מֹאזְנַיִם

להפריח את הגן / נדב נוימן

״אל תקשיבי לאף אחד. רק את יודעת איך להפריח את הגן,״. אני שומעת בראשי את המילים האלה בזמן שהכול מתמוטט מסביב. אני שומעת שוב את המילים שמודי אמר לי לילה לפני שהוא מת בזמן שעוד סדק נפער בשביל הראשי של הקיבוץ והמסוק מעליי עושה רעש כזה שאי אפשר לשמוע את צ׳יטה צועק לי מתוכו. ואולי עדיף. ״רק את יודעת איך להפריח את הגן״. אני שומעת את המילים האלה כל כך צלול, כל כך כאן, המילים האחרונות שמודי אמר לי לפני שנרדמתי, לפני הבוקר שבו הוא יצא בלי שבכלל קראו לו, אני שומעת אותן שוב כשחדר האוכל מימיני נחצה לשניים ומתמוטט. שכחתי מהמילים האלה כל כך הרבה זמן, הן חיו ליד הבאובב, במשוכות הצבר, בערוגה של הדליות, במעבה השורשים, במבוך התפטירי שמתחת לשבילים שעליהם הלכו החברים, רוב הזמן בלי להיות מודעים לחיים הגדולים, המבעבעים, שנמצאים סביבם כל הזמן בעלים ובגבעולים ובגזעים. אני לא הייתי צריכה אותן. אבל עכשיו כשאני מחליקה וכמעט נופלת מרעידה חזקה במיוחד, בזמן שצ׳יטה המזכיר גוער בי לתפוס את החבל שמתנדנד ברוח, המילים באות שוב, ואני רואה את מודי במדים ישנים, לא מגוהצים, עובר מתחת לכליל החורש בדרך אל החניה, מלטף את הגזע העדין, הגאווה שלו, של הימים הראשונים והתמימים של מי זהב, ופתיתים ורודים נופלים לו בשקט על הצווארון, והוא נעלם בתוך האוטו, עושה לי פיס עם היד ומבטיח שיחזור בקרוב.

  לא ייחסנו יותר מדי תשומת לב לרעידה הראשונה שפגעה במי זהב. הלולים קרסו אבל החיים המשיכו כרגיל. גם את הרעידה השנייה שפערה בור במגרש הכדורסל שכחנו במהרה. היינו עסוקים בדברים אחרים. אנחנו בכל זאת יושבים על השבר הסורי־אפריקאי, אמרו. אני הייתי בחממה של הגן הבוטני, בדקתי הכלאה של שני מיני היביסקוס שיצרתי בעזרת מומחה מיפן, השערות על הגביע הבהיר דגדגו לי את קצות האצבעות, היה נראה שזה עולה יפה. בחדר האוכל שאלו אותי אם לא נפצעתי. לא הבנתי למה שואלים.

  את הזנים המיובאים הסכמתי להכניס רק כשהגיעו החדשים, רגע לפני המלחמה, רגע לפני שמודי מת. הם התעקשו שצריך דם חדש, שלהציל את "התפוחי סדום האלה", כמו שהם קראו למינים המקומיים שניסיתי להחיות, זה לא מספיק, ככה לא מתפרנסים היום, צריך למכור לחו"ל, והם לא מתעניינים לא בערער ולא בחרגל, לא בשביט אתיופי ולא בשלהבית סורית, תביאי משהו צבעוני, משהו יפה. לא נעלבתי. המשכתי לעבוד. בכל בוקר ליטפתי את כליל החורש שהמשיך ללבלב כאילו כלום לא קרה, ובאמת כלום לא קרה. את הקליע שהוציאו למודי מהלב קברתי באדמת העץ הוורוד. אנשים באו ואנשים הלכו אבל הגן פרח. ואז הרעידות התגברו. ועכשיו זה מאוחר מדי, לא נשאר כאן אף אחד, אבל אני לא יכולה להקשיב לצ׳יטה, לא יכולה לעלות למסוק הזה שמרחף מעל שער הכניסה, למרות שאני כמעט נופלת מהרגליים.

