מֹאזְנַיִם

מחשבות על כתיבה ואמהות (או: למה לכתוב?) / מירי רוזובסקי

"במצבים כאלה חיו בתוכי חיים של אחרים. שכחתי שאני עצמי חיה. שהיו לי חיים לפני. יש רגעים שהכל נראה רע. שאין מוצא. שרק אמא יכולה לעזור. הבעיה היתה שאני הייתי האמא" ("מחר ניסע ללונה פארק", עמ' 28)

תמונה 1

את "כל הדרך הביתה", ספרי הראשון, הקדשתי לאמא שלי שלימדה אותי לכתוב. אני מסתכלת בתמונה שלי יושבת איתה ליד השולחן, ומנסה לפענח סימנים כמו שלמדתי מאמא ספרותית ידועה.

אמא. ילדה. שולחן. עיפרון. מחברת.

אפשר להגיד: אושר. תמונה שיש בה הכול. אישה וילדה וחדר וכלב. הילדה, כמה היא מתוקה, רצינית, מודעת לאחריות של הרגע. של החשיבות של הכתיבה שלפני שכיתה א' מתחילה. של הייחוד שלה עצמה. אלא מה. האמא, כמה היא יפה. באמת שהיא יפה. והיא יושבת שם וכל כולה מסורה לילדה, לכתיבה של הילדה. והוראת כתיבה זה המקצוע שלה. את זה אי אפשר לראות בתמונה, אבל אפשר לראות את המבט הבוחן שלה. אפשר אפילו לומר את המבט המתמסר שלה להסתכלות הזאת על הסימנים שהשאירה הילדה על הדף. והכלב שקופץ שם. רוצה להיות חלק מהרגע. משלים בפראותו החיננית את ההרמוניה המשפחתית.

ואפשר להכליל: אמא, אני ופוגי. קיץ. 1973

מה בין אמהות וכתיבה

לכאורה – חיבור מתבקש. כמעט בנאלי. אינספור מטפורות ודימויים. להיות אמא של טקסט. להיות מרחב של דמויות אחרות. להכיל. להחזיק גם כשמתפרק. להכיר ולאהוב גם מעבר לטינה, לאשמה, למיאוס. להיות אחראית על. לדעת לשחרר את. לוותר על עצמך. כל הזמן לוותר על עצמך. לשמור את עצמך. כל הזמן לשמור את עצמך. אם תחשבי עלייך הם לא יוכלו להיות שלמים. אם לא תישמרי לא יהיה להם מרחב אמיתי לגדול בו. הקשר הדיאלקטי, הוויניקוטיאני, שבין מי שכותבת ומי שנכתב. או להפך. הרי זה תמיד גם להפך.

אבל משהו מקומם אותי במטפורות האלה. אני מנסה להבין מה. זו לא רק שכיחותן המיידית. זו גם איזו נקודה עיוורת בהתבוננות על המהלך הזה של הכתיבה. איזו השטחה. אם כל אמא היא תמיד בו־זמנית גם הילדה של האם שהייתה לה, אם אמהות היא תמיד איזה מהלך של המשכיות של הטבע, של העברה בין־דורית במובנים הפשוטים והמסובכים של הדבר, אז מה זה אומר על הקשר שבין כותבת וטקסט? מי או מה היא האמא של הכותבת, זו שקיימת שם גם בהיעדרה, זו שמחזיקה את הידע הפנימי, העיוור, של הדורות הקודמים? מי גידלה או מגדלת אותי ככותבת, כלומר כמי שיכולה לגדל את הטקסט בתוכה? אני יכולה לחשוב על האמא הממשית שלי שכאמור לימדה אותי את אותיות הא"ב. או על האמהות הספרותיות שלי. אני יכולה לחשוב על העורכת שלי (לא יכולה שלא לחשוב עליה) אבל משהו בחוט הלב הזה נשמט. אני רוצה לנטוש את הטקסט. את הרעיון. את כל הרעיון הזה שאכתוב משהו על כתיבה ואמהות. אם אנטוש עכשיו מי יישאר לבד – אני או הטקסט הכתוב חלקית? מי יזדקק לנחמה?

