דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

המורה הטובה ביותר* / נעה ידלין

* מתוך רומן בכתובים

היא זיהתה אותה מייד, לא רק בגלל שהייתה לבדה בחנות. היא נראתה כמו נערה שהזמן עבר עליה בכפייה, שרידי המאבק ניכרים בגופה ובפניה; היא נראתה כמו רונית בית־יוסף שנגררה אל גיל 50 בכוח.

  כשרונית הציעה שייפגשו בסניף סטימצקי שהיא מנהלת, בקניון הגדול בפתח תקווה, דפנה קצת התאכזבה; היא חששה שלא יוכלו לדבר שם, שאולי המיית הלקוחות תכסה על התדר העדין שאחריו תרה ושגם כך היה קשה להבחין בו, לחלצו מבין הריסות העליצוּת והנימוסים שכפו הנסיבות. אבל עכשיו, כשעמדה כך מול חלון הראווה והביטה בה קוראת בעמדת הקופה, שמחה דווקא; היא ניסתה להבין עליה משהו, מהר, לפני שרונית תבחין בה.

  מבין כולם, רונית הייתה היחידה שכעסה עליה רשמית. במסיבת הסיום היא סירבה ללחוץ את ידה, את זה היא כמובן זוכרת. אבל דפנה התקשתה להאמין שגם היום היא כועסת, היום, כשיש לה ילדים משלה, היא ראתה בפייסבוק שיש לה. ולמען האמת, בניגוד להרבה הדברים שבהם היא האשימה את עצמה, שקרו בכיתה הזאת או בכיתות אחרות לאורך השנים, על זה לא היו לה שום נקיפות מצפון. טוב, "שום" זאת אולי הגזמה; כבר מזמן הבינה שאשמה היא המצע שעליו היא מגדלת כל עמדה אחרת, כולל מצפון נקי. אבל גם אם היה מצפונה נוקף, גם אם הייתה מתאמצת להציב את עצמה בנעליה של רונית, כפי שלימדה אחרים לעשות במשך יותר משלושים שנה, הייתה לבסוף חוזרת ומכריעה: לא הייתה לה ברירה אחרת.

  כשהיו בי"ב היא הבינה שרונית בית־יוסף מקיאה כל מה שהיא אוכלת. היא כבר לא זכרה בדיוק את הפרטים; לפעמים הן יצאו לשירותים לעיתים קרובות מדי, פה ושם בטיולים שנתיים היא עלתה על זה. שוב ושוב נדהמה לגלות כמה הם שקופים, בעצם, בני ה־16, בני ה־17, תוכם תלוי על עורם, גלוי כמעט לכל דכפין; מתקשים לאצור את סודם, נשברים מיד, כל שנחוץ לפעמים הוא שאלת תם.

  אבל בכל פעם שחשבה על זה, מתענגת בחיבה, בעדינות, על אחד מאותם רגעים נדירים של עליונות על אנשים צעירים, הייתה נזכרת בהוריהם, שלפעמים לא ידעו כלום, אפילו שגרו איתם באותו הבית.

  היא תהתה על העניין הזה הרבה. איך זה יכול להיות? זה שהיא מורה טובה זה נכון, רגישה באופן מיוחד, הכול נכון; ועדיין, היא לא עד כדי כך מדהימה וההורים שלהם לא עד כדי כך גרועים, זה קצת קל מדי, מה גם שההורים של חלקם היו בסדר גמור, אולי אפילו של רובם. ובכל זאת הם הופתעו, פעם אחר פעם.

  לפעמים נדמה לה שאף אדם שפוי לא רוצה לראות באמת את ילדיו, שזאת האמת. ודאי לא על חולשותיהם ומצוקותיהם ההולכות וגדלות. כי אפילו שציפו לזה, כהורים, היו מוכנים לזה מבחינה רציונלית, הם לא מצליחים לא להתאכזב. לכן הם מעדיפים לדחות את הקץ, לגלות בהמשך, גם אם המחיר הוא שפה ושם יפספסו פספוס אנוּש, שאין ממנו חזרה.

