשושית השד, כרית של חול, תלולית עפר. הוא קולט את הפטמה כמו מגנט, לשונו סליל מתכת קר מתלפף, ומייד נצמד, לא זז, שואב ומרוקן. אני רועדת. זרם חשמלי חולף בי, מטלטל. כאבי עונג צולפים בי לאורך עמוד השדרה. אני מוצפת גועל והקאה, עולה על גדותיי, סביבי שדה מגנטי, מתח חשמלי נטען, הבהקים חולפים מבעד לאישוניי, אורות מהבהבים, מדחפי ענק מסתובבים, מנשבים פרצי קור. אני משייטת איתו בין הקטבים, שני גופים זרים, דבוקים, שקט גדול עוטף אותנו, רק קולות פעייה חרישיים. היצור מרפה במקצת, נשימותיו רפות, אולי נרדם, הלך לעולמו. בין משיכה לדחייה, אני נפרדת מעצמי, אין אני, אולי אף פעם לא הייתי. חסרת עתיד, הכול הווה ממושך, כבר אין בי דאגה, נרגעת לאט לאט, לעת עתה. עוד מעט גוף זר נוסף יתחבר אלינו, נהיה שלישייה, קוראים לזה משפחה, אם אני לא טועה.

   נקישה זהירה על הדלת.

   "את בסדר?"

   פותחת את הפה, אבל המילים נשארות תלויות באוויר, מתנופפות ברוח כמו הכביסה שאני צריכה לתלות. לפעמים, כשאני מצמידה לחבל את בגדיו הזעירים באטב, והוא מביט בי בסקרנות, אני חושבת לעצמי שנורא בא לי עכשיו לתלות אותו ככה, ולדחוף, כמו בנדנדה, נד נד, נד נד, רד עלה עלה ורד, תולה חולצה כתומה, מכנסיים כחולים, תולה ומפהקת.