המטפורות הפשוטות מחטיאות את הכאב. גם של האמהות וגם של הכתיבה. את השריטה על הלוח העירום, הפשוט, של הלב. זה לא רק הדם והיזע של הגדילה, של הלידה, של ההיוולדות – זה החספוס האינסופי, הבלתי נסבל, של נפש שנוגעת בנפש.

מרגריט דיראס (עוד אמא ספרותית, אולי ה־אמא ספרותית) אמרה: "האם, אני מאמינה, היא תמיד או כמעט תמיד, בכל ילדות, בכל חיים שאחרי הילדות, מייצגת את השיגעון. האמהות שלנו נשארות תמיד האנשים המשונים, המשוגעים ביותר שאי פעם פגשנו.״¹

אז כן. אני רוצה לחשוב על אמהות במובן האפל. המותש. האשם. המואשם. המדוכדך. אני רוצה לחשוב על אמהות דרך הכאב. של ההתרוקנות. של היתמות שאין לה התחלה. של הפחד. של רגעי החיבור המהבהבים את האפלה של ההיפרדות. של הינתקות ספירלית שאין בה בכלל מילים.

אני רוצה לחשוב על אמהות במובן המופשט. הקיומי. אמהות כהוויית חיים שתקפה לא רק לאם אלא גם לילדה, כלומר לחוויה של ההתערסלות, של המוגנות, של החיבור הרחמי עם מישהי שרוצה בטובתי. של חיבור ספירלי שאין בו בכלל מילים.

אני רוצה לכתוב על האינסופיות. הדו צדדית. של הכמיהה. והטינה. והנתינה. והקבלה. אמא ילדה אמא ילדה.

אני רוצה לתפוס את הכתיבה שלי דרך ההבנה הזו של מושג האמהות. זה לא לוגי. זו אפשרות להבין את עצמי באמת. מבפנים. את הסבל הזה והעונג הזה שיש ברגע הזה, אפילו עכשיו, מילים. משפטים. רעיון. עולם. כלום לא משתווה להתמלאות הזאת. כלום לא דומה לפחד שבצידה.
אני רוצה לכתוב ולהיכתב בתוך כך.

תמונה 2

אפשר גם לשאול: מה היא לובשת, האמא, זו שמלה או חלוק של בית? וכמה היא מודעת לנוכחות של מי שמצלם ומי צילם. מי בעצם צילם את הרגע הזה. האם יש צידוד במבט שלה? יש. בוודאות.

אפשר גם להטיל ספק: אולי היא בכלל לא לימדה אותי לכתוב. כלומר אולי היא לימדה אותי את הא"ב. היא בטוח לימדה אותי את הא"ב. אבל מי לימד אותי להסתכל בו זמנית גם עליה וגם על עצמי. גם על המבט שלה וגם על המבט שלי שמסתכל עליה. גם על הפנים וגם על החוץ. ילדות. נשיות. חיוך. שולחן קטן. רגליים יפות. עצב.

אז כתיבה ואמהות

אמהוּת היא מושג שכולל בתוכו גם את הילדוּת. את הילדוּתיות. את האפשרות להיות ילדה שמסתכלת על אמא שלה ולומדת ממנה ודרכה את האפשרות להיות. ואת הצד השני, ההופכי, להיות זו שמחזיקה את היד הקטנה של הבת הקטנה, להיות לה למרחב ולדרך. והכתיבה, הרי גם בה יש שתי אפשרויות הוויה, זו שפעילה וזו שמתפעלת. מתופעלת. מפעילה.

