מֹאזְנַיִם

העברה נגדית / אלדד כהן

מטופל שלי, הגיעה שעתו לבוא אליי בחלום. מייד כשנכנס ביקש לישון. הצעתי לו את הספה בחדרי והוא נענה להזמנה, ונרדם מייד. הייתי לבוש בפיג'מה כשנכנס. ניצלתי את ההזדמנות, ושמתי עליי משהו יותר נורמלי, התיישבתי על הכורסה מולו והסתכלתי עליו. נראה שהוא ישן טוב. (העיניים היו סגורות, הפה היה פתוח, הלסת הייתה שמוטה, הידיים רפויות, הרגליים כפיות).
פתאום שמעתי קולות מעבר לדלת. קולות של מסיבה. חיכיתי שייפסקו אבל הם רק הלכו וגברו. המטופל שלי הסתובב על הצד ושינה תנוחה. נראה שהמוזיקה של המסיבה מפריעה לו. אחרי כמה דקות הוא שוב שינה תנוחה. לא חיכיתי לפעם השלישית. קיוויתי שהוא לא יתעורר ויצאתי מהחדר בעקבות המוזיקה. היא הובילה אותי אחריה עד לסלון של הבית שלי. אבל איך שפתחתי את הדלת מייד סגרתי אותה. עשרות אנשים היו שם. לפחות חמישים. נשמתי עמוקות והצצתי בהם שוב, הפעם דרך חור המנעול. הם לא ראו אותי. שרו, רקדו וצרחו בקולי קולות. חלק מהאנשים ישבו בצד, פתחו שולחן, שיחקו קלפים. לא הבנתי איך הם נכנסו. בדרך-כלל אני לא מכניס כל-כך הרבה אנשים לחלומות שלי. תהיתי מי הם. מאיפה הם באו.
סקרתי את הפרצופים, ניסיתי למצוא דמות מוכרת. מצאתי אותה כעבור כמה דקות. זו הייתה הפסיכולוגית שלי. תווי הפנים שלה היו מוכרים לי היטב. גם תנועות הגוף היו זהות. הרגליים פחות. אותן אף פעם לא ראיתי. תמיד עמד שולחן ביננו. היא נראתה כמו חיית מסיבות. שתתה ורקדה שם בטירוף. אף פעם לא חשבתי שהיא יכולה לזוז. מדי פעם השמיעה צרחות. תהיתי מה היא עושה בחלום. לא היה לי ספק שהיא ניצלה את ההזדמנות שאני ישן כדי לחמוק אלי. היא הייתה לבושה בשמלה ורדרדה לא תואמת לגילה, וגם לא למסיבה. היא נראתה נורא בעיניי. אולי זו הייתה משאלה שלה לחדור אליי לחלום. בטוח לא שלי.
הסתכלתי עליה שוב ושוב, קיוויתי שטעיתי באבחנה. הדבר האחרון שרציתי זה לחלום על המטפלת שלי. לא מספיק שהמטופל שלי חדר לחלום בלי שום התראה. עכשיו גם הפסיכולוגית שלי. אבל אז כבה האור. גם המוזיקה כבתה, הייתה הפסקת חשמל בכל הבית, האנשים בסלון התחילו לצרוח כאילו האור הלך ולא יחזור עוד לעולם. חשבתי על המטופל שהשארתי בחדר. פחדתי שיתעורר ולא יראה אותי וירגיש אבוד וחסר תקווה, יסכם את החיים שלו במילה אחת – ייאוש, ויקפוץ מהחלון. הסתובבתי במהירות אחורה, וגיששתי את דרכי בחושך אל החדר. הבית די קטן, אבל זה בכל-זאת לקח קצת זמן. בזכות התריסים הפתוחים החדר היה קצת מואר, ויכולתי לראות אותו. הוא עדיין ישן על הספה. זה הרגיע אותי. אפילו קצת שימח.
