דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים
לילה שלם של אור / קמה ורדי
(ביכורי פרוזה)
כשהגיע החורף התמקמנו בלונדון. חודשיים לפני כן עזבנו את דורסט לטובת הנאות העיר, כשהעיקרית בהן הייתה האפשרות לנגן ברחוב תמורת, בחישובים האופטימיים שעשינו, הון תועפות קטן בכל יום; ובדיוק למטרה זו יצאנו מהבית באותו בוקר.
ברים-של-24-שעות קרצו לנו, מסנוורים כירח-צהריים חיוור, ופינות ההימורים נראו חמימות ומהבילות עם עשרות הטיפוסים המצטופפים בהן – במרכז אלו שהיו בעיצומו של ראלי שהכפיל את כספם, ומסביב חבורות של צופים שרוכבים על הדף האדרנלין של בני המזל, לאחר שאת כספם שלהם איבדו במהלך דומה.
בהזדמנות אחרת היינו מוותרות לעצמנו; הרוח, הבטן העצובה, הקהל הממהר לדרכו. אבל הגשם ירד כבר שבוע ללא הפוגה, וקופסת הכסף שלנו הייתה ריקה לחלוטין. ערב קודם שמנו את הפאונד האחרון בתיבת החשמל, ובבוקר קמנו קפואות, ניתקנו את כל המכשירים מהקיר למנוע בזבוז, וירדנו לרחוב עם הגיטרה והצ׳לו.
הולי הייתה עצבנית כי הטבק נגמר, ואני הייתי עצבנית כי חלמתי שאני מטיילת סתם ככה במצפה שבו גדלתי, והתעוררתי רעבה או עצובה. אחרי ארבעים דקות על הבמה המאולתרת הכובע שהנחנו לפנינו עדיין היה ריק. איש אחד זרק לשם חמישייה, והולי תחבה אותה לכיס שלה בזריזות. ״אסור שיראו שיש לנו שטר,״ היא אמרה כשהרמתי גבה.
למען האמת לא נשמענו טוב. הולי למדה לנגן על צ׳לו בגיל תשע, לא בהתמדה ולא בכישרון, וכשלקחה את הכלי לידיה אחרי שמונה שנים שלא נגעה בו, רק הלחיים הוורודות והרזון הנערי הצילו אותה, ואותי איתה, מלהיראות כמו קבצנית משוגעת. אם הייתי יודעת אז איך היא עומדת באמת להיראות חמש שנים לאחר מכן, רגע לפני מותה הבלתי נמנע, בנקודה האפלה ביותר, האם הייתי יכולה להמשיך להתעופף דרך החלום הזה בכזאת התמסרות? או שמא הייתי קונה כרטיס טיסה חזרה לישראל, עולה על רכבת לצפון ומתחננת בפני אמי שתסלח לי, שתאסוף אותי הביתה ותרשום אותי חזרה לתיכון הגלילי שממנו ברחתי? או לצבא, או לאוניברסיטה המקומית? היו רגעים שבהם כל זה נראה כמו חלום מתוק – להתעורר בשש בבוקר בחדר ילדותי בגליל, אמי מכינה קפה ואנחנו מעשנות את סיגריות הנובלס שלה מול האח, מתחממות בשאריות הגחלים מהלילה, כל אחת אבודה מול העולם בדרכה.
זכרתי טוב מאוד ממה ברחתי – את הטוב ואת הרע. התאבדותו של אבי הייתה כרטיס יציאה חינם. סבתי אמרה לה – תני לילדה ללכת, היא אומללה. תני לה לברוח לכמה שבועות, שתטייל, שתשכח מהכול. היא תחזור ותלכו לטיפול. את זה אני יודעת רק עכשיו – אז הנחתי שאמי פשוט שחררה אותי לחופשי; גם לה היה קשה.
שנתיים אחר כך עוד הייתי בדרכים, ברגע הנ״ל – בפינת רחוב בהאקני, לונדון, מעבירה אקורדים על הגיטרה באצבעות קפואות וחולמת על הפסקת סיגריה ומשקה בבר מעבר לרחוב.
הולי הניחה את הצ׳לו בצד והתיישבה על הקייס שלה. ״את נשמעת נורא,״ היא אמרה בחיוך עוקצני, ״אנחנו צריכות לחשוב על רעיון אחר.״ נצנוץ מסוכן בעיניה סיפר לי שהיא כבר חשבה על רעיון אחר.