  השביל שמוביל לחממה של הגן הבוטני רועד, שולי האספלט מתפוררים ומתמוטטים החוצה, קורסים לכיוון המצוק החדש שנוצר פתאום, כמו נוזל מרוב רטט, הערבה הופכת לים רועש והברכיים שלי כמעט קורסות. פתילת המדבר רועדת כמו רקדנית לצלילי טמבורין תזזיתי, כמה היא חזקה. העלים שלה ריפאו כאן ילדים בימים הראשונים, כשעוד סמכנו על המדבר, היא הייתה כאן לפנינו. בעלת הפרחים ההרדופית הזאת, כמה היא קרובה אליי, המבט המטושטש מזעזועים פותח חריץ אל המסלול העתיק של שתינו, שנה ועוד שנה אחורה בזמן, הפריה ועוד הפריה והזמן מתקפל כמו חלבון, החיים מתפצלים ומתפזרים מיליוני שנים של פרידה, מאות מיליוני שנים, אבל פעם היינו יחד, אחת. והיא כאן לפניי, הרבה לפניי. כמה רעידות כאלה כבר הרגישה?

  ליד הגרווילאה החסונה והצאלונים אני כבר צריכה לעצור מדי כמה צעדים ולהתייצב, הרעידות הולכות ומתגברות ובמרחק אני רואה את הבתים של השורה הראשונה לגדר מתמוטטים בזה אחר זה, החלונות מתנפצים והדלתות נקרעות מהצירים, והקול של צ׳יטה ממשיך לזמזם מלמעלה ואני מנפנפת אותו עם היד. אני חייבת להגיע אל החממה לראות את הפוטוס, הפוטוס שלעגתי לו, שגיחכתי עליו, הצמח הבורגני של הדירות שאותן עזבנו כדי לבוא לגור כאן עם האחים והאחיות החדשים שלנו, הפוטוס שמודי אמר לי שדווקא הוא יהיה לי העניין, שאותו אפריח, אהיה חלוצה, אחזיר אותו לחיים, לראשונה בעולם איילד פוטוס חדש, אפיץ את הגנים האבודים.

  הרעידה ההרסנית האחרונה באזור התרחשה לפני שהיה כאן קיבוץ בכלל, לפני יותר ממאה שנה. הדד הקים את הבית הראשון של מי זהב על התל שהתרומם בעקבות הרעידה ההיא, בית התצפית. בלי אישורים ובלי פרסום, עם הרבה אומץ ותשומת לב לתהליכים הטבעיים של הערבה. אנחנו שמענו על הקבוצה מחברים של חברים. באנו לטיול, לבדוק את השטח, וכשהדד הוליך אותנו בדרך המובילה ממואב לאדום השמש ירדה מבעד להרים וצבעה את הנחלים באודם געשי וברצף של סגולים וכחולים והיה נדמה שכל העולם עצר לרגע. נשמנו. חיפושית עם כנפיים ירוקות זרחניות נחתה למודי על גב היד והדד הוביל אותנו לראות את היחידות החדשות מחימר שנבנו סביב הבאר העתיקה, והכול היה נראה מתאים כמו פאזל, כל החתיכות במקום. אי אפשר היה לראות אז את הרווחים שבין החתיכות, הרווחים שהתרופפו עם השנים עד להתנתקות המוחלטת והרעידות שבאו אחר כך. מי זהב התמלאה מחפשים ומוצאים, רופא ונגר ומורה ואמנים וחקלאים, וכל בוקר עם הזריחה וכל ערב עם השקיעה הדד השקה את ליבנו במילות מעיין, הוא היה נווה מדבר שהפך את הריק שבאנו ממנו למים חיים, לפרחים פורחים. המשפחות שהשארנו מאחור לא הבינו, ואנחנו לא התעקשנו להסביר. חיינו. היינו. עד שבאחד העיתונים התפרסמו שקרים והכול התחיל לקרוס.

  מודי ואני התעלמנו מהשקרים על הדד, התעלמנו מהנוטשים והתמקדנו בגן העדן שבנינו לנו. לאט לאט בנינו מחדש את מה שנהרס. נתנו יד ככל יכולתנו למצטרפים, לרעיונות החדשים שנכנסו, לגדרות ולריצוף ולכלכלה, הכול היה בסדר מבחינתנו כל עוד היינו שם. אני התרכזתי בגן הבוטני ומודי עלה בסולם הדרגות, הייתי כל כך גאה בו, וגם כשבחוץ דברים היו בלתי יציבים אנחנו ראינו את הדרך למעלה וקדימה. יום אחד, כשהוועד החדש החליט לוותר על הקופה השיתופית ותהינו איך נמשיך כאן, צעדנו על השביל שמאחורי החממות וראינו איך האבוטילון תופס קפיצה ופורח בצהוב דבשי למרות הכול וידענו שאין דבר שלא נוכל לו. הוא האמין בי ואני ראיתי בעיני רוחי את הערבה פורחת, ראיתי מים זורמים, הרחתי ריחות שאפשר להריח רק בעליית הגג של החושים, לא בשביל אורחים ולא בשביל תיירים ולא בשביל הייצוא, רק בשביל המקום הזה, בשביל המקום שמעל המקום הזה, ומודי האמין בי ואני כל כך שמחתי בו שהוא משריש כאן שורשים למרות שידעתי איך מסתכלים עליו ביחידה שלו. והכול היה מזנק מתוך עצמו אל על, למרות הכול. עד שעל הצוארון של מודי נפלו עלים ורודים.