הרבה זמן הוא מתלונן על קשיים בשינה. אומר שהוא הולך כל יום לישון בסביבות אחת-עשרה בלילה ומוצא את עצמו במיטה שוכב ער, לפעמים עד ארבע בבוקר, לפעמים עד חמש. במהלך השנים הוא פיתח טקסים שעזרו לו בעניין. סיבוב קצר בחדר לפני השינה, נגיעה בפינות של החדר, טלפון לחברה שלו שבינתיים התחתנה כבר עם מישהו אחר, טלפון לאימא שלו שנבהלת בכל פעם שהוא מתקשר וכבר חטפה שלוש פעמים שבץ מהטלפונים האלה באמצע הלילה, טלפון לאבא שלו, שמזמן נמצא בעולם שכולו טוב ולכן המספר שהוא מתקשר אליו שגוי וכל פעם עונה לו מישהו אחר, בפעם האחרונה אותו מישהו איים עליו ברצח. מזה הוא קצת נבהל. אלא שבתקופה הזאת גם הטקסים האלה לא עוזרים. ולאחרונה הוא מרגיש שגם הטיפול לא עוזר. הוא אפילו חושב להפסיק את הפגישות אתי ולעבור למישהו אחר, חזק יותר. "המחלה", ככה הוא קורא לה, בולטת במיוחד לפני פגישות חשובות בעבודה. חברות גדולות מארצות זרות נפגשות אתו, חושבות לקנות ממנו מוצר שהוא פיתח ולמכור אותו בעולם. לעשות לו exit מה שנקרא. הוא צוחק כל פעם שהוא משתמש במילה exit. גם למוצר שלו קוראים exit. זה סוג של שלט שמאפשר לפתוח את דלת הכניסה מכל מקום בבית. אם קונים את השלט, מקבלים דלת במתנה. הוא תמיד מתרגש כשהוא מדבר על זה. הוא עצמו מרגיש ב-exit. כאילו אף פעם לא נכנס לשום מקום. תמיד ביציאה. נראה היה עכשיו שהוא ישן טוב. משלים את כל השעות שאיבד בחודשים האחרונים. שמחתי. הטיפול עובד. הוא ישן. אומנם רק בחלום, אבל זו התחלה. זה השפיע גם עליי. שמתי את הראש אחורה, את הרגליים קדימה, ורגע לפני שנרדמתי סופית, רגע לפני שעצמתי את העיניים, נשמע פתאום בום גדול מאזור הדלת, כאילו מפלצת ענקית נכנסה לחדר. ואכן נכנס מישהו. אבל לא שום מפלצת או משהו קרוב לזה. רק הפסיכולוגית הקטנה שלי. מטר חמישים וחמש של עוצמה אינטלקטואלית ופתטיות רגשית. לא דפקה בדלת, לא שאלה אם אפשר, נכנסה כאילו זה ביתה שלה. נראתה שיכורה לחלוטין. כמעט נפלה. רציתי לבקש ממך משהו, היא אמרה בקול, ונתקעה בדלת.
ביקשתי ממנה לדבר בשקט והצבעתי על המטופל.
מי זה? היא צעקה שוב.
ביקשתי שוב, אם היא יכולה לדבר בשקט, ובלחש שאלתי, מה רצית?
אני יכולה להישאר לישון פה?
מה?
כולם הלכו ורק אני נשארתי ואני גרה רחוק.
איפה בעלך?
הוא הלך. הוא בא עם חברים, ואני כנראה קצת נרדמתי, והוא כנראה קצת השתכר, וגם אני קצת השתכרתי, היה נורא כיף, רקדנו המון, תמיד ידעתי שהמסיבות אצלך – חלום, אני המלצתי לבעלי לבוא. ועכשיו הוא הלך. בא עם חברים. כנראה שכח אותי, כלומר לקחת אותי, כלומר, אנחנו קצת בבלגן עכשיו, והוא נוקם בי, הוא גם רקד עם מישהי אחרת, הבן-זונה, ואני קצת נרדמתי, והם פתאום הלכו, ואני לבד פה, ורציתי להישאר לישון.
פה?
כן. פה. מה הבעיה?
אני לא יודע, אמרתי.
למה לא? אתה מתבייש?
קצת מביך. את המטפלת שלי, אחרי הכול. אני לא מרגיש נוח. אני אצטרך לראות אותך מחר או מחרתיים. אני לא זוכר מתי הפגישה.
מחרתיים.
נכון.
אני מרגישה קצת תוקפנות מצדך.
ממש לא.
אל תדאג, אני רק ישנה פה.
אני יודע.
יש לי הרגשה שאתה אומר את זה כי אני לא מוצאת חן בעיניך.
מה?
תגיד את האמת פעם אחת. אני לא מוצאת חן בעיניך. נכון? כאילו אסור לי לרקוד, אסור לי להזיע, אסור לי להיות ראש העיר.
אני ממש לא מבין. מצטער.
מה אתה רוצה, מה? אסור לי להיות עייפה? אסור לי לרצות לישון?
לא אמרתי את זה.
אבל זה מה שאני מרגישה.
לפי מה?
ההעברה.
איזו העברה?
העברה נגדית.
את מרגישה העברה נגדית?
אני מרגישה כל מיני דברים, כולל העברה נגדית. אבל אל תדאג. ההבדל ביני עם בגדים לביני בלי בגדים זה שמיים וארץ, קיץ וחורף. סתם, אני צוחקת. בבוקר אני אלך ולא תזכור שבכלל הייתי.
אני מאוד מקווה, אמרתי. מאוד מקווה.
חוץ מזה אני אף פעם לא מתנפלת על גברים בלילה הראשון. מחר אולי כן.
מחר אני לא מתכוון להכניס אף אחד לחלום שלי. ואני עומד על זה.
אז אני יכולה להישאר פה?
פה לא. יש לי פה מטופל.
אה, זה מטופל? היא אמרה.
ועכשיו היא גם פנתה להסתכל עליו. איזה חמוד. לא ידעתי שיש לך מטופלים. הוא ישן?
כן, אמרתי.
מה, אתה נותן לו לישון?
כן.
מה זאת אומרת, תעיר אותו. מה, הוא בא לישון פה? אני לא מבינה אותך. טוב, אני לא רוצה להתערב, גם ככה אני מתה מעייפות. אז אני יכולה לישון בסלון?
לא לא.
אבל כולם הלכו.
לא, אמרתי! הייתי אליה תקיף. מה שמאד הפתיע אותה ובמיוחד אותי.
באמבטיה?
באמבטיה את יכולה.
תודה.
כנראה אחר-כך נרדמתי קצת על הכורסה כי כשקמתי בבוקר לא זכרתי כלום מהחלום.
עוד יום רגיל.
קפה, בוקר, שמש, קליניקה, קפה, צהריים. שעה אחרי שעה, פגישה אחרי פגישה. רק בארבע אחרי הצהריים, כשהמטופל נכנס, נזכרתי בחלום. הוא התיישב על הכורסה, חייך את חיוך המבוכה שלו. ארבע שנים הוא נמצא אצלי בטיפול ויש לו תמיד חיוך של פעם ראשונה בטיפול.
כנראה עושים exit למוצר שלי, הוא אמר.
מה יש לומר. התלהבתי. אני מאד שמח, אמרתי.
אני כל-כך מאושר.
אני מתאר לעצמי, אמרתי.
אבל לא מהעסקה, הוא אמר, היא גם עוד לא נסגרה סופית. אני מאושר כי אני מרגיש כאילו ישנתי עשרים שנה.
אני יודע, נפלט לי.
מה אתה יודע.
לא, אמרתי. סתם, ניסיתי להתחמק. כשנכנסת נראית ערני.
נראה שהוא לא חושד בכלום אבל הרגשתי שאני לא יכול להמשיך בשיחה בלי לספר לו. שהשקר הזה עומד בינינו. ואז אמרתי לו שאני יודע את הסיבה האמיתית לשינה שלו. הוא התפלא. היה מאד סקרן לדעת.
אתמול בלילה היה לי חלום, אמרתי לו.
חלמת עליי? הוא מייד שאל.
לא, עניתי גם מייד.
אז מה רצית להגיד?
שבחלום הזה, ישנת על הספה שלי.
אז בגלל זה אני מרגיש טוב.
כנראה. כן.
אז כן חלמת עליי.
לא.
אתה אומר שהייתי אצלך בחלום.
הופעת אצלי בחלום. זה נכון. אבל זה לא אומר שחלמתי עליך. יש הבדל.
מה ההבדל.
הבדל עצום. אני לא קראתי לך. באת לבד. לא ביקשתי ממך לבוא. אפילו לא דפקת בדלת, שזה מינימום נימוס. נכנסת, לא הודעת מראש, לא תיאמת פגישה, באת, כאילו אנחנו חברים מימים ימימה, לקחת את הטרנספרנס, שברת לו את הצורה, התנחלת בחדר שלי, ישנת על הספה שלי, נחרת כאילו אין מחר, ועוד אני השגחתי עליך שלא יפריעו לך לישון. ועוד שילמתי על זה מחיר כבר, ואני לא מדבר על זה שפגשתי אנשים שלא רציתי לפגוש רק כדי להחליף בשבילך את המוזיקה, אבל יכולתי לסרב? אתה מכיר פסיכולוג שיסרב? חצית את הגבול מטופל יקר. אני לעומת זאת לא ישנתי דקה.
אני כל-כך שמח, הוא אמר. האמת, זה תמיד היה החלום שלי.
מה?
להיכנס אליך לחלום.
לפעמים חלומות מתגשמים, אמרתי לו.
אתה פסיכולוג מספר אחת.
רציתי למות. אבל חייכתי.
אתה חושב שאני אוכל לבוא אליך היום שוב? הוא שאל, מחר זה הפגישה הקובעת.
