דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

החתך / נועה סוזנה מורג

הגעתי למסעדה שמול בית האופרה כדי לפגוש את אימי. חצי שעה קודם לכן היא התקשרה ושאלה אם ארצה לאכול איתה צהריים ואני הסכמתי, אף על פי שלא היה לי תיאבון כלל. היו לה לא מעט עיסוקים באותה תקופה, ובכל זאת היענותי לפגישה איתה נבעה בעיקר מרצוני למלא את הזמן הפנוי שלה, זמן שמאז יציאתה לפנסיה חששתי שילך וייפער, ומתוך אי־יכולתי לשאת את פגישתה עם השיעמום. שמש אחר־הצהריים מילאה את רחבת בית האופרה וחדרה בפראות אל המסעדה; תמיד סלדתי מהתאורה של השעה הזו ביום, הבשלת הצהריים שמגיעה לשיא באותו מטח בוער שמבשר שהשמש מתחילה לשקוע. בעודי חולפת על פני בית האופרה ראיתי את עצמי בתוכו בילדותי, את ביקוריי הרבים בו ובתיאטראות אחרים, שהיו תכופים מהממוצע; אימי נהגה לקחת אותי איתה להצגות אליהן נשלחה מטעם הפנימייה שבה עבדה כיועצת. חלק מעבודתה היה לבחור את ההצגות אליהן יישלחו תלמידי הפנימייה, ואני, שהייתי פחות או יותר בגילם, נדרשתי לתת עליהן את דעתי. כך במשך כמה שנים יצא שזכיתי לצפות איתה בשתי הצגות בשבוע. היו ערבים שבהם כלל לא התחשק לי ללכת, ובכל זאת הלכתי.

  ״אני מצטרפת למישהי,״ אמרתי למארחת שעמדה בכניסה ואפשרה לי להיכנס ללא חקירות נוספות.

  המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום, אך די מהר איתרתי בה את אימי: היא ישבה לבדה בשולחן גדול לארבעה, לבושה בסריג הלבן שלה וגבה שפוף מעל לסלט עגבניות; היא כבר התחילה לאכול. לרגע השתהיתי ליד הכניסה ורק התבוננתי בה. היא נראתה אבודה, רחוקה באופן מוזר מהאנשים שישבו סביבה ומהמנהגים שקשרו אותם למקום וזה לזה; עוצמות המבט, נימת הפנייה אל המלצרים. זה לא היה יום טוב. משקפי הראייה הרב־מוקדיים היוקרתיים שקניתי לה ליום־הולדתה השבעים, לפני שש שנים, נחו כעת על עיניה כעין לכלוך ובכל פעם שראיתי אותה מרכיבה אותם התחרטתי על רכישתם. גם שערה הארוך נראה שמנוני באותו יום, כאילו פוצל לקווצות דקות. נוכחתי שעברו כמעט חודשיים מאז הפעם האחרונה שצבעתי לה את השיער; במהלך עשר השנים האחרונות, מעבר לביקורים הרגילים בביתם הייתי מגיעה אליהם פעם בחודשיים במיוחד כדי לעשות לה צביעה יסודית. זו הייתה מלאכה שלמדתי בעל כורחי ככל שראיתי אותה עושה זאת לעצמה. בדרכי אליהם הייתי קונה ערכת צביעה של ״לוריאל״ בגוון ״בלונד זהוב״ ומכסה לה ביסודיות את השורשים הלבנים. לסיום הייתי עושה לה עיסוי ארוך בקרקפת; היא הייתה שומטת את ראשה לאחור אל תוך ידי ואומרת ״תודה, מותק שלי״; ברגעים ההם חשתי כאילו אני מחזיקה את גולגולתה.