  בכל מקרה היא דיברה עם רונית ואז גם עם אמא שלה, אפילו שרונית התחננה שלא תספר להורים שלה ונשבעה שתפסיק. אחר כך איבדה דפנה את היכולת לעקוב: רונית הפסיקה לדבר איתה – לא לפני שאמרה לה שהיא פשוט מקנאה בה כי היא בעצמה שמנה וחסרת משמעת עצמית, את זה דפנה דווקא זכרה יופי – ואמא שלה הבטיחה שזה יטופל ובכך הסתיים העניין. דפנה לא זכרה אם פנתה אליה שוב ונהדפה או שאולי הרגישה שאין בכלל טעם; אבל מכל המשפחה הזו נותרה בה ארומה של כעס, כאילו לא רק רונית זעמה על ההתערבות אלא המשפחה כולה, אפילו שאין בזה שום היגיון.


* * *


רונית פערה את פיה בהשתאות עליזה, יצאה מאחורי הדלפק והזמינה את דפנה לחיבוק בזרועות פרושות לרווחה. דפנה נזכרה באימה, שניצלה כל חיבוק כדי למששה קצת, לבדוק אם שמנה; עכשיו התאמצה לדבוק בהתרפקות, לא למשש את עצמותיה של רונית, למרות הפיתוי.

  לבסוף ניתקו זו מזו. דפנה כבר ידעה שזאת לא היא, לא היא שלחה לה את המסר; גם להעמדת פנים יש גבול. מוכרח להיות.

  רונית הביטה בה בסיפוק ואמרה, אין לך מושג איך שמחתי שהתקשרת, הפתעה מטורפת, ודפנה אמרה, אני שמחה ששימחתי! ממש טוב לראות אותך.

  רונית משכה כיסא מחדר אחורי וסחבה אותו אל מאחורי הדלפק, ובתוך כך שאלה, אז מה, את פשוט עוברת בין התלמידים? ודפנה אמרה, פחות או יותר, כן, מין מסע נוסטלגי שכזה, ורונית אמרה, איזה מגניב. את מאיה פגשת כבר? ודפנה שאלה, איזה מאיה? ורונית אמרה, מאיה חדד! ודפנה אמרה, האמת שלא, היא פשפשה בזיכרונה בזריזות, מאיה חדד, מי זאת, ורונית אמרה, היא פה עובדת, ממש שתי דקות מפה, אם תרצי אפשר להתקשר אליה אחרי זה, תעשי כבר שתיים במכה אחת, ודפנה אמרה, אאאאה… בשמחה, בטח, ורונית אמרה, היא ממש תשמח לפגוש אותך.

  הן התיישבו זו בצד זו על הכיסאות הגבוהים, הלא נוחים. רונית שאלה, אז מה, מה שלומך?! ראיתי שקיבלת המורה המצטיינת ביותר או משהו כזה! ודפנה שאלה, קיבלת את ההזמנה? ורונית אמרה, קיבלתי ואישרתי, מה זה, אני אפילו מחליפה בשביל זה ימים עם הגרוש שלי, זה כמו מיני פגישת מחזור, ודפנה אמרה, כן, נראה לי יהיה אירוע נחמד. רונית אמרה, מאוד שמחתי לשמוע שהיו לך גם תלמידים קצת פחות מטומטמים ממני.

  קולה איבד מעליזותו ובושה כיסתה את פניה, כאילו אזלו בבת אחת כוחותיה להתמיד בקבלת הפנים הקולנית, התובענית. דפנה אמרה, את לא היית מטומטמת בכלל, את היית ההפך ממטומטמת, ורונית אמרה, או־הו אין לך מושג כמה מטומטמת שאני הייתי, הייתי מטומטמת ונשארתי מטומטמת, היא חייכה אל דפנה כמו כדי לרכך את המשפט האחרון, להציע שזו בדיחה. דפנה אמרה, את היית בת 17, כל הבני 17 הם קצת מטומטמים, לא? כל בני ה־17 וגם כל בני ה־27 וגם כל בני ה־67, זה תני לי להבטיח לך, ממרומי גילי, כל האנשים מטומטמים קצת. אחרת מה מעניין? לא?