היא ארזה את הצ׳לו וידעתי שאנחנו בדרך לבוקי הקרוב, להעביר את החמישייה שהרווחנו דרך מכונת המזל. כשהגענו לשם הולי ביקשה פריטה וניגשה למכונה הרגילה שלה. זה היה הימור מספרים קלאסי, מתוכנת ככה שהמהמר תמיד יֵצא מופסד. הולי שלשלה פאונד שמנמן אחד לחריץ המכונה ולחצה על הכפתור. היא הימרה על המספרים 13, 6 ו-74, הפסידה בזריזות ושלפה עוד מטבע, שלשלה אותו מהר והפסידה שוב. סב, הבאסקר המבוגר שהכרנו בשיטוטינו, סיפר על הפעם שבה הרוויח אלף פאונד במכונה כזו, והולי תמיד אמרה שהיא יודעת שגם לה זה יקרה יום אחד. הסכום האסטרונומי הלהיב גם אותי כמובן, ועמדתי מאחוריה בשפתיים נשוכות כשהיא שלפה את המטבע השלישי והרביעי. במטבע החמישי אמרתי לה, בואי נקנה טבק, זה עדיף. היא הסתכלה עליי לרגע והנהנה. ואז, בתנועה פראית, שלשלה את המטבע האחרון לחריץ ולחצה על הכפתור. היא מחצה לי את היד חזק והמספרים עלו. כלום, ראיתי. כלום. אין טעם להתעצבן על הולי. לבשנו את המעילים שלנו בהכנעה ופנינו החוצה.
כבר הייתי בדלת כשראיתי שבחור אחד ניגש אליה והיא מדברת איתו. ראיתי אותו שם בכף ידה פאונד אחד, ואומר, כנראה, "Try again love״. למעשה ראיתי אותו קודם צופה בנו מפינת החדר, ולא אהבתי אותו. היה לו מראה ממוצע, בגדים גזורים בסגנון בלייק פילדר-סיביל שהיו כל כך נפוצים בלונדון ב-2009 ומבט ערמומי ומפוחד, כמו חיית טרף קטנה מאוד.
הולי לקחה את המטבע והאכילה את מכונת המזל בפלרטטנות. ראיתי שהוא חושב שהיא מפלרטטת איתו, אבל אני הכרתי את המבט הרעב שתלתה במכונת ההימורים, וידעתי שהיא מתעניינת בה יותר מאשר בכל גבר. ראיתי אותה לוחצת על הכפתור, ואחרי רגע את פניה מתמלאות אור לאור המסך הדיגיטלי, ובעיני רוחי עלתה דמותה שנתיים לאחור, אנחנו בנות שש-עשרה בפסטיבל הריינבו, חום המדורה על פניה ואני חושבת על זה שאולי מצאתי משהו שחיפשתי. ברגעים האלה הצטערתי על כולם, וחיפשתי מכשיר טלפון להתקשר לאמי. הרהרתי בחירוף נפש באובדן שלי, נדהמת להיזכר שהוא גם האובדן שלה. אובדן שהלך איתנו דורות אחורה. סבתי, וסבתה שלה, כולנו יצאנו לחיים בתנופת-טרגדיה, בורחות בעצם מדבר עמוק הרבה יותר ופתיר הרבה פחות, רק כדי לגלות שהוא איתך, לאן שלא תברחי. איפה שאת, שם יהיה הוא.
התקרבתי למכונה וראיתי שהולי זכתה בקרדיט של חמישה פאונד. היא הימרה במיומנות על שישה מספרים נוספים, פגעה באחד, ועכשיו הקרדיט שלה עמד על עשרים פאונד. ההבעה המנצחת על פניה התאימה לה כל כך, שהיה קל מאוד לשכוח מאיפה היא באה. אפילו אני שכחתי את הסקוואט החשוך והקר שמחכה לנו, את הרעב הפיזי, את כל הגשרים השרופים מאחור. היא המשיכה להמר בזריזות, ונזכרתי שכשיש לה כסף היא טובה בזה מאוד. להיות טובה בזה: היכולת לחלום יחד עם המוכנות להפסיד הכול.
הבחור שם את ידיו האופורטוניסטיות על כתפיה כשהיא הימרה על עוד עשרה מספרים ופגעה בשניים. הקופה שלה עמדה עכשיו על שבעים פאונד.
״הולי,״ אמרתי לה, ״בואי נעצור רגע.״
היא הביטה בי, פדתה עשרה פאונד מהמכונה ושלחה אותי להביא לנו סיגריות ובירות וקורן דוגז מהאוף לייסנס ממול. לא רציתי להפסיד את האקשן אבל הייתי גם רעבה ומודאגת אז הלכתי.
קניתי לנו חפיסה מוזלת של טבק, שלוש בירות, שקית צ׳יפס וכמה ממתקי גומי חמוצים ששתינו אהבנו. כשחזרתי עם השלל מצמצתי מול המסך. הקרדיט שלה עמד עכשיו על 557 פאונד.