בספר "ביוגרפיה של שמלה" ג'מייקה קינקייד מספרת על יום הולדתה השני, ודרך סיפור אותו היום ותיאור השמלה שאמה תפרה לה לאירוע היא בוחנת את יחסיה עם אמה. הסיפור רווי הערות בסוגריים, ולמעשה עוצמתו טמונה בהם. קינקייד משתמשת בסוגריים כדי להפריד בין הילדה שהיא גיבורת הסיפור ובין התודעה של המספרת המבוגרת, המתבוננת עליה, ואפשרות המבע הלשוני הזה למעשה ממחישה את הנתק: בין האם ובתה, בין המבוגרת והילדה. אבל גם (או בעיקר) את החיבור: בין האם ובתה, בין הילדה והמבוגרת, ובעיקר בין הכאב והאפשרות להתבונן עליו. כלומר לכתוב: "ימים אחר כך היו תנוכי האוזניים שלי נפוחים ומכוסים בקרום זהוב (שאולי נצץ לאורה האכזר של השמש, אבל את זה אני רק יכולה לתאר לעצמי כיום), והכאב בתנוכים שלי גדש מן הסתם את כל מה שהיה אז הווייתי, והכאב בתנוכים שלי היה מן הסתם בלתי נסבל, כי זו היתה הפעם הראשונה שהפרדתי את עצמי מעצמי והפכתי לשתיים (שתי ילדות קטנות אז, הייתי בת שנתיים), אחת שחווה, האחרת צופה בזו שחווה. ומבין השתיים, הצופה, אולי משום שזו היתה פעולה של רצוני שלי (חזק אז, אבל חזק יותר כיום), פעולת ההמצאה העצמית הראשונה והאמיתית היחידה שלי, היא זו שעליה אני הכי סומכת, מבין השתיים אני מאמינה שקולה הוא הוא הקול האמיתי; ומובן שהצופה היא זו שאי אפשר לסמוך עליה בתור האמת המוחלטת שיש להאמין בה, כי הצופה ארגה ביני לבין האדם שחווה חוויה רקמת מגן, שמאפשרת לי לראות, אבל להרגיש לא יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו בכל רגע נתון."²

האירוע המתואר (ניקוב אוזניה של הילדה לעגילים לכבוד יום ההולדת) הוא אירוע מכונן כפול־פנים, כי מצד אחד זו הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שאמא שלה במו ידיה ובכוונה מלאה גרמה לה לכאב שכזה, ומצד שני, למרות זאת (או דווקא בגלל זה) זה היה רגע לידתה כסופרת, כי הרי מהי הכתיבה אם לא האפשרות לחיות בו־זמנית מחוץ לסוגריים ובתוכם.

הלב מבקש לדמיין חיים בלי כאב. בלי אוזניים מנוקבות. בלי אמא שאוהבת בלי שהיא יכולה. אבל מה יהיה אז על פעולת ההמצאה העצמית? משהו באזור המר הזה מרגיש קרוב יותר להוויה של הכתיבה. זו לא ההשתכשכות הנעימה בהתמסרות הטובה דייה. זה הרגע שבו היד נשמטת. זה הרגע שבו כל מה שידעת בלי מילים מתהפך עלייך. הפייה הטובה היא מפלצת. המפלצת היא אמא לשים עליה ראש. אני חושבת על כל תמונות האשמה שלי כאמא צעירה. התפרצויות הזעם. הדיכאון הקל (או לא). החרטה האיומה, האינסופית, ששוטפת אותי גם עשרות שנים אחרי. אני רוצה להסתכל לאכזריות ולשיגעון באדום של העיניים. כילדה. כאמא. ככותבת.

כתיבה או אמהות

כי האמת היא שהכתיבה סותרת את האמהות שבחיים הממשיים. לא במובן הפרקטי, אלא במובן המהותי. בעצם היא מהלך אלים והפוך כנגדם. מעצם היותה. מעצם הצורך לחיות (גם) בתוך הסוגריים, בעולם מקביל, ולא רק לחיות בו, להתמסר אליו באופן שלם ומוחלט.
חורחה סמפרון קבע בספרו "הכתיבה או החיים" שהחיים דורשים את השכחה והכתיבה את הזיכרון ושאדם לא יכול לכתוב אלא את מותו, כלומר לא יכול לכתוב דבר. סמפרון אומנם התייחס לכתיבה של טראומה, של חיים בטרור ומלחמה ושל פחד מוות אמיתי ומוחשי, אבל הדיכוטומיה הזו, הבחירה הבלתי אפשרית הזו עמוקה הרבה יותר והיא תקפה לא רק למי שמבקש (לא) לספר טראומה של חיים ומוות. ואולי היא אפילו יותר מדויקת למי שרוצה לכתוב חיים (כלומר לי). כי הכתיבה היא קיום נפרד. מקביל. אלטרנטיבי. היא קיום דורשני לא פחות מילדים, מארוחות, מתשלומי חשבונות. במובנים רבים היא דורשנית יותר. דווקא בגלל קיומה המופשט, השקוף לכאורה. ילד שלא קמים אליו בלילה בוכה. ומה עושה טקסט שנזנח? איך דמות שלא מצליחה להתהוות צורחת את קיומה? מה עם המועקה, הכאב, האכזבה של טקסט שלא נכתב? לחיים הממשיים יש את הכוח שלהם. את הקיום המוחשי, התופס מקום פיזי, לחיי הנפש והיצירה יש כוח אחר ועוצמות אחרות, יש דרכים אחרות לפצוע את דופנות הנפש והלב ומחשבה, מבפנים. לכרסם את האפשרות לנשום. טקסט שמבקש להיכתב הוא כוח שאי אפשר לעמוד בו, כלומר אי אפשר שלא, הוא דחף במובן הפשוט, הכמעט חולני של המושג, והוא מבקש, כלומר מחייב ויתור על המשמר של היומיום.

