מֹאזְנַיִם

דו ירחון לספרות של אגודת הסופרים

מה אני אמור לאכול כשאמא שלי תמות? | נועם נוי


התאריך היה החמישה בינואר ונמרוד היה בדרך להלוויה של אמא שלו. דוד יהודה נהג במאזדה 3 בצבע חציל, במושב שלידו אבא של נמרוד הישיר מבט אל הערפל הכסוף בארשת סתומה. נמרוד ישב מאחורי אבא שלו, מחובר במצחו אל החלון ומביט מבעד למשקפי שמש שחורים באספלט של כביש 1, שמהירות הנסיעה טשטשה לכדי אפור אחד חסר צורה, קשקוש בלבוש. הוא תהה לרגע מה בעצם זז פה – הרכב או הכביש, אבל ליל אמש בעבע פתאום בקיבה שלו ואיים להתפרץ החוצה, להשפריץ לכל עבר תערובת של וודקה ובירות, קוק וקטמין ופיתה של ג'סמינו עם קבב וירקות שרופים. הוא הפסיק לחשוב, ניתק את העיניים מהאספלט ועשה מה שאמא לימדה אותו לעשות כשהיה סובל מבחילה בנסיעה – הסתכל החוצה, הכי רחוק שהוא יכול.
פאק. ה-5.1. היום הסלמון שבמקרר פג תוקף. הגבינה הלבנה גם. זכור לו גם הבזק של עובש בשקית הירקות. הוא הבחין בו כשפתח את המקרר בלילה כדי להוציא מים לפני שהתמוטט על המיטה במכנסיים מופשלים אל הברכיים, מגפיים שרוכים מלוא גובהם, טי שירט שחורה מגואלת בטחינה ועמבה ומיצי קבב ומעיל עור בלוי וכבד. כך נכנס למיטה וכך גם בקושי יצא ממנה כשאבא שלו התקשר וביקש שיֵרד למטה עוד חמש דקות. הוא התלבט במשך דקה אם לחזור לישון ולכבות את הטלפון כמו שעשה בהרבה מקרים אחרים, אבל בחר לעשן סיגריה במקום לצחצח שיניים וירד למטה. אבא שלו דיבר בטון תקיף על הלכלוך, על ריח של אלכוהול, על חוסר אחריות. "זאת ההלוויה של אמא שלך." נמרוד לא זכר מה עשה – אם ביקש שקט, אם צעק עליו שיסתום ת'פה או פשוט נתן לרגע לחלוף, אבל כשיצאו מתל-אביב כבר היה שקט במכונית – שקט דביק שנדבק לריפוד. מריחים את השקט הזה אחר-כך שנים.
מה אני אמור לאכול עכשיו כשאמא שלי מתה? הוא ניסה לתרגל נשימות, לנשום את השקט הדביק פנימה דרך האף, להוציא דרך הפה. אבל דרך האף כלום לא עבר, אפילו לא חוט אוויר דק שבדקים. הוא נשם דרך הפה שהלך והתייבש. השפתיים שלו נסדקו והוא חשב על יום שישי. איפה הוא יאכל ארוחת ערב? מאיפה ייקח קופסאות של עוף ואורז ותפוחי אדמה בתנור? הבטן שלו דיברה. היא ביקשה מדוד יהודה שיעצור את האוטו. דוד יהודה ואבא השתוממו. הם גם ככה באיחור. אבל הבטן שלו שאגה – "יהודה תעצור את האוטו עכשיו."
הוא כרע והתכופף בשולי הכביש – מקיא נוזל צהוב ומסריח, מעוטר אי אילו מזונות מזוהים יותר ומזוהים פחות. מכיס המעיל שלו נפל שטר מגולגל של מאתיים ישר לתוך הקיא. מא'אתיים, אמא הייתה אומרת. הוא הרים אותו, ניער ותחב בחזרה לכיס המעיל. אבא שלו ויהודה עמדו מחוץ לאוטו והסתכלו עליו בתמהיל משונה של כעס, פחד ורחמים. מה אתם רוצים. מה אתם יודעים על מה שאתם רוצים.
בהר המנוחות השמיים התפרצו כמו קיא – הגשם ניתך חזק ובלי הפוגה, זרם אחד בלתי פוסק. הכול סביב התנהל כיאה למבול – באופן בהול ודחוף. התפללו מהר, הוציאו את הגופה מהר. כמה היא קטנה תחת הבד הזה. כמה לא אכפת לה מהקופסאות שצריך להחזיר לה. מהר-מהר, החזיקו נמרוד ואבא שלו, דוד יהודה ודוד גרשון בפינות האלונקה וסחבו את הגופה אל תוך הוואן של חברה קדישא, כשקרובים ורחוקים, יותר או פחות, ממהרים יחד איתם ומסוככים עליהם ועל הגופה במטריות. אחר-כך שטו כולם במכוניות לחלקה. אמרו קדיש, כמה דודות בכו, אחותו ענת בכתה על הכתף של בעלה ואז דחפו את אמא לאיזו מגירה.
מה לעזאזל אני אמור לאכול עכשיו? הוא נדחס לאוטו של דוד יהודה, אבא עדיין מקדימה, ואליו במושב האחורי הצטרפו עכשיו הבנות גדולות הממדים של דוד גרשון. הקטנה ניסתה לדבר, אבל הגדולה הריחה את השקט הדבוק לריפוד והשתיקה אותה. אף אחד לא הוציא מילה עד שהגיעו לבית של דודה נאווה בקריית יובל. היה שם אוכל, אבל לא של אמא. הוא יצא משם והלך למפלצת, טיפס לה על הלשון, נתן לה לאכול אותו ואז התיישב בלוע. הוא הוציא מהכיס הפנימי של המעיל שקית קטנה עם שאריות קטמין מהלילה, הכניס מַפתח לשקית, ערם עליו מהאבקה המנצנצת, הכניס את המפתח לאף ושאף בכל הכוח. כלום. סתום. הוא הסתכל על המפתח ואז הכניס אותו לפה. טעם מר התפשט בחלל הפה שלו וטפטף אל הגרון. הוא הכניס שוב את המפתח לשקית ושוב לפה. ככה, כמו ילד טוב שאוכל מעדן בכפית, הוא סיים הכול.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp