"לבדי, מבולבל / מול עתיד מעורפל / מי יגיד, אם בכלל / כולנו אבודים בחלל" //
כותב טונה בשירו "אבודים בחלל", שהפך השראה לכותר גיליון מאזניִם החדש שיצא לכבוד הקיץ המתקרב. ובטוויסט רלוונטי מן המוזיקה לספרות, כותבי העברית הנהדרים האסופים בגיליון זה כמו מלקטים אסטרואידים של תובנות, השראה, שמחה ועצב, כגושי סלע ספורדיים המרחפים סביבם בחלל.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים תוכי מדבר / מיטל נסים בִּכְאִלּוּ הִתְחַתַּנּוּ וְלָבַשְׁנוּ שְׂמָלוֹת.אַתְּ הִגְזַמְתְּ וְהָלַכְתְּ לַתּוֹפֶרֶת שֶׁעָשְׂתָה לָךְ בְּמֶשִׁישִׂמְלַת חֲלוֹמוֹתוְעוֹד אַחַת

דקלה הניחה את המחשב הנייד החדש על שולחן כתיבה שאספה מהרחוב, שולחן מעץ עם ציפוי פורמייקה שכבר התקלף בפינות. היא ראתה את שמוליק הרוטן, כך כינתה את השכן מהקומה הראשונה, גורר אותו באמצע הלילה כשלא הצליחה להירדם. היא יצאה לעשן במרפסת הסגורה שלה שפונה לרחוב, והוא הופיע פתאום צועד לאורך שביל הגישה לבניין, על כתפיו השולחן כמו שה לעולה, ולבסוף הניח אותו על המדרכה. ניכר היה ששמוליק הרוטן מנסה לא להרעיש יותר מדי. איך בכלל סחב אותו לבד במורד המדרגות? הוא העיף מבטים זריזים לימינו ולשמאלו, ליטף קצרות את אחת מפינות השולחן המתקלפות וסב על עקבותיו. מי זורק רהיטים בשלוש לפנות בוקר? הוא כנראה מנסה לחמוק מהפקחים של העירייה ובטח לא חושב שמישהו בכלל רואה אותו. מישהי כמוה, למשל, השכנה מקומת הקרקע שאף שקופאת מקור מתבוננת בו בעניין מהמרפסת המכונה "סגורה", אבל שלמעשה רק תריסי פלסטיק ישנים מפרידים בינה ובין הרחוב. אפילו זגוגיות אין לה למרפסת, שיגוננו עליה מפני הקור, ועל חלונות אטומים אין בכלל מה לחלום. רק תריסי פלסטיק חצצו בין דקלה לבין שמוליק הרוטן, תריסים אפורים, שבורים ומאובקים.

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / צוריאל אסף עוד עדיין לְבַקֵּשׁ אֶת טָפְרֵי הַמְּכוֹרָה הַזּוֹ הַמְּשֻׁקָּעִים בְּחָזִי "מָה עוֹד" לִנְאֹק בְּאָזְנֶיהָ

אני נמצאת בחווה של דוד ניקו כבר חודש וחצי. אני בת חמש עשרה, זו תקופת החופש הגדול.
לפני הנסיעה אני מתכננת מה אגיד, איך אהדוף את השאלות; אבל דוד ניקו לא שואל דבר. אני עולה על הטנדר שלו ואנחנו נוסעים זמן רב, ומגיעים אל החווה לפנות ערב. שתילי הטבק בשדות סביב הבית נעים בשקט ברוח, מבליחים בירוק מן חשכה המעמיקה. כשאני יוצאת מהאוטו מתגלה מבין התלמים חתולה קטנה ואפורה שרצה מייד להתחכך ברגליי. תמיד אהבתי חתולים אבל אני אלרגית.