  כעת, בעודי מתקרבת אליה, כבהבזק מסנוור זיהיתי בשולחן מרוחק בחור שאיתו נהגתי לשכב במשך שנה שלמה, לפני עשור; מעולם לא היינו זוג וגם לא היה בינינו דיבור מתמשך, אף על פי שבאמת חיבבנו זה את זה. התקשיתי להיזכר איך כל הסיפור איתו התחיל, איך הגענו למצב ההוא; פעם בכמה שבועות הוא היה כותב לי, תמיד באופן לקוני, לעיתים אפילו רק מילה אחת, כמו ״בואי״, או ״מאוד״, לפעמים כתב רק: ״אייר״, שמי הפרטי, והיינו קובעים את היום והשעה בה אגיע אליו. בכל פעם שכתב לי נעתרתי להזמנתו, הצורך הנורא שהיה לי בגופו לא אפשר לי לסרב. הוא גר באותה תקופה אצל אביו, בני גילנו עוד גרו אז עם הוריהם. אביו היה אדם נחמד ובאחד מביקוריי אפילו הציע לי קפה, למרבה המבוכה; הוא בבירור לא ידע לאיזו מטרה הגעתי. בכל פעם שהייתי מגיעה אל הבחור ההוא היינו מסתגרים בחדרו ושותים קוניאק מכוסות מים. מעולם לא שאלתי מדוע דווקא קוניאק, אך טעם המשקה האדמדם ספח לתוכו את חוויותיי איתו, עם גופו ועם החדר בו הכול קרה. היינו מקשיבים תמיד לשירים של אותה זמרת ומנהלים שיחה ממושכת, עד שברגע מסוים – רגע שמעולם לא ידעתי לצפות את התרחשותו – הוא היה אומר לי בפשטות: ״תתפשטי״. לפעמים אני הייתי זו שאומרת לו מה לעשות. הדבר היה נמשך שעות, בשלב מסוים הייתי מפסיקה לשמוע את המוזיקה. מעולם לא נשארתי לישון במיטתו ותמיד יצאתי מביתו בתחושה רעה. עכשיו, כשישב בשולחן לא רחוק ממני, נדמה היה שלא השתנה כלל: השיער עד הכתפיים שקשר בגומייה על עורפו, אפילו הבגדים שלבש דמו לאלו שנהג ללבוש באותם ימים; כאילו מאובן מעידן קדום בעברי הונח בזהירות בתוך ההווה. העובדה שהיה לבוש במה שנדמה כמו בגדיו מהתקופה ההיא הפכה את נוכחותו לכמעט סוריאליסטית, כאילו באמת פרץ מתוך העבר. הסטתי את מבטי ממנו והלכתי אל השולחן בו ישבה אימי. ככל שהתקרבתי היא הרימה את פניה מהסלט וחייכה, כאילו הרגישה שאני מתקרבת. כשהתכופפתי אליה ונישקתי אותה על הלחי, שמו הנפוץ והתלת־הברתי של הבחור ההוא צלצל באוזניי; קיוויתי שלא יבחין בי, שלא יראה אותי עם איתה כשהיא ככה. מאז ומתמיד כשאנשים ראו אותנו יחד לא מיהרו להניח שהיא אימי. היא תמיד הייתה דקיקה וגבוהה ממני, גם לאחר שהושלמה התפתחותי המינית, דבר שהפריע לי מאוד, ואילו אני ירשתי את צורת פניו הירחית של אבי ואת גזרת האגס של הנשים ממשפחתו. ולמרות זאת תמיד קיוויתי שהצליחו בכל זאת למצוא קווי דמיון בינינו, משום שהייתה יפה ממני באופן מובהק. איש מעולם לא אמר לנו את זה באופן בוטה, אך זה היה ברור.

  התיישבתי מולה, דיברנו מעט בזמן שאכלה; צפיתי בה מזיזה באיטיות את העגבניות עם המזלג ממקום למקום, מדי פעם היא הביטה מטה על הצלחת כאילו הייתה דבר חסר פשר. זה לא היה יום טוב.

  ״תרצי לשתות משהו?״ שאל אותי מלצר והעיר אותי ממחשבותיי.

  ״כן, קוניאק,״ ביקשתי.

  אימי, שכמו לא שמעה דבר מזה, הייתה מרוכזת בריטוט המזלג בידה השמאלית; לפני שנה, כשזה רק התחיל, באחת הפעמים שהסעתי אותה הביתה במכוניתה היא הודתה בפני שזה מביך אותה. ״אין לך מה להיות מובכת,״ הפצרתי בה כשנהגתי, אך היא שתקה ובעודה מביטה החוצה מהחלון התעקשה: ״זה קשה לי.״ באותו רגע מלצר הניח לפניה את המנה העיקרית שהזמינה עוד קודם לכן, חזה עוף ביין אדום עם פירה ואספרגוס. נתח העוף הבריק על הצלחת וכשהיא הושיטה אליו את הסכין הלהב המשונן רטט בידה. היא הניחה אותו על הבשר וניסתה לנסר אותו, לבסוף ויתרה.

  ״הבשר קשה מדי,״ היא אמרה לי, מודאגת.