תבוא, אמרתי, ביתי הוא ביתך. אחרי שחצית את הגבול פעם אחת, מה אני אעשה, נצטרך למצוא גבול חדש. ככה אמרתי, יכולתי אחרת? נכון, לא רציתי שיבוא. הייתי גם מוכן לשלם לו אם זה היה אפשרי, ארבע מאות שקלים לשעה שזה הסכום שהוא משלם לי כשהוא בא, רק כדי שלא יבוא. אבל הוא בא. תפס אותי לא מוכן. הפעם הוא אפילו לא דפק, פשוט נכנס לחלום בלי להגיד מילה. גם המטפלת הגיעה. בלי בעלה. אבל עם אותה שמלה ורדרדה מכוערת. הוא נכנס לחדר שלי, נשכב על הספה ונרדם. היא נכנסה למטבח והכינה לעצמה כוס תה. הריח של התה היה כנראה חזק מאד וזה העיר אותו.
מה זה? הוא שאל, אחרי שנכנס למטבח.
תה, הפסיכולוגית ענתה לו, רוצה?
ישבנו שלושתנו במטבח, אני, הפסיכולוגית והמטופל.
נוצרה שיחה.
הוא הציג את עצמו, היא הציגה את עצמה, הוא אמר שהוא מטופל, היא אמרה שהיא מטפלת, הוא שאל אותה כמה עולה פגישה, היא אמרה לו שאם הוא רוצה לדעת שיקבע פגישה, הוא שאל אותה אם אפשר את הפגישה לעשות מחוץ לקליניקה שלה, היא אמרה שזה בסדר מבחינתה, הוא שאל אותי אם זה בסדר מבחינתי, אני אמרתי לו, כבר נכנסת לחלום, תעשה מה שבא לך, הוא לקח את המטפלת שלי, הם נכנסו לחדר שלי. אני נשארתי במטבח. היה אפשר לשמוע שהם נהנים מאוד.
מיותר לומר שגם בלילה הזה ישנתי מעט וחלמתי הרבה והתעוררתי עייף, מותש, ובכלל לא מרוצה.
בפגישה הבאה שלי עם המטופל הוא נראה מאושר עוד יותר מהפעם הקודמת. הוא גם דאג להביא לי מתנה. זה היה הפטנט של החברה שלו. ה-exit. השלט לדלת. לשמחתי הוא גם דאג להביא לי דלת.
תודה, אמרתי.
נו?, הוא שאל.
מה? שאלתי בחזרה.
חלמת עליי שוב?
לא.
אבל הופעתי אצלך בחלום.
נכון.
זהו, תיארתי לעצמי, אני מרגיש כמו סוס עבודה. תדע לך, השינה הזאת מחזירה לי את החיים. אני סוף סוף רואה את האור. הבנקאים החליטו להשקיע שני מיליון דולר בחברה. האקסיט קרוב מתמיד.
אמריקה, אמרתי לו.
בדיוק, ענה וחייך.
שתקתי.
ואז הוא הוציא פנקס צ'קים. כמה אני צריך לשלם לך.
עשרים אלף, אמרתי לו.
עשרים אלף שקלים?
דולרים.
איך? הוא לא כל-כך הבין. הוא לא חשב שהוא צריך לשלם על השעות שהוא ביקר אצלי בחלום.
אבל למה? הוא אמר.
מה למה?
לא ידעתי שאני צריך לשלם על זה.
עכשיו אתה יודע, אמרתי לו.
לא חשבתי שאני צריך לשלם על פגישות שהן לא בפגישות. ואם אני רואה אותך בבית-קפה אני גם צריך לשלם?
ברור, אמרתי לו. כל פעם שאנחנו נפגשים. יש פסיכולוגים שלוקחים על פגישה מקרית בסופרמרקט כסף. ושמעתי על מישהו שהתנגש בטעות במטופל שלו וביקש על זה כסף. אחר-כך הם לקחו ביחד אמבולנס וגם על זה הוא שילם לו. גם על זה שהם נפגשו בטיפול נמרץ. אני יכול להוריד את הדלת אם אתה רוצה. זה יֵצא לך קצת פחות.
אבל למה?
פה כבר ממש התרגזתי.
אתה עושה סקס עם המטפלת שלי, הבנקאים משקיעים בך שני מיליון דולר, נוסף על זה, אתה ישן טוב בלילה. הלוואי עליי. אני לא עשיתי סקס כבר שנה, ובשבוע האחרון לא ישנתי דקה. ובגללך. לקחת לי את השינה. בקיצור, לקחת לי את החיים.
אני לא יודע אם הוא השתכנע אבל הוא קצת נבהל, אמר תודה רבה, רשם צ'ק על עשרים אלף שקלים פלוס מע"מ, קם, לחץ על exit ויצא.