עוֹמֵד עַל גִּבְעָה / צְהֻבָּה בַּסְּתָו / בּוֹהֶה בָּאַיָּלוֹן / מֶחְלַף קֵיסָרְיָה / עוֹטֵף כְּבִישׁ הַחוֹף / עַד הָאֲגַם / בּוֹ טָבַע לוּדְוִיג הַשֵּׁנִי
בְּבָּוַארְיָה / מִגְּדֵרָה עַד יָקוּם / צֹמֶת גֵּהָה / הוֹגֶה בְּרֵאשִׁית / הַיְּקוּם

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / יעל גלוברמן סנאית הִיא לָמְדָה לִהְיוֹת זְהִירָה, מַטְמִינָה אֶת לִבָּהּ כְּמוֹ סְנָאִית מֵרָעָב לְרָעָב בֶּעָפָר,

מֹאזְנַיִם דו ירחון לספרות של אגודת הסופרות והסופרים שירים / נועם נוי בתולין חַמִּים וְלַחִים וַאֲרֻכִּים וּסְרוּגִים שְׁתִי וָעֵרֶב נִמְתְּחוּ הָרְחוֹבוֹת אֶל אֹפֶק בִּלְתִּי נִגְמָר,

סטוץ | לעשות דבר אחד – אבל כמו שצריך

ח. חלום. חלום זו המילה הראשונה שהחלטת לשאוב, כדי להשתמש בה כחומר. כי איך תייצרי בועה אמיתית אם לא מחלום? חלום התמסרה בלי בעיות. המגע של חלום על כפות הידיים שאחזו בה היה דומה לג'לי, שאינו דביק ועדיין מותיר על העור זהרורים זעירים. המילה התמתחה לגודל היכל גרנדיוזי, פסיכדלי בצבעיו, וכהרף עין התכווצה לפירור שמישהו לא הבחין בו כדי לנגב מהשולחן, ואז שוב הייתה לארמון. הבעיה איתך שאת חיה בחלומות, אבא היה אומר, אני דואג לך, ככה לא תגיעי לשום מקום, כי את לא מציאותית, אין לך תוכניות לעתיד, כמו אנשים רגילים, שלומדים מקצוע, שחוסכים לקנות בית. הכול רק חלומות.

לכתוב למדתי עוד לפני שלמדתי את האותיות, כמעט שלא ציירתי כילד. כתבתי על דפים בשורות מסודרות קווים ועיגולים, הרכבתי אותם בדייקנות, דאגתי להפריד בין צורה אחת לאחרת ולחזור עליהן רק לעיתים, בזהירות. האות היחידה שהכרתי הייתה י' ואהבתי אותה כי זיהיתי אותה, הנחתי אותה בין משולש לספירלה בעדינות.

כשחיכינו לרכבת בתחנת שוק מחנה יהודה, שבוע לפני מותה, היא הצביעה על זקנה כפופה עם שקיות שחצתה את פסי הרכבת ואמרה ״ככה אני אהיה. בודדה.״ בכניסה לפארק הצבאים שאלה ״מתי ניפגש שוב?״ ואני אמרתי ״בואי נתרכז בהווה. תראי את האגם, כמה הוא יפה.״ אבל היא הייתה מוטרדת איפה תגור ומה תעשה בחייה. אמרתי לה שנטוס יחד לחופשה בקיץ ונחשוב על הכול, ביחד. הטלפון צלצל. ״אני נשבעת דוקטור, אני לוקחת את התרופות,״ אמרה. כשהיא סיימה, פנתה אליי, הוציאה לשון. ״את רואה? אני לוקחת את הכדור,״ אמרה, בלעה והוסיפה שקבעה פגישה עם הפסיכיאטר שלה לעוד שבוע, כדי שאכיר אותו. מעבר לפרחים שקנתה לי בסופר לכבוד הבשורה על סיום התואר בהצטיינות, מעבר לסלט הירוקים שקצצה דק-דק עבורי בבוקר, מעבר לרגע ההוא מחוץ לתור ללייזר כשהודיעה לי שהעבירה על שמי את הזיכוי שלה במכון הקוסמטיקה ״יוליה״ שאהבה ומעבר לרגע ההוא בפארק שעצרה יהודי צרפתי וביקשה שיצלם אותנו יחד; מעבר לכל אלו הדבר שזכור לי מכול, מאותו היום, שהיה לפגישה האחרונה שלנו, הוא שאחזה בחוזקה בידי כשצעדנו בעליה התלולה ברחוב ניסים בכר. יד חזקה, חמה, שהרגשתי את ליבי פועם דרכה. בהמשך אותו יום שכבתי על הספה בסלון ביתי והנחתי ראש על ברכיה. במקום להתרפק על מגע אצבעותיה עוברות בשיערי, מעסות את הקרקפת, כמנהגנו, אני זוכרת שפחד עבר בי שמא ידיה יחנקו אותי. לאחר מותה, תהיתי על אותם סימנים, רגעים דקים בהם ידיה הרכות הפכו נוקשות.