  הצעתי מייד לחתוך אותו בשבילה והושטתי את ידיי עם הסכין והמזלג, אך היא דרשה לנסות שוב: היא אחזה בסכין שלה, הרעד בידה רק נעשה בולט יותר לעין. אחרי כמה ניסיונות היא הצליחה לנתק בו חתיכה קטנה שסיבים לבנים נתלו ממנה והכניסה אותה לפה.

  ״לא מוצלח?״ שאלתי אותה כשלעסה.

  ״זה לא עשוי מספיק,״ ענתה בחשש, היא לא רצתה לגרום לבעיות.

  ״זה בסדר, אמא, אני אבקש שיחליפו את זה במשהו אחר.״

  ״אבל, ל־״

  ״אל תדאגי, אני אטפל בהכול.״

  חיפשתי בעיניי אחר המלצרים, כל העת חשתי על עורי את נוכחותו של הבחור ההוא; הרגשתי כאילו משהו רע עומד לקרות, כאילו עצם מבטו עלי יוכל לשלוף מתוכי את מי שהייתי בחדרו באותה שנה. מלצרית ניגשה אלינו והסברתי לה שהבשר כנראה לא מספיק עשוי והיא מייד הציעה לאימי לבחור מנה אחרת. היא הניחה לפניה את התפריט. אימי סקרה את המנות, עזרתי לה להתלבט עד שבחרה בשניצל. בתוך זמן קצר מלצר הניח לפניי את כוס הקוניאק שהזמנתי. לגמתי ממנה לגימה ארוכה וככל שפשט בי הטעם המוכר הייתי משוכנעת שהציווי שהבחור הזה נהג לצוות עליי יוכל לפלח את השנים ולהיאמר לי לפתע על ידי אחד המלצרים, או להיפלט לפתע מפיה של אימי. בינתיים הונח לפניה השניצל שדאגתי שיוגש לה. היא נראתה מנוחמת; ״אנחנו בשלב הזה״, הוכיתי בבת אחת במציאותיותו של הרגע שהקיף אותנו: הנה רגע שבו אני מתחילה להשיב לה על כל מה שעשתה למעני בחיי. אני מתחילה לדאוג לה, משתדלת לשמח אותה, גם באמצעות הפגישה הספונטנית הזו באמצע היום. רציתי לפרוץ בבכי. היא לקחה בידיה את הסכו״ם ועמדה לנסות לחתוך שוב את השניצל, קיוויתי שהפעם זה יצליח: היא קירבה את ידיה הרועדות אל הבשר. רציתי שרק נשלם ונסתלק משם כמה שיותר מהר. בעל כורחי הצצתי אל השולחן הרחוק: מראה צדודיתו של הבחור שהכרתי השיב אל לשוני את טעם הזרע שלו, את המבט החקרני שבו היה מסתכל עליי כשהייתי מגיעה לאורגזמה. כשהחזרתי את פניי אל אימי גיליתי שהיא זנחה את הסכין והמזלג וכעת החזיקה את השניצל הגדול בידיה משני צידיו, מקרבת אותו אל פיה הפתוח.

  ״אמא־״ הפצרתי בה בלחש, ״מה את עושה.״

  ״מה, זה בסדר ככה,״ היא אמרה כשבעיניה מבט עמום. אור הצהריים העז פרץ מהרחבה שמחוץ לבית האופרה ומצמץ בכוסות הזכוכית.

  ״לא, אמא. זה לא בסדר. בבקשה תאכלי עם המזלג.״

  ״טוב,״ ענתה והניחה את השניצל בחזרה בצלחת.

  ״אני יכולה בבקשה לחתוך לך?״

  הושטתי את ידיי וחתכתי לה כמה חתיכות. כשחזרה לאכול הצצתי שוב אל השולחן המרוחק: הבחור ההוא חייך כעת אל האדם שישב מולו, שהוסתר כולו על ידי עלים גדולים של צמח מונְסְטֶרָה. תהיתי מי ישב איתו שם. הנחתי שזה מישהו שעבד איתו; זו הייתה שעת צהריים ואנשים מהמקצוע שבו עבד נהגו לאכול את ארוחותיהם במסעדות כאלה. ובכל זאת, החום ששפע מחיוכו והאופן שבו הטה את ראשו מעט הצידה נראו לי כמו מסֵדר אחר, כאילו הביט באדם ששינה את חייו כליל. תיארתי לעצמי שזה היה אחד מחבריו הקרובים, או אשתו; לפני כמה שנים נודע לי שהתחתן, אך לא ידעתי עם מי. לאחר שהקשר בינינו נפסק הסתרתי אותו בפייסבוק ומאז חייו הפכו עבורי לשטח אינסופי ושחור.

  ״יַרוּש אני כל כך אוהבת אותך,״ אימי הטיחה בי לפתע ואני נזכרתי בריאיון שנתקלתי בו ביוטיוב יומיים קודם לכן: צפיתי בו בטלפון תוך כדי שסידרתי דברים בבית, עד שברגע מסוים נעצרתי איתו במסדרון וצפיתי בריאיון כולו כשכתפי שעונה אל הקיר ופני רכונים אל המסך: אישה ראיינה אם ובתה על הנתק שהיה ביניהן לאורך שבע שנים ובסוף, כעין מוסר השכל, ציוותה על הצופים להתקשר באותו רגע לאימם ולהגיד לה שהם אוהבים אותה. ״עכשיו אתם תתקשרו,״ היא פקדה במתיקות והביטה היישר אל המצלמה, מרוצה מהטוב שעמדה להפיץ בעולם. הדבר נראה לי מלאכותי ולכן מגוחך, ובכל זאת צפיתי בה מחייגת לאימה תוך כדי הריאיון, מסבירה לה על המשימה שנתנה לצופים ולבסוף אומרת לה בחגיגיות שהיא אוהבת אותה. מעברו השני של הקו נשמעה בהתחלה שתיקה קצרה, ואחריה הקול המגורען של האם, שבמין קילוח של הקלה וחוסר אונים קראה בהתרגשות: ״גם אני אותך, חמודה שלי״; פרצתי בבכי בעודי עומדת במסדרון. כשזה הפסיק, צייתנות משונה לפתה אותי והתקשרתי מייד לאימי כדי להגיד לה את מה שהמראיינת ציוותה לומר.

  ״טוב לך בחיים שלך?״ היא שאלה אותי כעת מצידו השני של השולחן.

  ״כן, אמא. אל תדאגי״.

  נפרדתי ממנה באבן־גבירול פינת שאול המלך, משאירה אותה מאחוריי. ככל שהתרחקתי לכיוון בית ציוני אמריקה אסרתי על עצמי להביט לכיוונה ולראות את צעידתה האיטית אל תחנת האוטובוס. המחשבה על המשך יומה עוררה בי אימה. כשנעצרתי במעבר החציה הראשון פתחתי את הפייסבוק ולחצתי על הסטורי הראשון שהופיע: זו הייתה תמונה של מישהי שלא הכרתי. היא צולמה כשהיא יושבת עם כמה אנשים בחלקו החיצוני של בר, בוודאות לא בארץ. האורות שבצבצו מתוך הבר והרחוב ליחכו את פניהם בחשכה הרכה. במרכז התמונה תויג המיקום שבו צולמו. התמונה ריחפה מולי בקלילות רבה מהרגיל וככל שצפיתי בה, לרוחב חלקה העליון הלך ונמתח קו לבן; היא עמדה להיעלם. הנחתי עליה את האגודל כדי להשהות אותה וניסיתי לאמוד את המרחק שהיה כעת ביני לבין הבחורה הזו: בעיני רוחי ראיתי כממעוף־הציפור את מאות אלפי הקילומטרים ושטחי הים התיכון שהבהקי שמש ריצדו עליהם, מחלפי־ענק שמהירות התנועה בנתיביהם נדמתה איטית מחמת הגובה הרב. לחצתי על המיקום שתויג במרכז התמונה והוא נפתח כתצלום־רחוב במפות של גוגל: רחוב Des Deux Marches בלוזאן צולם באור יום ועל הכביש שבמרכזו היה חץ לבן שהצביע קדימה. לחצתי עליו שוב ושוב והתקדמתי כך בין הבניינים הבהירים בשעה שצעדתי דרומה על אבן־גבירול. לבסוף הגעתי לכיכר: הגדלתי אותה באצבעותיי ונוכחתי שביום שבו צולמה נעשו בה עבודות בנייה כלשהן. בבת אחת עלה סביבי רעש חזק וצורם של קידוח, כנראה מאתר בנייה סמוך. הרעש היה חזק עד כדי כך שהיה נדמה לי שהקידוח נעשה ממש מאחוריי. נזכרתי שלפני שלושה ימים הורגשה בארץ רעידת אדמה שהרסה חלק נכבד מטורקיה. אני לא הרגשתי בה.

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on whatsapp
WhatsApp