  ועכשיו אפילו הבתים החדשים קורסים משמאלי, במרחק, והחול רוטט כמו מים, אבל אני ממשיכה ללכת אל החממה שבה הבטחתי את הבטחת הפוטוס שכל כך התנגדתי לו בהתחלה, מה לנו ולצמחים הטרופיים האלה, אנחנו באנו לחדש את אדום, את מואב, את המקום, אבל מודי הניח לי יד על הכתף וליטף לי את השיער ביד העדינה שלו ושכנע אותי שגם זו בשורה, שמכאן תבוא הבשורה, שמה זה אם לא להפריח את מה שלא יכול לפרוח, כמו שהדד אמר לנו תמיד, ומי אם לא אני אוכל להפריח את הפוטוס. זה היה אחרי שקראנו כתבה שסיפרה שהפוטוס, אפיפרמנום אוראום, לא רוצה לחיות בכוכב הזה יותר. הוא רוצה להפסיק להתרבות, להפסיק להפיץ גנים ולהתגוון. מוטציה גנטית שקרתה מתישהו במאות השנים שעברו מאז שהוציאו אותו מאיי פולינזיה הצרפתית גרמה לו להפסיק להוציא פרחים. מתוך שלושת אלפים ושמונה מאות מינים במשפחת הלופיים רק הפוטוס לא מוציא יותר פרחים, לא רוצה להזדווג. הפעם האחרונה שראו אותו פורח הייתה באלף תשע מאות שישים וארבע. לא משנה איך הוא גדל ואיפה – פרחים הוא כבר לא מוציא, אבל אנחנו ממשיכים להוציא לו ייחורים ושותלים אותו שוב ושוב באינספור עציצים בכל רחבי העולם, משכפלים את אותו הצמח שוב ושוב, כמה בודד זה, תודעה צמחית חובקת כדור מחפשת חבר ורק קולה שלה חוזר אליה. זה שבר לנו את הלב. מודי ואני חפרנו בכתבי עת והתכתבנו עם בוטנאים מהתחום, אפילו הבאנו משלחת מומחים מוויסקונסין, השתמשנו בהכנסות מהייצוא והגענו לתוצאות, בלי הכנסה מלאכותית של הורמונים. הפוטוס אומנם לא פרח אבל ניתוח של הגנום הראה שמוטציות מתחילות להתפתח עם הזמן. הכול נעצר כשהמצטרפים החדשים גילו על הפרויקט והתחילו לשאול שאלות על המימון. עיניים נפתחו ופנקסים הוצאו ולכולם היה מה להגיד, בפנים ומאחורי הגב, וכבר היה נראה שלא נוכל להישאר כאן יותר, אבל אז מודי מת, ושום דבר לא היה משנה יותר גם ככה. ואז התחילו הרעידות ולאף אחד כבר לא היה אכפת לא מהתפוחי סדום ולא מהפוטוס.

  קודם התפנו המשפחות עם הילדים והגן התרוקן, הנדנדות עמדו דוממות מול השמש שבעבר ליוותה אותן מעלה מטה. לא האשמתי אותם, כשאחת הילדות כמעט נפלה לבולען שנפער ברחבה המרכזית זה היה עניין של ימים עד שכולם ארזו ויצאו, והכול נהיה קצת יותר שקט. לי זה דווקא הסתדר. אחר כך הזקנים נטשו, ואני ידעתי שפתילת המדבר מביטה בהם בבוז, אבל אני המשכתי בשלי. מה מודי היה אומר, הוא לא היה אומר, בטח רק מלטף ומחייך. בארוחות הצהריים בחדר האוכל אנשים אכלו בשקט יותר, או אולי זה היה פשוט המרחב שהתרוקן. עם כל רעידה עזב עוד מישהו, כאילו החריצים והבולענים בעצם משכו את האנשים פנימה, רק שהם הלכו החוצה. בסוף נשארו רק חברי כיתת הכוננות וכמה מגדלים שלא רצו לעזוב את הגידולים. אנשים הסתובבו בזהירות, מחזיקים באוויר כשלא היה במה לתפוס, חוזים כבר את הרעידה הבאה, מקשיבים לציפורים ולרוח. צ׳יטה היה מגיע מדי פעם עם מסוק ומשקפיים גדולים ומסתובב כאן כמו שריף של עיירת כורים נטושה, להוציא או להציל את מי שנשאר, כמו עכשיו, הוא כל פעם אמר שמסוכן מדי להגיע דרך הכבישים, שהם מתמוטטים מתחת לגלגלים, ואני לא הבנתי איך אפשר לנטוש את מי זהב, מי זהב במדבר, אבל אם הם רוצים שיעזבו. ועכשיו צ׳יטה צורח לי לתפוס כבר את החבל, אבל החממה כל כך קרובה, רק שהכול מטושטש ומסביב האדמה קורסת לתוך עצמה ברעש שאי אפשר להבין מאיפה הוא בא, כי הוא בא מהאדמה עצמה, וכל העצים והשיחים שלי רועדים איתה אבל לא נכנעים, אז איך אני אכנע.