יש אשמה גדולה במחשבה הזו. אשמה שכמעט אי אפשר לשאת. השאלה למה לכתוב מוטחת בפניי שוב. גסה. מתריסה. אפילו מכוערת.

החיים מכריחים אותך לכתוב

"מחר נלך ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין מספר על הדילמה הזו. בדרכה של ברנשטיין אין שם מצמוצים, פרכוסי אשמה מפותלים כמו שלי. הכתיבה של ברנשטיין חצתה את הפחד ואת הטאבו של האמהות כבר ב"שארה כסותה עונתה" (שהשפיע על הכתיבה שלי באופנים שעד היום קשה לי להבין, אם כבר מדברים על אמהות ספרותיות). אז היא, האמא הספרותית הזאת שלי, האמיצה ממני, הבהירה ממני, האכזרית ממני, מספרת בספר הזה על אמא אחרת, ושני ילדים קטנים, ומאבק קיומי בלתי אפשרי. וכתיבה.

שני העולמות האלה מתקיימים במקביל בעולמה של האם הבודדה הזאת. שני קווים מקבילים שלא נפגשים. הכתיבה לא מזינה את החיים והחיים לא משפיעים על הכתיבה, לכאורה. רק לכאורה כי הרגעים הבודדים שבהם הכתיבה והחיים נפגשים ב"מחר ניסע ללונה פארק" הם רגעים מסוכנים שכן אחד מהם (לאו דווקא המציאות. האמהות. קיומם הדורשני של הילדים) מתייתר.

וגם אצל ברנשטיין הכתיבה מופיעה בסוגריים: "(קשה מאד לדעת באיזה מצב אני נמצאת. רע יותר ממה שהיה, זה בטוח. תמיד יכול להיות רע יותר. אלה שטוב להם דוחים את המחשבות, לא מתעסקים באפשרות הזאת(…) כואבת לי הבטן התחתונה. וגם כפות הידיים כואבות. האצבעות במיוחד. כאב רפאים בגלל הקטיעה כנראה. הפרקים נוקשים. האצבעות מתפקקות ברעש נורא. זזות. נפרקות. אני לבדי גם אם זה לא תמיד נכון. ולא נשארו הרבה דברים שאני רוצה לעשות. קצת אוכל. קצת שתייה. שעה של אור יום. בחוץ מנגנים את הברבור של סן סאנס. החיים מכריחים אותך לכתוב.

כל אותו בוקר לא הפסקתי לכתוב)."³

הטקסטים האלה, שבסוגריים, שבספר, מושכים אותי באופן מטריד. הם מזכירים לי קצת את הפרוזה של בקט שגם איתה יש לי (כלומר לאחת הדמויות שכתבתי, שלא מניחה לי) יחסים מורכבים. אני מנסה להבין עם עצמי למה הם, דווקא הם, מטרידים אותי. הרי העלילה של הספר, מה שמתקיים בעולם המציאות שלו, מטרידה יותר. כמה סכנות אורבות לאמא הזו ולילדים שלה. כמה מחסור וכאב וניכור וניצול. אני יכולה להזדהות גם עם זה הרי. ובכל זאת משהו בסוגריים האלה מרגיש לי כמו סוד. כמו צופן. כמו מסר מאם כל האמהות: החיים מכריחים אותך לכתוב. יש איזה שהוא חיבור בין המילים והממשות. אבל מהו?