״מזל שהלכת,״ היא אמרה בחיוך של חתלתול קרב, ״הרווחנו המון.״ הרווחנו, חשבתי. אני והיא? או היא והמתחזה של בלייק סיביל?
הייתי במתח וגלגלתי סיגריות לכולם, גם לבלייק, ושתינו את הבירות בזמן שהולי עשתה הפסקת זחיחות. היא ישבה על כס ההימורים שלה מול המכונה ופטפטה על זה שצריך להאמין בגורל ובמזל ושהיא פשוט ידעה שהיא הולכת להרוויח, שהיא הרגישה את זה מהבוקר. מהבוקר של היום? חשבתי, אותו בוקר שבו ניתקנו את המקרר מהחשמל כי רצינו שיישאר מספיק קרדיט להכין תה בערב?
עכשיו היא סיפרה לנו מה תעשה בכסף – צ'לו חדש, וויסקי, מאה פאונד בחנות הבגדים המשומשים שאהבה; אבל אני ידעתי איכשהו שהיא חושבת על אבא שלה. לא שהבנתי מה התוכנית, הרי לקנות אותו היא לא תוכל, אבל ידעתי גם שהיא שכחה שהוא לא דיבר איתה עשרה חודשים, שבמקרה הטוב גופו זרוק באיזו פינה חשוכה בעיר וראשו בענני אופוריה. באופן טבעי לא הייתה לי הרבה אמפתיה לאבות אובדניים, אבל כאב לי עליה. אני לפחות יכולתי לכעוס, אבי נשאר מת באותה מידה.
גמרנו את הבירות ואת הממתקים ואת הצ'יפס, ובזמן שגלגלתי עוד סיגריות הייתי מודעת לפתע לדם הפועם בחזי בבהילות, לצמרמורת עדינה ומבהילה בגב, וידעתי בחוש שבהימור הבא הקופה תגיע לאלף פאונד.
נזכרתי איך אמי הייתה אומרת שחלמה אותי לפני שבאתי – לילה לפני שנכנסה להיריון החזיקה בחלומה פרח זהוב, וכשזה נפתח למגע ידיה שם הייתי אני, ישנה וזוהרת, חולמת על פלא החיים האנושיים אולי. נזכרתי בחברותיה הקוראות בגורל של סבתי שאמרו שאוכל להצטרף אליהן כשארצה. ידעתי מה הולך לקרות. לחשתי להולי בלב הולם, "בהימור הבא נגיע לאלף פאונד." והיא ענתה בעיניים נוצצות, "כן."
היא כנראה ראתה בעיניי משהו מההיסטוריה, והכבוד שרחשה לדבר גרם לה להציע שאני אבחר את המספרים הפעם.
לחצתי על המסך בלב הולם.
1, 28, 9, 56, 4, 13, 22, 17
ראיתי את אורות המסך מרצדים, את שערה האדום של הולי לצידי, וברבע עין את חבורת הגברים עצורי הנשימה מאחורינו. לשנייה חלפה בראשי התמונה המוזרה הבאה – שולחן ערוך עם מפה לבנה וסביבו משחקים קלפים במיטב מחלצותיהם: אמי ואבי, אמה של הולי ואביה, בורגנים ונקיים ושלווים כפי שאף אחד מהם לא היה מעולם.
עצמתי עיניים ופקחתי אותן שוב.
הספרה אפס ריצדה על המסך מולי. מה זה אומר, לחצתי את ידה של הולי בבהלה. היא בהתה במסך בכאב, אבל מורגלת בתלאות ההימורים, ראיתי שהיא הפסידה בעיקר כסף.
המשכנו לשבת שם כמה רגעים בזמן שהקהל עבר למרכזים סוערים יותר, ואפילו הטיפוס-בלייק איבד עניין וניגש להמר במכונת מרוצי הסוסים.
הסתכלתי על הולי בעייפות. היא לא כעסה, וזה היה יפה. היא הייתה יפה מאוד ברגע הזה בזמן, זה עוד לא אבד לה. חמש שנים אחר כך הייתי צריכה להתאמץ כדי לזהות את זה, ואחרי שש היא כבר הייתה מתה, אבל עכשיו שערה האדום זהר סביבה, עיניה נצצו בעושר ושיניה היו נעריות כעורה.
כשראתה את המבט בעיניי היא קמה ואמרה, "לפחות אין לנו הרבה פחות ממה שהתחלנו איתו, אה?"
"לא," אמרתי לה, "לא הרבה פחות."
מיששתי בכיסי את העודף שקיבלתי מהמוכר באוף לייסנס, שני פאונד וכמה פנס. מספיק ללילה שלם של אור.