  החממה עדיין עומדת, על פיסת אדמה שהתנתקה מהשטח, התרוממה כמו התל המקורי של מי זהב. ברגליים רועדות אני מצליחה לדלג מעל החריץ שהפך אותה לאי בודד. הרוח נוראית וחול בכל מקום, אפשר להריח את הבפנים של גרגירי החול שהתפוררו מאבנים שהיו דבוקות היטב אלפי שנים, נרמסות על ידי שיירות גמלים וחמורים. ריח המקום שמעל המקום, המקום שמעבר למקום. החממה עומדת אבל הכול קרוע מסביב, חתיכות ניילון פורשות עליה כנפיים, ואני יכולה כבר לראות את הבלגן בפנים, צמחים מרוטים, ציוד מרוסק. רגע לפני שאני נכנסת אני מסתובבת להסתכל אולי בפעם האחרונה על המקום שהציל אותי, שנתן לי חיים חדשים, שהיה למקום האחר באמת, ואז, ברגע אחד, שקט. מי זהב כורעת על ברכיה בדממה. אין נפש חיה, אין קול או רעד, רק סדק שעובר ומתפשט בכול, מוציא זרועות ואצבעות כמו תפטיר פרקטלי, כמו הסוף. כשאני נכנסת לחממה מעל הברזלים אני רואה בכל מקום הרס של שנים של עבודה, אבל בתוך ההלם אפשר לראות את הפוטוס המשתרג אחוז בכל קורה ומוט, מתערסל מתוך מתלים, מתיילד מתוך זיזים, ובמרכז השיח המתענף לכדי עלי ענק ירוקים מוכתמים בצהוב משהו מתבהר והתמונה מתפקסת. משהו מיני באוויר. חידוש. ריחו המבחיל של היקום כשהוא מתפצל לכדי ישות חדשה שתכיר אותו כמו שרק היא יודעת. זיעה. עלה בשרני צהבהב ועדין מבוקע ועוטף אצבע ירוקה מנוקדת בזרעים חודרת אל האוויר בהתרסה. בתוך השקט המוחלט אני שומעת שוב את קולו של מודי, מגיע מתוך הסדק. ״רק את יודעת איך להפריח את הגן״. עשיתי את זה. בלי לחשוב הרבה אני חופרת את השורשים וקוצצת את הפוטוס הפורח, האפיפרמנום אוראום שלי, ושותלת באחד העציצים שנשארו שלמים, ויוצאת החוצה כדי לקרוא לצ׳יטה ולצאת מכאן בפעם האחרונה. עכשיו אפשר. אני מביטה לכל כיוון ומתחילה ללכת אל הרחבה המרכזית המסודקת ואז לשער דרך השביל ההרוס והמקוטע, מדלגת עם הפוטוס מעל בורות ובולענים, אבל אין כל סימן. השקט מצפצף לי באוזניים. אני ממשיכה אל בית התצפית וסובבת סביב עצמי. סחרחורת. הרי אדום ומואב נצבעים בדמדומים. כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו יורד. כמו אז. הס. אין אפילו רמז לטרטור המסוק. מי זהב יבשה. דוממת. ואז דק מן הדק, רק האוזן שבתוך האוזן שומעת, רק העצב שבתוך העצב מרגיש, רעד נוסף מתחיל לעלות ממעבה האדמה ונדמה לי שאני רואה את הפרח מציץ עוד קצת, ונדמה לי שאני מבינה.