  רונית חייכה, לא משוכנעת. דפנה כבר ידעה שהיא חוככת בדעתה אם לגלות למורתה לשעבר שהיא יוצאת מכלל זה, שהמינון אצלה לא נורמלי. ובכל זאת דפנה המשיכה, היא החוותה לעבר מרחבי החנות ואמרה, הנה, אם אנשים לא היו מטומטמים לא היו ספרים בעולם הזה. אף אחד לא כותב ספרים על אנשים נבונים ושקולים שלא עושים טעויות.

  רונית אמרה, אבל תדעי לך שבזכותך הצילו את אחותי אחר כך, דפנה לא הבינה את המשפט, בכלל לא, גם לא את ה"אבל", היא שאלה, מה זאת אומרת, הצילו את אחותך? ורונית אמרה, הלכה בדרכי. כמובן. אבל הפעם הם כבר שמו לב, ישר, הם כבר הכירו את ה… סימנים. ממני. והם עצרו את זה בזמן.

  דפנה לא ידעה מה לומר. אני שמחה לשמוע? ה"אבל" צלצל באוזניה.

  רונית אמרה, וגם עוד דבר טוב יצא מכל זה, שאמא שלי נפרדה מבעלה בסוף, את זוכרת את הסיפור? את בטח לא זוכרת, ודפנה אמרה, במעומעם, אפילו שלא זכרה כלום. רונית אמרה, אמא שלי התחתנה שוב אחרי שההורים שלי התגרשו, וכשהיינו בי"ב היא נכנסה להיריון, זה היה זוועה. אני לא סבלתי אותו, אז לא סבלתי אותו סתם כי הוא התחתן עם אמא שלי אבל היום כשהוא האבא של אחותי, אני יכולה להגיד לך שבצדק לא סבלתי אותו, קצת שכל כנראה בכל זאת היה לי. דפנה שאלה בזהירות, מה… ורונית אמרה, סתם, בנאדם מעפן. ובתכלס בזכותך הם התגרשו, פייר אני אומרת לך, אמא שלי התחילה להסתובב אתי בכל הבתי חולים וכל זה, זה גם עלה מלא כסף, ואני הייתי… באמת, הייתי איומה. עשיתי להם את המוות. והוא לא עמד בזה, לא התאים לו.

  אישה נכנסה לחנות. רונית גלשה מהכיסא הגבוה ואמרה לדפנה, זאת גם ברכה שיצאה מכל זה. אחר ניגשה אל הלקוחה והציעה את עזרתה.

  דפנה הביטה בה בעודה מוליכה את הלקוחה אל שולחן ספרי הילדים. היא הייתה רזה מאוד, וניכר בה שרזונה נקנה בעמל: רגליה השזופות, הארוכות, הוצגו לראווה כמו פרס, דקות ומובסות. דפנה שאלה את עצמה אם זה יכול להיות, אם זה מה שניסתה להגיד לה. ואם כן, מה הטעם? אולי 17 הוא פשוט כבר גיל מאוחר מדי להתערב בו, להשתנות. מי שנכנסה להיריון כבר נכנסה להיריון, אפשר להפיל אבל לא להיכנס להיריון כבר אי אפשר, ומי שגזרה על גופה שלל אומללויות בפתח בגרותה כבר לא תחזור אחורה. הם הלוא כבר אנשים בגיל הזה, את זה היא ידעה היטב; איש כבר לא יכול לשנותם, לא באמת.