אבל בסוף

היא לא מאבדת את היכולת לכתוב. והיא לא מאבדת את היכולת להיות אמא. למעשה היא משכללת את שתי היכולות במקביל. הסיפור הדמיוני שהיא מספרת לילדים (לבקשתם או לדרישתם) על הכוכב הדמיוני כוכבית (צדק) שבו "נמשכו החיים כסדרם, אוכלוסיית הילדים החדשה־שיתוף פעולה של בנות הארץ הנבחרות והרובוטים־הצליחה לשבור שיאים בכל תחום כמעט"⁴ – הוא למעשה מעין שילוב של השניים: הוא מתקיים בדמיון אבל הוא מרחב מנחם שהיא מצליחה לתת להם.

אז למה בסוף היא נוטשת אותם? האם בסוף היא נוטשת אותם? מהו המהלך שברנשטיין משרטטת פה? מהו השביל הסמוי שהיא מפזרת לי פירורי מילים בשוליו? ומה הוא אומר עליי? על ילדותי? על ילדיי? על אמי? על אמהותי? על כתיבתי.

המסה הזו קשה לי. מכאיבה. אני מחפשת במה להיאחז.

אמהות ספרותיות

אילנה ברנשטיין. כאמור. ומרגריט דיראס כאמור. רונית מטלון אורלי קסטל בלום. מיכל בן־נפתלי. אליס מונרו. טוני מוריסון. מרגרט אטווד. קלי לינק (אמא חדשה!) אורסולה לה גווין. מכל אחת למדתי משהו. מודל מסוים של היות. של החזקת העיפרון. של התבונננות. העמקה. נתינה. הן אף פעם לא נטשו אותי. גם כשאכזבו לפעמים. יש משהו ביד שהן נתנו לי שהוא בלתי שמיט. לא יכול להינטש. לנטוש. להתנטש. ואולי זה העניין. אולי זה פשר הקשר הזה שבין אמהות וכתיבה? שאי אפשר באמת לשמוט. את לא יכולה להפסיק להיות הבת של אמא שלך ולא יכולה להפסיק להיות האמא של הילדים שלך. וגם אם לא תתחילי לכתוב את זה לעולם – אף פעם לא תוכלי להפסיק. המעגל הזה אינסופי ולכן הוא כל כך אכזרי.

הכתיבה מתקיימת כנגד. זהו טיבה האמיתי היחיד. היא פריצה של הממשי. היא מרד כנגד. היא חבלה בהרמוניה של המציאות, ככל שיכולה להיות כזו. אבל אם היא מצליחה להתקיים היא דווקא מכוננת את העולם המקביל, כלומר את המציאות, לא מבטלת אותו. אני לא יודעת אם היא באמת נטשה את הילדים, האמא הצעירה של ברנשטיין. אי אפשר לדעת. האמא הספרותית שלי השאירה את הסוף פתוח במכוון. אבל אני חושבת שלא. אני חושבת שהכתיבה היא זו שנתנה לה את הכוח לקיים את ההבטחה ולהגיע ללונה פארק ואני חושבת שהכתיבה היא זו שתגרום לה לחזור לילדים עם הגלידה. כי אני יודעת שהכתיבה שלי הצילה את חיי. וגם הילדים.

תמונה 3

אני מסתכלת בה שוב.

מי יודע מה היה לפני. אחר כך הייתה מלחמה. גם בתוך הבית וגם מחוצה לו. ופוגי אכל רעל ומת. אבל מה זה הרגש הזה שעולה בי. לפני השאלות. והספקות והצער. אולי זו המילה הראשונה שלמדתי לכתוב. אולי זאת (בכל זאת) אהבה.

[1] תודה להילה בלום על המובאה.

[2] "ביוגרפיה של שמלה", ג'מייקה קינקייד (1992), תרגום: ליה נירגד

[3] "מחר ניסע ללונה פארק", אילנה ברנשטיין, הוצאת "זמורה ביתן", 2018, עמ' 23

[4] שם, עמ' 87