  מוזר שאף פעם לא חשבה על זה ככה. להפך, היא לא רצתה לעבוד עם ילדים ביסודי וגם לא עם נערי חטיבה. אל"ף לא הייתה לה סבלנות לכל השטויות שיש רק ביסודי, ציור של עציץ במקום תעודה ואיפה הילד – לדעתו, כמובן – ממוקם על הגבעול; לעומת התיכון, אז כולם הופכים להיות ענייניים פתאום, גם מי שעד אז היו פיות וחדי קרן. אבל יותר מזה, היא פשוט רצתה להתעסק עם אנשים בוגרים, אנשים כמותה. רק עכשיו עלה פתאום בדעתה שהנה העונש, מוגש לה באיחור: בעצם כבר לא הייתה לה שום השפעה, הם עברו דרכה כמו במסננת.

  קולן המטרטר של רונית ושל הלקוחה הפריע לה להתרכז, לסדר את מחשבותיה. נדמה שנָדַמּו מעוצמת ההלם. היא חשבה במאמץ: אני סתם מרושעת כלפי עצמי, זה לא נכון בכלל. ראשה כאב בכל זאת, אולי כתוצאה מהמאבק.

  רונית חזרה אל מקומה מאחורי הקופה והאישה ניצבה בחזיתה, בידיה "בלשי הביוב 1" ו"בלשי הביוב 2". רונית אמרה, עם ההנחת מועדון זה יוצא לך… 104.80, והאישה שלפה את כרטיס האשראי. רונית אמרה, תרשי לי להציע לך עוד משהו שאני חושבת שיכול לעניין אותך? ומבלי לחכות לתשובה שלפה ספר דק – כמו קוסמת, לא ברור מהיכן – והגישה אותו לאישה. זו עיינה בגבו ורונית אמרה, זה ספר שאני כתבתי, על המסע שלי בחיים, על שאלות של נשיות, של גוף, של יחסים… האישה הנהנה ורונית אמרה, זה מאוד מאוד מדבר לנשים, אבל האישה החזירה לה את הספר ואמרה, זה באמת נראה מאוד מעניין אבל כרגע אני… היום אני אדבק במשימה, והניפה אל על את "בלשי הביוב".

  רונית נראתה אדישה לתגובתה, אולי מורגלת. דפנה לקחה לידה את הספר: "דמעות בטעם קינמון" מאת רונית שהרבני. על הכריכה צוירה אישה עירומה, מיוסרת. דפנה הפכה את הספר: "תמרה, בשנות ה־40 לחייה, חיה חיים נוחים לכאורה: יש לה ילדים שהיא אוהבת ובעל מצליח, עבודה מספקת וחברות טובות. אבל לתמרה יש גם סוד; וכשבתה המתבגרת מפתחת הפרעת אכילה קשה, נדמה שגם לתמרה לא נותרת ברירה אלא להתמודד עם השדים שעיצבו את חייה. היא יוצאת למסע שראשיתו בהודו וסופו בילדותה המורכבת בבת ים: במהלכו היא תפגוש בשמאן מסתורי, בילד שתקן ובקשישה תימהונית, ובעיקר – תפגוש את עצמה.

  "רונית שהרבני, אם לשתי בנות מתבגרות, היא בעלת תואר שני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת בר־אילן ובעלת תואר מאסטר בדמיון מודרך (NLP). 'דמעות בטעם קינמון' הוא הרומן הראשון פרי עטה. לתגובות: ronitsh_cinnamon@gmail.com".

  רונית אמרה, אני אכתוב לך הקדשה. דפנה כמעט נבהלה, היא שכחה שהיא שם, וגם נבוכה על שום שהביטה בה קוראת. היא אמרה, אני אשמח לקנות! מנסה לפצות בלהיטותה על מה שרונית קראה אולי על פניה. אבל רונית אמרה, השתגעת? ולקחה ממנה את הספר וכתבה בתוכו וסגרה אותו והגישה לדפנה.

  דפנה פתחה וקראה: כשהתלמידה מוכנה, המורה מגיעה. שלך בידידות ובתודה, רונית.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp